אם ראש ממשלה הוא אסיר בכלוב, אז נתניהו יצא לשעה של חופש

1.

הם לא הגיעו שזופים, אחרי הכול גם באילת, שם נערכה ‘הליכודיאדה’, לא ממש עיצומו של קיץ, אבל בהחלט רעננים.

כנהוג, בנימין נתניהו מאחר להיכנס לישיבות סיעת הליכוד בכנסת. לעיתים אני תוהה האם הוא עושה זאת במכוון, כדי לאפשר לחברים ‘להתגבש’.

מתברר, שאחרי שבת שלמה בה כיכב והקפיץ את החבר’ה ללא הפסקה, עוד נותר לח”כ אורן חזן הרבה מרץ. הוא עבר מחבר לחבר, מתחבק, מסתחבק, דואג להפריח ברכות שלום גם לעבר העיתונאים. לא חשוב מה יכתבו עליו, הוא תמיד מחייך.

כשנכנס סוף-סוף נתניהו, דאג חזן לעמוד מולו, לא אפשר לו להתחמק. לא תאמינו, אבל הייתה לחיצת יד. אורן גם טפח לראש הממשלה על שכמו. ככה הוא. לא חשוב כמה יאיים, כמה ירגיז, תמיד יודע להישאר מחויך.

2.

אחרי שהציג לעיתונאים ולח”כים סרט שמפיצה הרשות הפלסטינית במערכת החינוך (“תראו איזו הסתה”), נשארו חברי הסיעה, פלוס בודדים המשתחלים להם מידי שבוע פנימה, לבדם. אחד מהם היה השבוע נפתלי בן סימון, עיתונאי לשעבר שהתפקד לליכוד ומתכוון להתמודד בפריימריז לכנסת הבאה.

“אדוני ראש הממשלה חזרנו בשלום מאילת”, זרק לעבר נתניהו. בן סימון היה זה שהנחה את אירוע ‘הליכודיאדה’.

“מי אתה?” – התעניין ראש הממשלה. עד שלמד להכיר את 30 חברי הסיעה הנוכחיים, אל תצפו ממנו להכיר פריימריסטים חדשים.

“איזה בן סימון אתה?” – שאל. את הקדנציה השנייה שלו בראשות הממשלה עשה בחברת האח, הח”כ לשעבר דניאל בן סימון, איש מפלגת ‘העבודה’ ומי שפרש אל מחוץ לממשלה, מותיר רק את אהוד ברק עם ‘העצמאות’ בקואליציית נתניהו.

“מהצד הנכון” – השיב נפתלי, בחיוך.

“גם אחיך בצד הנכון, אבל בצד הטועה” – לא נשאר נתניהו חייב.

3.

קשה שלא להבחין בשינוי שחל בנתניהו. כבר מיד אחרי הבחירות היו לכך סימנים ראשונים. יותר חיוכים עם כניסתו השבועית לישיבת הסיעה, יותר הסתודדויות עם חבר כזה או אחר לשיחות אישיות, התעניינות כנה בשלום הח”כים. הזכייה המפתיעה ב-30 המנדטים עשתה את שלה. אין ספק.

רק בקטע של קשרים עם אנשי תקשורת הוא נותר סגור ומפוחד. לא קשה להבין למה ועל מה. אחרי הכול, במשך שנים רודפים אותו חלק מכלי התקשורת, וגרוע מכך, את רעייתו שרה. במקרים כאלה, באופן טבעי, אתה מעדיף להתקפד, לשמור על מרחק בטוח, נשמר שלא להיכוות.

לכן הופתעתי כאשר בשעות אחר הצהריים של יום שני האחרון, ולגמרי במפתיע, נכנס ראש הממשלה אל מזנון הח”כים, בו לא ביקר זמן רב. למעשה מאז אוגוסט 2013. גם אז, כאשר כבר נכנס, הקיפו אותו אנשי לשכתו כמו בתוך מבצר.

הפעם היה הכל שונה לגמרי.

כניסתו הייתה מלאת בטחון עצמי, חסרת פחד. הוא התיישב, קירב אליו את צלחת הירקות המבושלים-מוקפצים שהוגשה לו (נראה כמו תבשיל שהוכן במיוחד, לא זכור לי שראיתי כמותו בתפריט), והביט סביבו בעירנות ובסקרנות גלויה. אם ראשי ממשלה הם סוג של אסיר בכלוב ותחת שמירה אדוקה, הרי שנתניהו נראה היה באותם רגעים כאסיר שיצא לשעה של חופש.

מי שיודע לנצל רגעים כאלו והיטב הוא אחד מעסקני חב”ד המוכרים והאהובים, ולא רק בשל היותו ‘הבן של’ – זלמן וולף. עד מהרה הצליח לארגן פגישה ספונטנית של ראש ממשלה עם שליחי חב”ד בנאפל, הרב חזקי ליפשיץ ורעייתו חני. בעצם, הם הגיעו לכנסת כדי להיפגש עם שרת החוץ ב’כאילו’ ציפי חוטובלי, אבל איכשהו הצליח להם להיפגש עם שר החוץ נתניהו…

4.

ואז התחיל ‘הדבר האמיתי’.

בלי שום היסוס החל נתניהו בסדרת פגישות עם… עיתונאים. כל דכפין התיישב לצידו, שאל שאלה, אמר אמירה.

אם צריך לסכם את תחושת נתניהו בקדנציה הנוכחית, דומה שהערב ההוא העיד כמאה עדים על תחושותיו. שחרור, תחושת בטחון, כל מה שאומר אביגדור ליברמן, אבל בדיוק הפוך. שום סיכון לא נראה באופק. התקציב מאחורה, אפילו הקרב על חידוש המינוי לתפקיד יו”ר הליכוד עבר בלי קרב.

סילבן שלום, יריב עתיק יומין, הלך הביתה; גדעון סער, מי שהיה זבוב טרדן ויכול היה לתת פה ושם מכה קלה בכנף, כבר מזמן לימד את דוד בנו איך ללכת, אבל מצייץ מבחוץ.

ומי נותר? שר התחבורה ישראל כץ, שלא ממש הרבה אנשים חושבים שהוא עשוי מחומרים של ראשי ממשלה (עם כל הכבוד לתנופת סלילת הכבישים); ניר ברקת, שמפנטז על ראשות ממשלה ממרום שבתו כראש עיריית ירושלים, אבל אפילו הישג משמעותי ב’פריימריז-דמה’ שנערכו באילת לא הצליח להביא. או בקיצור – אין מתחרים.

כלי התקשורת מנסים להכות היכן שקל להם מדי להכות – ברעיית ראש הממשלה – אך כמו שנשמעים שביבי משפטים העולים מחדר החקירות, ‘אין במה לגעת’.

בקבוקים, מתנות פצפונות, או כפי שהגדיר לי משפטן הבקי קצת בחומר: “קשקוש”. הרבה כותרות, המון מלל, צלצולים רמים, אבל אפס תוכן או ממשיות.

מה שמאפשר לראש הממשלה לעבוד בנחת, ובין לבין, גם לשוחח עם עיתונאים.

5.

צריך לראות איך זורמת שיחה בין יו”ר האופוזיציה בוז’י הרצוג לבין ח”כ אחמד טיבי, כדי להבין עד כמה ההאשמות של אנשי ‘המחנה הציוני’ כלפי ראש מפלגתם הזויים.

ישבנו  במזנון הח”כים: בוז’י על צלחת מרק, אני על כלום. אחמד טיבי ביקש להצטרף. השיחה הייתה שלא לציטוט, אז לא אחשוף את תוכנה, אבל הדו-שיח בין השניים בהחלט הרשים אותי. על הרקע הזה, הטחות האשמה מצד חברי מפלגתו נראים לי הזויים למדי. אז נכון שהוא ‘העז’ לומר שלא ממש יש פרטנר בצד השני, אבל כל מה שאמר היתה אמירה רציונאלית של אדם שמבין את המציאות – וגם יודע להתמודד איתה.

אילו רק הצטרף לממשלתו של נתניהו, הייתה זו ממשלה מנצחת. לטעמי, לפחות. אבל לך תעבוד כשמסביבך נחשים מפלגתיים וכשאתה מכהן כראש מפלגה שמפורסמת בעריפת הראשים של ראשיה.

“לא צריך את מפלגת העבודה לדברים שהוא אמר, גם נתניהו לא היה מעז לומר דבר כל-כך קיצוני שלא מתאים לתפיסת עולמנו. זה שגוי, אני לא מסכימה עם זה”, ירתה בו חברת מפלגתו שלי יחימוביץ’ חיצים, כשהיא מעדיפה לשכוח איך אחרי תקופת כהונה לא ארוכה שלה כראשת מפלגה, היא הודחה מהתפקיד.

6.

“הוא לקח לאריה דרעי את הקרדיט”, התלוננו אנשי לשכת יו”ר ש”ס, לצד ההסבר לפרישתו המוקדמת ממשכן הכנסת ביום שני האחרון.

הייתי שם כשנתניהו ‘לקח’ את הקרדיט. אז נכון, גם לי צרם ברגע הראשון לשמוע איך ראש הממשלה מתהדר בהישגים עליהם עמל קשה אריה דרעי. הורדת תעריפי הנסיעה בתחבורה הציבורית, רק למשל.

כמה דם ירק דרעי כדי לחלץ את ההישג מידיו הקפוצות של השר שעל האוצר. והנה, עד שהשיג את ההישג, ובעוד הוא מסמן אותו בעיגול ענק כנכס לקראת מערכת הבחירות, כהישג שיישלף מול קהל ה’שקופים’ של ש”ס, שלא ממש נהר להצביע בבחירות האחרונות –  נתניהו מזדרז לזקוף זאת  לעצמו. האם כך שוב יקטוף מנדטים מש”ס ומהבית היהודי, מנכס אותם לליכוד ‘שלו’.

אבל עם כל הכבוד לכאב, אסור לשכוח שתי תובנות חשובות.

האחת: אחרי הכול, לממשלה, לכל ממשלה, יש ראש. וכל מה שקורה בממשלה, לטוב וגם לרע, נתון לאחריותו. ההישגים של כולם הם בעצם גם ההישגים שלו, הכישלונות של כולם הם בעצם גם הכישלונות שלו.

כשהמצב הביטחוני רעוע – מאשימים את נתניהו, ולא את שר הביטחון, שחומק הצידה. כי יש בעל בית.

השניה: מי לא זוכר את דוד לוי, האיש שתמיד מצא ממה להיעלב. היום הוא יושב אחר כבוד בביתו שבבית שאן, ממעט לשוחח עם התקשורת. אנשים אינם אוהבים קוטרים שמתעצבנים ועוזבים עבודה באמצע היום, רק כי מישהו אמר להם משהו או לא אמר להם. זה ילדותי, תינוקי.

ניסיתי להבין מאיפה זה בא. למען האמת, אני לא ממש בטוחה שסיבת הנטישה מהמשכן אכן הייתה כעס על ‘הקרדיט’. אבל דובריו הגנו בלהט על התיאוריה ושמרו בשתי ידיים על מגדל הקלפים אותו בנו. כן, הוא גם לא חש בטוב, הפליטו כבדרך אגב.

בעיני, היה הרבה יותר אלגנטי אילו עטפו את סיבת העזיבה ב’לא חש בטוב’, מדלגים על ‘אוי, אוי, גנבו לו קרדיט’.

דרעי, אל דאגה. כולנו יודעים מי האבא האמיתי של הוזלת תעריפי המחירים. העובדה שיש גם ‘סבא ברקע’, אינה מורידה מהישגך ולו במשהו.

7.

במזנון החלבי פגשתי ביהודי מזרחי שהגדיר עצמו: “אני עבדתי עם אריה עוד בשנים ההן שלו, שנות הפריחה”.

לא אזכיר באיזה משרד עבד, גם לא את שמו. רק את המסר שהעביר לי.

מתברר, שיום אחד יצא לו לשמוע את אחד מבכירי ש”ס מדבר. בימים ההם אריה היה כבן 30, בשיא כוחו, אבל במחשכים הייתה לו כבר אז אופוזיציה, גם אם הוא לא ידע על דבר קיומה.

“לא האמנתי למשמע אוזני. בן אדם שהיה איש ש”ס התלחש עם חבר. ‘אנחנו עוד נשתלט. הוא בן 29 נהיה שר, כשהוא יילך, נמליך מישהו אחר והוא יהיה ‘שני שרים'”.

אל אריה הוא הגיע מתנשם כולו, רותח, וסיפר את מה ששמע.

“שטויות, אתה פרנואיד”, השיב לו אריה, וביטל במחי יד את החשש.

שנים חלפו, ואריה הודח מראשות המפלגה. “אם רק היה שומע לי אז, היה עושה צעדים, היה נזהר”, כך בן שיחי.

יש הטוענים כי נתניהו “רועד מהצל של עצמו” וכי כל איום פוליטי מרומז הופך אצלו להר גבוה של סכנה. יכול להיות שניסיון החיים וניסיון השנים הביאו אותו להבנה לפיה אם יזלזל באיום קטנטן – ימצא עצמו מול סכנה שמולה כבר לא יוכל להתמודד?

דרעי, כמשל.