קל מאד להיווכח בהשגחה פרטית, צריך רק לפתוח את העיניים

מה הקשר בין שירת הים, “לידה שקטה”, ונסיעה ברכבת?

1. את הטור הזה אני כותב על פרשת בשלח הלא היא “שבת שירה”.

כולנו מכירים את סיפור קריעת ים סוף וגם קוראים את שירת הים מידי יום בתפילת שחרית. על שירת הים מסופר בתורה שהיא נחלקה לשנים: שירת הנשים ושירת הגברים. מדוע התורה ציינה זאת? כמובן שלא לחינם. התורה מדגישה לנו הבדל בין שירת הגברים לשל הנשים שהייתה שמחה יותר, “בתופים ובמחולות”.

2. אז מדוע השירה בצד השני הייתה שמחה יותר?  כולנו מכירים את גזירת פרעה: “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו”. כאב ושבר ענק להורי התינוק אך כאב עצום עשרת מונים יותר הוא לאם. קשה להסביר למה נשים יותר קשורות לילדיהן, יש להניח שהאהבה האין סופית וכך גם שיברון הלב באובדן, נובעים מכך שהתינוק גדל ברחם האם וגדל מהמזון שהיא אוכלת, וממש מחובר אליה.

המחשה לכאב הזה הגיעה אלי לאחר מקרה מצער של ‘לידה שקטה’ שאירע לקרובת משפחתי. קרובה אשר יקרה לי מאוד איבדה את עוברה. למי שלא מכיר את המונח לידה שקטה, עדיף ומבורך שאף לא יכיר. מונח זה מתאר לידת עובר מת.  הכאב שחוותה קרובתי, היה כאב אשר לא יתואר, וההתאוששות הנפשית ממנו אורכת כמה חודשים, לעומת הגבר שמתאושש בזמן קצר יותר.

זו הסיבה שהנשים שמחו יותר בשירת הים. הם ראו את האור וכבר חשבו על ההמשך, על הקניית חינוך יהודי לילדיהן על פי ערכי התורה. מכאן גם הפטרת הפרשה “ותשר דבורה”. עוצמתה של אישה יהודייה לחנך מתוך שירה ושמחה ואהבה אין סופית.

בנימה הומוריסטית אפשר לומר גם כי פרשה זו היא ניצחון של ממש לפמיניסטיות, שזכו לפרשה שכולה נשים…

3. ואם כבר בניסים עסקינן, בימינו אנו אשר הם ימי “הסתר פנים”, אנו לא זוכים לניסים כאלו, והתגלות אלוקית. ועם זאת, לטעמי לפחות, על כל יהודי מוטלת החובה לראות את ההשגחה הפרטית ולהבין את הניסים הקטנים\גדולים שהקב”ה עושה לנו מידי יום.

אספר לכם סיפור אמיתי כדי להמחיש את כוונתי:

בשבוע שעבר נסעתי לאזכרה בצפון. לקחתי את הרכבת המהירה ממודיעין לעכו, וישבתי בקרון “מקומות שמורים” שהינו ריק יותר כך שאוכל להשתעל כאוות נפשי ללא מפריע (נו שוין, בנסיעה חזרה כבר מישהי נבהלה והעירה).

כאשר הרכבת החלה לצאת מתחנת “קריית חיים” לכיוון תחנתה הבאה “קריית מוצקין”, נערים ערבים, יידו לעברה אבנים, ומספר אבנים גדולות פגעו בשמשה שראשי היה במצמידות אליו.

מה קרה לי? כלום השמשה בנס לא התנפצה עליי והאבנים לא פגעו בי. האם זו לא השגחה פרטית? מאירוע זה יצאתי ללא נזק פיזי מחד גיסא, אך עם נזק נפשי המלווה בתעצומה נפשית מאידך גיסא.

4. וכאילו לא די בכך, יום למחרת מקרה זה, נסעתי ברכב והנהג היה לא מרוכז או שמא היה עייף וכמעט נרדם לאחר יום עבודה. כך או כך הוא סטה לגמרי מן המסלול בכביש המהיר במהירות של 70 קמ”ש וכמעט שנכנס בעמוד שניצב ממול.

רק בנס הצלחתי לעורר אותו משנתו, ובחסדי שמיים שוב איש לא נפגע.אם זו לא השגחה פרטית, אינני יודע מה היא כן. החסדים מסביבנו מתרחשים כל הזמן גם בתקופות קשות, עלינו רק להביט.

5. “על ניסיך שבכל יום עימנו” נאמר בתפילת שמונה עשרה.

אסיים באנקדוטה מן הנסיעה בקרון ‘המקומות השמורים’. מסתבר שבקרון זה בו משלמים תוספת מחיר אסור לדבר בטלפון. מאידך אנשים מדברים בו קולי קולות, כך שנוצא מצב אבסורדי, לשמוע אותי משתעל או לדבר בקול זה בסדר, אבל שיחה בטלפון תזכה אותך מיד בהערה נוזפת מן ‘הספרנית’ שיושבת במושב לפניך.