לאילו אוהבים העולם שייך?

1.

בעצם, זו הייתה הצצה ליום שאחרי ביבי. הכנס השנתי של העיתון הדתי-ימני ‘בשבע’ נערך השבוע בירושלים, והשתתפו בו כמעט כל מי שרואים את עצמם כיורשים של ראש הממשלה.

הם מחממים מנועים, חולמים על רחוב בלפור, והשבוע התייצבו בזה אחר זה והציגו את ה”אני מאמין” שלהם. כל אחד, כרגיל, ניסה לצאת קצת מהמשבצת שלו, לקרוץ לקהלים חדשים, אבל דבר אחד אי אפשר היה לפספס: מי שרוצה לנצח, צריך לדבר שפה ביטחונית-יהודית.

נפתלי בנט אמר דברים מעניינים על חילופי האליטות: “הציונות הדתית החלה להנהיג, אבל רבותיי, האם אני רוצה מדינה בלי השמאל? מדינה בלי החרדים? חס וחלילה. אנחנו רוצים פה את כל הכוחות. לפעמים אנחנו נראים כמו אנשים מורעבים שלא ראו אוכל, ומהר מהר קופצים על השולחן. אנחנו צריכים להיות יותר ממלכתיים. אנחנו לא חבל שמושך אחריו את ההנהגה. אנחנו ההנהגה. צריך יותר אחריות, התחשבות בצד שכנגד. לא לרמוס אחרים, לשמור על המיעוט”.

בוז’י הרצוג, נכדו של הרב הרצוג, אמר: “אני בא בעצמי מהציונות הדתית”.

הוא הגיע למרות שאיש בקהל לא יצביע לו, והציג את תכנית ההפרדה החדשה שלו: “ההצעה שלי היא לסיים את בניית הגדר. מה שקורה היום בגוש עציון זה מחדל. אנחנו לא מתכוונים בתפילה ‘ולירושלים עירך ברחמים תשוב’ אל 13 הכפרים הערביים סביב ירושלים”.

ניר ברקת השיק בכנס את סיסמת “בוז’י יחלק את ירושלים”: “הוא רוצה לפורר את ירושלים, לחתוך את לבה”, תקף הליכודניק החדש את נאומו של הרצוג.

ישראל כץ, שרואה עצמו כמועמד לראשות הליכוד בעתיד, הציג גם הוא נרטיב ימני ויהודי: “הטרור נגדנו נובע משנאה ומרצון להילחם נגד תרבות המערב, ששואבת את שורשיה מהיהדות. הניצחון שלנו יוכרז כאשר נבנה עוד כביש, עוד יישוב, כל תושב נוסף בהתיישבות הוא הניצחון שלנו”.

גלעד ארדן, השר שהוא מספר 1 בליכוד בכל פריימריז, אבל עדיין מספר 2 של נתניהו, אמר למשל: “אין היום צבא שמאיים עלינו מסביב ברוך השם. גם בגלל סייעתא דשמיא וגם בעקבות עוצמתו של צהל והעובדה שהמדינות מסביב מתפרקות”.

את הנאום המדיני התקיף סיים ב”רבותיי, בלי אמונה בבורא עולם זה לא יילך!”.

ויאיר לפיד? האיש שהתעטף בטלית בכותל, שאשתו מפרישה חלה ושכותב טורים לכל עיתוני המגזר הדתי, התעקש שזה בכלל לא מיתוג מתוכנן מראש: “אני מבית לאומי, אבא שלי היה איש של בגין. אני לא מרגיש פה דג מחוץ למים. אלה המים שלי”, אמר מול קהל של מאות חובשי כיפה, והמשיך: “הפרשת חלה זה טקס פמיניסטי אמיתי, של נשים חזקות שמייצרות אלטרנטיבה של עוצמה נשית”.

סער, כחלון, יעלון, גנץ ואשכנזי לא היו שם, אבל יחד איתם זו, בגדול, הגלריה.

אלה כנראה השמות שירוצו, יחד או זה נגד זה. רק עוד קדנציה אחת או שתיים של נתניהו, מקסימום שלוש, והמגרש שלהם.

2.

השבוע נחגג “יום האם” (או, סליחה, “יום המשפחה”) וביום ראשון הקרוב – “ולנטיינז דיי” (“יום האהבה”).

ברדיו, בדרך לתל אביב, שמעתי על שלל משפחות אלטרנטיביות, ואז גם הרבה טיפים להתמודדות עם הדייט או עם האקס, וגם הפרסומות סיפרו על “מבצעים רומנטיים” ברשתות השיווק. היה גם שיר: “העולם שייך תמיד לאוהבים הצעירים, ברגעים הכי יפים של החיים”.

ואז נכנסתי לסלון הבית ברחוב ביל”ו בתל אביב, וקיבלתי שיעור אמיתי על יום האם, ויום המשפחה, ויום האהבה.

הרב שמעון פרנקל, מוותיקי הרבנים בעיר ופנסיונר של בנק לאומי, יושב שם שבעה על אשתו, ציונה.

הוא יהיה בן 80 בקיץ. היא נפטרה במפתיע, ביום שני האחרון, בגיל 78. כמה ימים קודם עוד שחתה, כרגיל, בבריכה.

הרב פרנקל יושב שם באמצע הסלון – מוקף בשכנים ובחברים חילונים, דתיים וחרדים – ומסכם לעצמו, וגם לנוכחים, 58 שנות זוגיות. הוא מנחם את עצמו בפסוקים פשוטים. יהודי בן שמונים, שמנסה למצוא נחמה ביעקב אבינו.

“הנה, על יעקב נאמר ‘ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו’. זה אומר שזאת נחמה, לראות בנים וכלות מסביב”, הוא אומר ומביט בחמשת הילדים שסביבו, ובנכדים ובנינים הרבים. אחר כך הוא מפליג לגן עדן, לאדם הראשון. “כתוב שם, על אדם וחווה, ‘לא טוב היות האדם לבדו’. זה נכון. אז עכשיו, כך אני אומר לקדוש ברוך הוא, השארת אותי לבד? עכשיו תהיה איתי אתה קצת יותר. אתה צודק, לא טוב לי, לאדם, להיות לבד. אז אתה צריך להיות איתי יותר מעכשיו”.

ישבתי שם כשעה, בבית מלא בספרים וכלי כסף ותמונות ובעיקר באווירה. שמעתי סיפורים על עשרות שנים של חיי תורה וחסד.

כמה לא נוצץ, להזכיר לו תמיד לקחת תרופות בבוקר. כמה לא מלהיב, להאכיל חתולים בשכונה ולדאוג תמיד לשתייה לפועלים שברחוב. אף אחד לא ישים עליהם זרקור ביום המשפחה או ביום האהבה ובעצם בשום יום, אבל כשיצאתי משם הבנתי, לאילו אוהבים העולם באמת שייך.

3.

פרשת השבוע, פרשת “תרומה”, עוסקת בפירוט בהקמת המשכן במדבר. בדרך לארץ ישראל מקימים בני ישראל משכן, כלומר מרכז רוחני שמלווה אותם.

ומה בין המשכן ההוא לבין מי שקורא על כך בתורה בשנת 2016?

פרשנים רבים כותבים על כך שעל כל אדם להקים משכן כזה – בתוכו. אי של שלווה, הרחק מההמולה היומיומית. הרב מרדכי יוסף ליינר כותב על בספרו “מי השילוח” כך: “ציווה השם יתברך שכל אחד יפריש לעצמו שעה מובדלת לה’ בכל יום להתבודד”.

כ-150 שנים לפני הוואטסאפ והצפת המידע, הוא כתב כי עלינו לברוח מדי פעם מהרעש והסחות הדעת שסביבנו אל סוג של משכן, מקום מוגן ופנימי ושקט.

• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’