בזכות אבא ז”ל: אריכות ימים חדשה

כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ.

הסברים רבים ניתנו להבטחה זו של אריכות ימים שקראנו בפרשת השבוע האחרון, שהרי לא כל מי שמכבד את הוריו זוכה בפועל לחיים ארוכים.

הגמרא אפילו מספרת על אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה, אחרי שראה אדם הנופל אל מותו כשקיים את בקשת אביו להוריד גוזלים מהגג. בעקבות כך מייחסת הגמרא את אריכות הימים המובטחת “לחיי העולם הבא”.

אך כשהאזנתי השבת לבעל הקורא מקריא את הפסוק חשתי בתובנה מחודשת מבצבצת בי.

מאז פטירת אבי ז”ל עולמי סובב ומכוונן בעיקר אל שלוש נקודות זמן יומיומיות, הלא הם שלוש התפילות: שחרית, מנחה וערבית.

אף שמאז ומתמיד מקפיד אני על תפילה במניין, אך כעת, בהיותי בעל “חיוב” הנדרש לעבור בקביעות לפני התיבה ולומר קדיש בציבור, הרי שמחויבות זו משנה את סדר יומי ולמעשה משתלטת עליו. לחיוב, כמובן.

הפכתי מסודר ומתוכנן יותר. בלי דחיות ובלי עיגולי פינות. ובעיקר גם מתפלל טוב יותר. לא הרי מתפלל מן המניין כהרי שליח ציבור. ולא הרי שליח ציבור שגרתי כמי שנדרש לכך לעילוי נשמתו של אביו מולידו.

כשהרהרתי בזמן שעבר מאז הפטירה, חצי שנה בסך הכל, הוא נראה לי פתאום כמו נצח.

אני חושב שיותר מכל תרם לכך אותו חיוב יומיומי לכבוד אבי ז”ל.

כי כאשר אתה מכוונן תמידית למעשה מסוים גם ימיך הרגילים מתארכים, כפשוטם. הם אינם כבר עוברים כלאחר יד, הם הופכים מלאי תוכן ומשמעות. והזמן גם הוא מאט יחד אתך את מהלכו.

ואולי גם לכך אכן נועד החיוב הזה, לשמש תזכורת כואבת לרגעים מוחמצים של כיבוד אב בחייו שלעולם כבר לא יחזרו.