כולם פתאם מכירים את חיים ביטון

1.

קשה בזמן האחרון לשמוע חדשות.

נראה כאילו עמוד התלייה עומד מוכן ורק צריך להחליט מי ייתלה עליו לתפארת עצמו, לתפארת משפחתו ולתפארת עמו ומולדתו.

בכל פעם מוצא עצמו מישהו אחר תלוי על העמוד.

 לעיתים, לאחר שכולם נעצו בו עיניהם, הוא מורד מעמוד התלייה ומושלך לכלבים, מבלי שאיש ידע מכך ומבלי שאיש ישים לב לכך שהוא יצא ללא רבב.

לעיתים, עובר אותו אדם בדרך המוליכה לבית האסורים, מקום בו ימצא לעצמו את אותם החברים שהיה לצדם בבית הנבחרים.

כל העת נשאלת השאלה: האם בדורנו האנשים יותר סוררים משהיו בעבר? או שעצם ההתעסקות בעבירות הללו רק מוציאה לראווה את האנשים שבעצם לא השתנו מאלו שחיו לפניהם.

אנחנו, אנשי הציבור שמשתדל שלא לתת פרסום ראוותני מדי למעשי שחיתות ורוע, מבינים,  שעצם הפרסום וההתעסקות  מביאים לגל נוסף וגדול מקודמו, של מעשים נוספים  מצד אנשים בלתי אחראים, האומרים לעצמם: ‘אם הדבר נהפך להתנהגות נורמטיבית ורגילה, אולי לא נורא שגם אני אהיה בחברה ה”לא רעה” הזו’.

עגום לראות איך הוצאת הדברים מחביונם והאדרת המקרים החוזרים ונשנים, אינן מצליחות למתן את התופעות ולמגר אותן, ולהפך, מאז שמעשים שלא ייעשו מפורסמים, נהפך הדבר לשגרה ולדאבון לב כבר לא מרתקים הדברים, לא מרעידים את הלב, כפי שהיו בעבר ולא מסייעים.

2.

לפעמים אנחנו קצת רעים מדי בבואנו לשפוט בני אדם.

ראו לדוגמה ראש ממשלה לשעבר, שעבר בדרך לבית הסוהר את כל דרכי החתחתים האפשריות, גם הורד מכיסאו, גם הושפל עד עפר וגם זכה בכל המלקות המילוליות שניתן להעלות על הדעת.

לא די לנו בזאת. אם אפשר  עוד כמה הלקאות בדרך למה לא? אז צלמים מחכים לתעד כל שנייה מרגע יציאתו ממכוניתו ועד היכנסו לבית המטבחיים, וכדי שכולנו נחיה את הרגע ונרגיש כל נשימה של האסיר המכובד, אנו מקבלים גם תיאורים ברורים ומופלאים של חדרו, מיטתו ומדיו.

אינני יודעת מה זה עושה לכם.

אני לא מבינה למי בדיוק זה אמור לעשות טוב ואת מי מהצופים זה אמור להרגיע…

3.

עוד לא נמחו טיפות הדם מהחלונות המפוחמים של אוטובוס אגד וכבר עומד הנהג, שאולי גרם לתאונה, למשפט שדה.

כל מי שמכיר את התנהגותו ממהר לספר על כך קבל עם ועידה. וכל המרבה בהצלפות הרי זה משובח.

אינני באה להגן על אנשים שגרמו רעה לאחרים, אבל אינני חושבת שכאשר מתינו מונחים לפנינו, עלינו לחפש את מי להאשים ולהחליט בהחלטה של רגע מי האשם.

יודעת אני שאין עשן ללא אש, על אף שהחיים מלמדים אותנו שיש, אבל, איפה מידת האיפוק הנדרשת מאתנו בזמנים כאלו?

בואו נקבור את מיתנו, שלצערנו היו מתים בכל אופן אחר, כי כך נגזר עליהם.

בואו נרכין ראש בהכנעה, בימי השבעה, כי יודעים אנו שהכול מאתו יתברך.

אחר כך, ביישוב דעת, לאחר שיתבררו דברים כהווייתם , נוכל כהרגלנו, להתחיל להצליף, להלקות, לכרות את הראש של זה שלדעתנו, (עדין ללא משפט), גרם לכל הזוועה הזו.