המדרון החלקלק: אם ניתן פתחון פה ל’דעה’ לגיטימית מפי ‘בעל מאה’

1.

בחודשים האחרונים הפציע בשמי הארץ מיליארדר חדש, אוליגרך בשם רומן גרוז’יסקי.

איש עסקים ממזרח אירופה, הנחשב לאחד מעשירי גיאורגיה ועומד בראש קרן שבאמצעותה הוא תורם מיליארדים ברחבי העולם.

האיש שלח את נציגיו לברר בכמה גופים ציבוריים יוקרתיים, האם הם מעוניינים בתרומתו, למרות שלכל ברור שאת הונו לא עשה מעמל כפיים כמו סלילת כבישים, ובמחשבה שנייה, אולי דווקא כן, אבל מכבישים שאחרים סללו, או כבישים שאחרים לא סללו אבל הוא קיבל כסף כ א י ל ו הם סללו…

והיו לו כמובן תנאים לתרומה, חלקם משונים, כמו הדרך בה השיג את כספו.

נציגיו פנו לגופים כמו גן החיות בירושלים, אוניברסיטת בר אילן, מוזיאון תל אביב ובית החולים רמב”ם בחיפה.

כמובן שכל הגופים ללא יוצא מן הכלל הסכימו להיפגש עם נציגי המיליארדר, ועל כך כמובן אי אפשר לבוא אליהם בטענות. להפך, אם היו מסרבים להיפגש איתו היו מועלים בתפקידם.

2.

אבל ההמשך היה הרבה יותר מורכב ומפתיע.

נציגיו של גרוז’ינסקי נפגשו תחילה עם מנהלי מוזיאון תל אביב לאמנות, גוף חילוני יוקרתי מאד. הם הציעו לתרום מיליונים רבים, אבל כדי למנוע עגמת נפש עתידית מהבוס שלהם, הם הודיעו מראש כי המיליארדר היה מעורב בסחר בציוד צבאי באפריקה (שזו הגדרה מכובסת המעידה על אחריותו למלחמות הנוראות שם). ובלי שום קשר (או עם), תלויים ועומדים כנגדו הליכים משפטיים בשל עבירות מיסים ברוסיה, ויתכן שיצוצו אישומים עליו כאילו תחת השלטון הקומוניסטי שימש כקומיסר שבגללו נשלחו לסיביר אמנים מתנגדי משטר.

הסיבה לפירוט התמוה הזה נבעה מלחצו של גרוז’ינסקי שלאחר שיתרום והעניין יתפרסם, תצוץ ביקורת קטלנית ומוזיאון תל אביב ישיב לו את התרומה, ובמקום כבוד הוא יקבל ביזיונות.

למרות ההבהרה הזו נפגשו נציגי המוזיאון עם נציגי האוליגרך, והציעו לקרוא על שמו מחלקה או לייסד קרן לתערוכות או פרס על שמו של האוליגרך לאמנים.

לאחר הפגישה הראשונה סיירו הנציגים במוזיאון, וכך בין יצירות של שאגל לפיקאסו עלה בליבם רעיון: “רומן גרוז’ינסקי הוא צייר חובב, אולי תאפשרו לו להציג יצירות שלו כאן במוזיאון?”

נציגי המוזיאון התחלחלו אבל ניסו לשדר “עסקים כרגיל”, “אולי תשלחו לנו תמונות של כמה מיצירותיו ואנו נחליט” הם אמרו.

גרוז’נסקי שלח כמה ציורים שלו, ככל הנראה הם היו ברמה של ילד בכיתה א’ (במחשבה שנייה, אם תסתכלו על יצירותיהם של שאגל וחבריו אתם עלולים לחשוד שגם אותם צייר ילד בכיתה א’…) נציגי המוזיאון אמרו שזה לא כל כך מקובל, ואז העיר נציגו של גרוז’ינסקי שהם מדברים על תרומה של שלוש מיליון דולר, שהם פתח להמשך.

העובדה האומנותית החשובה הזו הובילה לתשובה הבאה: “אנחנו נחשוב איך למקם חמישה ציורים…”

3.

לפני שאני ממשיך לביקורים המרתקים של נציגי המיליארדר, אני מוצא שזהו המקום להבהיר לקוראיי שאין אוליגרך בשם רומן גרוז’ינסקי. מדובר בהמצאה פיקטיבית של תחקירני העיתון הנפוץ במדינה, שביקשו לבדוק עד כמה ימעכו גופים ומוסדות את ערכיהם בשביל בצע כסף.

אם אנחנו צריכים להקביל בין מה שקרה שם לבין העולם שלנו, אנו צריכים לחשוב על מיליארדר חילוני שמבקש לתרום לישיבה, לא משנה כמה כסף, בעד שיחת מוסר שימסור בישיבה.

אתם מבינים לאן הוא יישלח בנימוס עם כל המיליונים שלו.

אבל אנשים אלו שדתם היא דת ה”תרבות האמנות”, דווקא הסכימו שאדם מפוקפק שבעברו רדף אחר אמנים, יציג תערוכה של ציוריו (שאותם שרבט אגב תחקירן העיתון) במסווה של אמנות…

4.

אחרי שסיימו להתעלל במוזיאון תל אביב הם פנו למנהלי גן החיות בירושלים.

שם הציגו את האוליגרך רומן גרוז’ינסקי כחובב ציד של חיות, ושאלו אם העובדה הזו אינה מפריעה להנהלת גן החיות לקבל תרומה מכזה בנאדם. (למען האמת, אני לכשעצמי לא מבין את הדילמה, דווקא גן חיות שמחזיק בכלובים חיות שלא קנו כרטיס באל-על ובאו מרצונם אלא ניצודו והגיעו על כורחם, יקבל כחבר של כבוד צייד חיות חובב, אבל עזבו…)

ליתר ביטחון הם גם הציגו אותו כמואשם בסחר בציוד צבאי באפריקה וגם מסובך בפרשות מסים אבל היה חבל להם על המאמץ, גן החיות היה מוכן לאמץ את החיה הזו כמות-שהיא בשביל סכום של כמה מאות אלפי דולרים. הם הציעו לקרוא על שמו חיה כלשהי.

גן החיות, כך מתברר, מציע הנצחה על ידי מתן שמות לחיות לפי בקשת התורמים. “תורם מניו־יורק נתן 150 אלף דולר לשלושה פילים. לאחד קוראים טדי על שם טדי קולק, אחד על שם תמר אשתו, ואחד סוזאן על שם אשתו של התורם. על כל חיה הוא שילם 50 אלף דולר”, סיפר מנכ”ל גן החיות – והוסיף: “אחד התורמים קנה לחבר שלו מתנת יום הולדת. נתן את שמו על אריה, 10,000 דולר, תודו שזו מתנה אדירה. אני מציע לקרוא את הבוס שלכם על שם כריש. כי זה מה שהוא: כריש”.

אבל “הנציגים” – התחקירנים – רצו לעשות להנהלת גן החיות מה שהיא עושה לדיירי הכלובים – להתעלל בהם, לכן באו עם דרישה מוזרה של המיליארדר.

“זה נחמד הכריש שהצעתם”, אמרו, “אבל אנחנו מנסים כיוון אחר, לרומן יש יריבים עסקיים שהוא לא סובל אותם, חשבנו על קוף בשם זלמניק ונחש בשם מלניקוב. מה אתה אומר על זה?”

מנכ”ל גן החיות פרץ בצחוק ולאחר כמה שניות אמר: “כשנגיע לגשר נחצה אותו בקלות. בסדר? שאלה יהיו הבעיות שלנו…”

נציגי המיליארדר ראו שזה עובר מדי קל ומיהרו להבהיר: “שלא יהיו כאן אי הבנות. אתה לא מביא לנו שימפנזה. זה קוף אינטליגנטי. בטח יש לכם קופים טיפשים”.

“בשפע”, צוהל המנכ”ל. “אקרא על שמם איזה קוף מסוג למור. חבל לכם על הזמן. זה לא רק קוף טיפש, זה קוף בלי שכל בכלל…”

5.

לאוניברסיטת בר אילן אין בעיה להקדיש חצי אוניברסיטה על שמו של גרוז’ינסקי תמורת כמה מיליוני דולרים ואף אחד שם לא מעפעף למרות שהנציגים סיפרו על כתבי אישום שהוגשו נגד הטייקון, אחד ברוסיה ואחד בצרפת. “על ניצול עובדים במפעלים שלו, ניצול של ילדים”, וגם “בצרפת יש לו כתב אישום על מסים…”

בבית החולים רמב”ם היתה לנציגיו של גרוז’ינסקי את החוצפה לבקש לקרוא דווקא את מחלקת הילדים על שמו של האוליגרך שהפך ל”יצרן וודקה”, שהסתבך בניצול ילדים לעבודה במפעליו…

“הם טוענים שנתן דולר לילד ליום, והושיבו אותו במעצר. רשועים ארורים. הכל בגלל שהוא יהודי”.

לבית החולים רמב”ם לא היתה שום בעיה לקרוא מחלקת ילדים על שמו.

6.

לא תיארתי כאן את התחקיר הנדיר והמרתק הזה רק כדי לשעשע אתכם, יש סיבה לכל נושא שאני מביא לכאן.

אין גוף או מוסד שאינו זקוק לתרומות.

ותרומות, מה לעשות, באות מידי אנשים שאם היו אנשי חינוך, בריאות, או תורה, לא היה להם מספיק כסף כדי לתרום. הם באים בדרך כלל מאנשים שיש להם כסף. נקודה.

כעת מובן לכולם כמה רב ההבדל ביניהם לבינינו. הגבול הברור בין “בעל המאה לבעל הדעה”.

מעולם לא שמעתם על ישיבה או מוסד תורני שנתנו התערבות מהותית בתכנים או הכתבה של דעות/תכנית לימודית שלא לדבר על התווית דרך.

ידוע המקרה על מולטי מיליארדר שהגיע לביתו של מרן ראש הישיבה שליט”א והציע מאה מיליון דולר לתכניות תעסוקה, ולאחר מספר פעמים של ניסיון להסביר באדיבות – הוא פשוט נענה בתקיפות, “לא”.

גם בימי הגר”א היו מקרים בהם נאלצו “בעלי הדעה” לשים גבול ל”בעלי המאה”, ובמקרה אחד שתואר בסיפורי “אלינקה” הסכימה קהילת וילנא להיכנס להתמוטטות כלכלית ובלבד שלא תיכנע לבעל מאה בדבר לכאורה פעוט – אך קשור ל”דעה”.

7.

התחקיר הזה, רק ממחיש את המדרון החלקלק.

אם ניתן פתחון פה ל”דעה” גם לגיטימית לחלוטין מפי “בעל מאה”, מחר הוא יכול לשאת נאום שיבקר את בעלי הדעה.

אי לכך, הנכון הוא להקפיד על ההפרדה הזו מכל משמר. וכל אדם יצטרך לבחור, אם הוא רוצה להיות בעל דעה הוא חייב לוותר על המאה, ואם רוצה הוא להיות בעל מאה הוא לא חייב לוותר על הדעה – אבל יצטרך לשמור אותה לעצמו.

ואם אתם רוצים את המחשה הכי טובה לרעיון הזה: חפשו מי הם הרבנים שחיו בדחקות ובצניעות במאה השנים האחרונות, לא רק בתנאי המגורים אלא גם במזון ש(לא) בא אל פיהם.

אתם תגיעו למרן החזון איש זצוק”ל, מרן הגראמ”מ שך זצוק”ל, מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל, ויבדלחט”א מרן ראש הישיבה הגראי”ל שטינמן שליט”א, וזו רק רשימה חלקית.

8.

מעשה בעשיר אחד שירד מנכסיו.

שנה לאחר פשיטת הרגל שלו, הוא הגיע לרב העיר עם תמיהה גדולה

“אני מבין שלא באים לבקש ממני כסף, כי פשטתי את הרגל. אבל מדוע את העצות שלי הם לא באים לבקש כמו פעם…?”

עוד פשט ב”הכסף י ע נ ה. את הכל”.

• הטור ‘אות חיים’ מתפרסם ביתד נאמן