איך קרה שדווקא בקהילה דילג על ’20 שנה לפטירת הפני מנחם זצ”ל’?

מה גילתה שרה פרדס כשיצאה לנסיעה בקו 402 • איך חיים ולדר ו'משפחה' תקעו מקלות בגלגלים של 'אגד' • איזה יעדים חדשים מחפשת 'המשפחה הירושלמית' על הג'י.פי.אס • למה מגיעה לשרוליק פרוש מילה טובה • ומדוע לא מגרשים את הלוביסטית הרפורמית
י"ב אדר א' התשע"ו / 21.02.2016 19:00

1.

במלאת 20 שנה לפטירת האדמו”ר בעל ‘הפני מנחם’ מגור זצ”ל, הציגה העיתונות החרדית של סוף השבוע מאמרים נרגשים לזכרו.

כולם, מלבד עיתון אחד, שהחליט לחרוג בצורה יוצאת דופן: עיתון ‘בקהילה’.  בעיתון התעלמו מהתאריך.

האם פשוט נשמט מזיכרונם של עורכיו תאריך הפטירה או שמא שיקולים אחרים עמדו בבסיס ההחלטה שלא לכתוב ולו מאמר אחד לזכרו של האדמו”ר הנערץ?

ובכן, מהיכרות עם עורכי העיתון, ממעריציו וחסידיו של הרבי זצ”ל, ניתן לשלול מיד כי שכיחה הייתה כאן.

אז מה קרה?

אחד מעורכי העיתון מסביר: “דחינו לשבוע הבא. רצינו שער מלא ולא כזה שמוקדש כולו לכיסוי של אסון קו 402. זה ייצא עוצמתי”.

 מבין כל העיתונים היה זה המודיע שהקדיש את המספר הרב ביותר של עמודים לציון היארצייט. אך בהתבסס על עדות קריאה של עיתונאי שבדק והשווה, עיתון המבשר עלה עליו באיכות מאמריו.

2.

בשוליים, קצת היה משונה למצוא קטע די ארוך שחזר על עצמו, כמעט מילה במילה, ב’משפחה’ וב’המבשר’.

סביר להניח ששני הכותבים, ישראל מוסקוביץ בהמבשר וירוחם לנדסמן ממשפחה, נטלו את הסיפור מספר שנכתב לזכרו של האדמו”ר זצ”ל.

וזהו הסיפור (הציטוט מתוך משפחה, אך בהמבשר המילים די חוזרות על עצמן):

“דבריו היו רצופים בכי ולימוד זכות על ישראל. הוא דיבר על חילופי הנהגות ועל מסירות נפש בעבור ישראל. התמקד בשאול המלך שמלכותו היתה קצרה, כי גבוה היה מאד והנהגתו היתה גבוה מדי לעם ישראל ולכן הסתלק. אולם שאול המלך שאל – קרא הרבי מנהמת לבו – הרי התכוונתי כל-כך טוב בהנהגתי עם ישראל, ולשם מה צריך הנהגה אחרת?

בצאתו מה’טיש’ נפרד במהירות מכל הנוסעים לשלום, ולתדהמת כל, התיישב לכתוב את ה’שמועס’ שאמר בטיש בבית המדרש. הרבנית, שידעה את שברון לבו מהימים האחרונים, ניגשה ואמרה: ‘אולי עדיף לנוח עכשיו ולהשאיר את כתיבת השמועס למחר?’

הרבי אמר לה: ‘אני מוכרח לכתוב עכשיו. שיבינו מה שדיברתי’.

על קו הטלפון עלה מזכירם האישי של אדמו”רי גור, רבי יצחק ברוידא, עם שאלות של חסידים מרחבי הארץ והעולם, ותחת לענות תשובות פרטניות, הוא משיב לו בפסוקים מהמגילה ‘כתבו על היהודים כטוב בעיניכם’, ‘ולא יעבור’, ‘ונחתם בטבעת המלך’.

כאשר סיים הרב ברוידא את שאלותיו והזכרותיו, שאלו הרבי, באידיש, כהרגלו מדי לילה: ‘נאך עפעס?’ (-עוד משהו?)

‘דאס איז דאס’ (-זהו זה), השיב רבי יצחק.

מדי לילה, בשלב זה של השיחה, היה הרבי מברכו: ‘אגוטע נאכט’ (-לילה טוב).

באותה שיחה של מוצאי פורים, אמר לו הרבי גם הוא: ‘דאס איז דאס’…

במילים אלו חתם עמו שלוש שנים ושבעה חודשים של אלפי שיחות וישועות.

בסוף כתיבת ה’שמועס’, צירף פתק נוסף עם מספר מילים מרעידות, שאותן לא אמר ב’שמועס’: “כל אשר תאמר יינתן לה, מרומז על נשמות הצדיקים שנקראים לבוא אל המלך. מיתת צדיקים מכפרת וצדיק יכול להוציא נשמתו מהגיהנום. הצדיק האמיתי רוצה מה שה’ רוצה. לא ביקשה דבר כי אם וגו’ הגי שומר הנשים”.

כשסיים את כתיבת ה’שמועס’ החל להסתובב הלוך ושוב בביתו אחוז שרעפים, כשפיו ממשיך למלמל פסוקים מהמגילה. בסערה פנה לרבנית ואמר: ‘ומשה עלה אל האלוקים’. משה רבינו טרם הסתלקותו הגיע אל הדרגות הגבוהות ביותר. הוא ראה הכל. הבין הכל.

שוב פסע בביתו הלוך ושוב, אחוז דבקות, ושוב פנה אליה ואמר: ‘מיתת צדיקים מכפרת. כלל ישראל שרוי במצב קשה. צריך מסירות נפש בשביל כלל ישראל. אני רואה שכאן קשה לפעול. מלמעלה אפשר הרבה יותר לפעול’.

הרבנית נבהלה מן הדברים ופנתה לחייג אל בניה, לשאול מה פשר הדברים הללו הנשמעים מפי הרבי. אולם בינתיים פנה הרבי אל חדרו למנוחה. הרבנית הבחינה כי הרבי לא הכין מים לנטילת ידיים של שחרית. רק קרא קריאת שמע ופנה אל מיטתו. היא הבינה כי ככל הנראה הוא ינוח מעט ויקום שוב, ופנתה אף היא לשינה.

כשהתעוררה לפנות בוקר, בשעה שבה הורגל הרבי לקום, הבחינה כי הוא לא קם. היא ניגשה לבדוק וראתה אותו שוכב על צידו בפנים מאירות ומחייכות במיוחד, פאותיו מסודרות ומסולסלות, אולם נשמתו פרחה כבר למרומים.

הרבנית הזעיקה מיד את בניה ואת המשמשים, כשכולם נכנסים אל הבית ונדהמים למחזה הנורא הזה. הרבי שוכב בפנים מאירות כפי שהיה נראה במהלך שמחות מיוחדות. פניו מפיקים נהרה וזוהר עלאי ונשמתו פרחה השמימה – – – “.

לעילוי נשמתו.

3.

מכל כתבות השטח של סופהשבוע אהבתי יותר מכל את זו של שרה פרדס במשפחה.

הכתבת פשוט עלתה לקו 402 (תודו, צריך הרבה אומץ כדי לעשות זאת…) “מאותו מקום בו יצא אוטובוס הדמים בדרכו לנסיעתו האחרונה עלי אדמות…”

והנה הוא הגיע, אוטובוס “ירוק וגמלוני…” העיניים ננעצו בנהג, את הנוסעים היא תפסה כשהם מתיישבים דווקא בצד השמאלי, הצד ‘הבטוח’…

כשהגיעו לשמגר, והאוטובוס החל להתמלא, העזו העולים אליו להתיישב גם בצד הימני.

“את לא חוששת” – שאלה הכתבת מישהי. “אין מה לעשות, אי אפשר שלא לנסוע יותר לבני ברק”, השיבה לה אחת הנוסעות.

“מדובר במחדל שערורייתי של החברה ואני בהחלט חושבת שממש לא טוב שההגה עדיין בידיים של אנשים כאלו”, השיבה לה נוסעת אחרת.

כשהם מתקרבים למחלף ענבה, למקום בו אירע האסון, ממלמל מישהו: “ברוך שעושה לנו נס במקום הזה”.

ואז מתחילה השיחה להתלהט. “הבעיה לא רק בנהג הספציפי אלא בכלל בהתנהלות של החברה”, מחווה דעתו יהודי “בגיל העמידה”. הנהג שומר על שתיקה.

4.

מלכתחילה, הוא תכנן לכתוב על חודש אדר. אבל אז תפסו אותו הידיעות על אסון קו 402, והוא לא יכול היה שלא להקדיש לו את טורו.

בניגוד לכל השאר, דוד דמן בטורו במשפחה הצליח לגעת בנושא דווקא מזווית מקורית, שונה. הוא פשוט תיאר מה זה קו 402 (שיש המכנים אותו עדיין, קו 400) עבור החרדי הממוצע.

“‘קו ארבע מאות’ לבני ברק וממנה לירושלים הוא נכס צאן ברזל חרדי, ישן וטוב. חלק אינטגרלי מההוויה שלנו בארץ הקודש, שאף פעם לא היה כפוף להסכם קואליציוני כזה או אחר. הקו הזה, על כל גלגוליו, עובר כחוט השני בין כל התקופות שלנו, בימי שלום כבימי מלחמה. בחורף כמו בקיץ. כשבגין היה ראש ממשלה וגם כששמיר החליף אותו, וכשהתחלף מאוחר יותר ביצחק רבין. כשהתמודדנו בבחירות במספר ראשים ונאבקנו ברחובות, וגם כשהתפייסנו.

בכל אותם ימים יצא צי אוטובוסים של ‘ארבע מאות’ לבני ברק, וממנה חזרה. הם הובילו אל עיר התורה חוגגים לחתונות וחסידים לחצרות האדמו”רים והביאו ממנה חזרה שלל של אנשים שהגיעו לנשום אוויר ירושלמי צח, לקרוא את המודעות העדכניות ולהבין מפני מה הזדעזעה הארץ או לשפוך צקון לחש בכותל המערבי.

עד היום, כשחוזרים על הבדיחה הוותיקה הבאה, אומרים אותה בדיוק כך, ויסלחו לי הבני-ברקים: מהי האטרקציה המרתקת ביותר בבני ברק? קו ארבע מאות לירושלים!”

5.

גם ביתד נאמן נצמדו לזווית אליה נצמדו רוב כלי התקשורת השבוע: כעס על חברת ‘אגד’, החברה שלא ממש ‘סופרת’ אותנו, הציבור החרדי.

מאחר וקוראי ‘יתד’ לא נחשפים לפוסטים בפייסבוק (וטוב שכך) העתיק חיים ולדר, את דבריה של ח”כ שלי יחימוביץ’.

“חרדים הם בני אדם? אם תצבוט אותם יכאב להם אם ילד או ילדה של חרדי/ת, אשתו, בעלה, אביו, אמו, חברו של החרדי/ת יהרגו בתאונה מחרידה, האם יכאבו כאב נורא של אובדן?” – היא שואלת, ומשיבה כמובן בחיוב, הגם ש”יש כאלה שחושבים שלא. שסך הכל מדובר באיזה גוש שחור בלי פנים ובלי שם, לא אדם”.

כעסה יצא על “מודעת תנחומים, בלי להזכיר ולו שם אחד משמות ההרוגים”.

“אני לא סבור, ואני מאמין שגם אתם אינכם סבורים, שבאגד התכוונו לפגוע בציבור החרדי”, כותב ולדר. “מדובר בטעות… אך המודעה הזו חשפה נקודת מבט של חברות רבות במשק כלפי הציבור שלנו. וכשזה מגיע לדיני נפשות, אסור לנו להחריש.

“מה שנחשף כאן זה לא תאונה בשוגג, אלא ניהול רשלני של חברה, שנתנה לנהג ששמו ידוע כנהג רשלן ומסוכן להמשיך להוביל עשרות בני אדם בנהיגה שסיכנה חייהם של עשרות אלפים ובסופו של דבר קיפדה את חייהם של שישה יהודים… מבחינת החברה… אלה הם אנשים שאין להם שמות, אין להם רגשות ואין להם זכויות. הם בסך הכל ‘נוסעי קו 402’…”

חריף, אך כל מילה, נכונה. למרבה הצער.

6.

אבל אם חשבתם ש’יתד’ חריפים, חכו לשער של משפחה, שאל מולו מתגמדת כל כתבה אחרת.

“טוב שההגה בידיהם?” – שאל העיתון על גבי שער קונטרס החדשות.

“בכירי ‘אגד’ שוברים את שיאי האטימות: ‘לא ביקשנו ברכות על האוטובוסים למירון, למה עכשיו אנחנו צריכים להתנצל?” כך הם תוהים, בכותרת השער.

“אחרי שגיבו את הנהג הסורר, פרסמו מודעת אבל פוגענית וסרבו להעמיד הסעות להלווית חנה פרנקל ע”ה – בחברת ‘אגד’ לא חושבים לעשות חשבון נפש. יו”ר מזכירות ‘אגד’ אבי פרידמן בראיון ראשון ל’משפחה’: ‘ל’אגד’ אין על מה לבקש סליחה'”…

תגידו, מישהו מבין מה עבר על ‘אגד’ וראשיו בשבוע החולף שהם התנהלו ככה?

7.

כמי שמתקשה להתחבר לסיפורים שכל כולם ניסים ונפלאות הקשורים בהמרת טלפון לא-כשר לכשר (ולא שלא מדובר במשימה חשובה), ובפרט כשכותב בעיתון קורא לחמות לגעור בכלתה בשל סוג הטלפון שלה, דווקא השבוע התחברתי מאוד לסיפורו של קובי לוי ביום ליום.

ולא, הסיפור לא נגע לנפלאות הטלפון. לא נגע בטלפון בכלל.

הפעם הוא כתב על שלום. כן, פשוט עשיית שלום. שני בני משפחה, ונשותיהם, הסתכסכו (הסיבות לסכסוכים תמיד מוצדקות), למעלה מחצי שנה של נתק שרר בין הצדדים, ואז, פגישת סולחה.

“שלום בכל מחיר”, היה המוטו שליווה את הגעת הצדדים לאותה פגישה.

אז השלום נעשה, הצדדים לחצו ידיים, וגם הניסים לא איחרו לבוא. “נא לרשום: כסלו תשע”ו מוטי ואשתו חובקים את בתם הבכורה, מזל טוב”, ו”טבת תשע”ו, שרה המבליגה והמתפייסת בכל מחיר מקבלת ביום הולדתה – עשרה בטבת , שכר פרי-הבטן – בן זכר”.

טוב, אז כעת תאמרו, נו, באמת, בחיים זה לא עובד ככה. אפשר להשלים גם מבלי שיעופו ניצוצות של פרסים.

ובכל זאת, עד שהכותב מתאפק ולא שולח חמות להעיר לכלתה, חובה לעודד. מה גם, שסיפורי שלום תמיד נוגעים בלבבות…

8.

אפרופו, שלום.

מעניין היה לקרוא בטורו של יעקב ריבלין בבקהילה שבנות אלעד מסודרות, ברוך ה’, על הצד היותר טוב מבחינת הרישום לסמינרים בשנת תשע”ז.

ביררתי, אגב, והוא צודק בכל מילה. מתברר שבעקבות פסק בית המשפט למד ראש העיר שרוליק פרוש לקח, והשנה דרש ממנהלי הסמינרים לבצע רישום כדת וכדין. התוצאה ניכרת בשטח. “הרישום המשותף לשני הסמינרים הביא לתוצאות המלמדות מה קורה באמת בציבור החרדי בתנאים של תחרות שווה והוגנת”.

שימו לב גם להמשך דבריו: “אם ישראל פרוש ימשיך כך  הוא עשוי לגלות שהדרך שלו למקומות אחרים (בית שמש או בני ברק) תהיה נקיה מהסלעים והמהמורות שהציב לעצמו בדרכו הקודמת”. רמז, אם הבנתם נכון, שבאלעד פרוש כבר סיים את דרכו.

אז נכון שיש גם הסתייגות ולפיה בשל הפיצול ב’דגל’ ובתוך יהדות התורה הוא יוכל למצוא את עצמו גם כמועמד מוסכם של הציבור האשכנזי, לפחות לקדנציה נוספת בראשות העיר, אבל התחלת הדברים מדברת בעד עצמה.

בית שמש, בני ברק – ‘המשפחה’ כבר מחפשת יעדים אחרים על הג’י.פי.אס.

פחות הסכמתי עם דבריו של ריבלין, ולפיהם “פתאום אי אפשר למצוא עובדי עירייה ממורמרים שמדליפים החוצה ידיעות מביכות”. רק אלי הגיעו בימים האחרונים צרורות של ידיעות מביכות על הנעשה באלעד.

אבל כך או כך, אם שום דבר לא ישתבש, כל הבנות בוגרות כיתות ח’ ב’בית יעקב’ בעיר, כ-200 בנות, קיבלו בפועל תשובות חיוביות משני התיכונים הממשיכים – ואלעד תפתח את שנת הלימודים הבאה בשקט.

סוף סוף. הגיע הזמן. ועל כך, בהחלט מגיעה מילה טובה לראש העיר.

האם זה גם יוביל להמשך דרכו כראש העיר באלעד בקדנציה הבאה? קשה להניח. בשל תחושות הנקם על החוק הנורבגי, שלא מומש ב’יהדות התורה’, סביר יותר שש”ס תעשה יד אחת עם דגל התורה, כאשר הן בוחרות במועמד מוסכם.

ההערכות מדברות על הצנחה מכיוון ירושלים. לא קשה לנחש מהי זהות המוצנח עליו מדברים נכבדות. אך, כמובן, עוד זמן רב עד למועד ודברים עשויים להשתנות.

נמתין בסבלנות.

9.

שימו לב לקטע קטן, אך חמור מאוד, שמביא צבי יעקובזון בטורו בבקהילה:

“בשבוע שעבר ישבה באחת הוועדות של הכנסת נציגה של התנועה הרפורמית בישראל. שאלתי את יושב-ראש הוועדה מדוע נציגת הרפורמים מוזמנת דרך קבע לדיוני הוועדה. הוא הסביר לי שהגיעה מתוקף תפקיד מסוים.

“אחת משתיים: אם כל פעם היא מגיעה בעילה אחרת, יש כאן הולכת שולל שכן היא לוביסטית של הרפורמים. אם היא מגיעה רשמית כלוביסטית של הרפורמים הופעתה (והזמנתה) חמורה שבעתיים”.

הצעתי ליעקבזון: הבא את טענתך בפני מנכ”ל הכנסת רונן פילוט. בטוחני שהוא יטפל בבעיה. על פי התקנות החדשות חייב לוביסט לענוד תג בטרם הוא נכנס לוועדה כלשהי. בתקשורת החילונית מרימים קולות צעקה כאשר נכנס מישהו שרק נחשד בלוביזם ללא תג. הייתי מצפה שכך יעשו גם כאשר מדובר על נציג הרפורמים.

מצד שני,  אולי הגזמתי בציפיותיי…

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות