מדוע אף אחד מהח”כים של ש”ס לא יצא להגן על אריה דרעי המותקף

1.

בשבוע עמוס באסונות, טוב שכתבי השטח של המודיע ומשפחה יצאו לבית חורון כדי למשש את הדופק לאחר הפיגוע הרצחני ביישוב.

אהרן גרנות ממשפחה שוחח שם עם תושבים כאובים, שהתאספו בבהילות ביום שלישי בלילה כדי לעשות חושבים. חיים זיסוביץ, איש תקשורת ותושב הישוב, סיפר כי לא יוכלו עוד “להשאיר את הדלתות והחלונות פתוחים כפי שהיה בעבר”, וכי בהחלט ירעננו נהלים.

משה מיכאל צורן מצא את גדר התיל הפשוטה שהקיפה עד היום את הישוב וקבע: “גם אם לא היו חותכים חלק מהגדר, יכלו שני המחבלים לדלג בקלות רבה על פניה”.

גם הוא, כקודמו, שוחח עם תושבים, ובראשם, איך לא, בעל המכולת, ר’ מרדכי שלם, שהדף את המרצחים בגופו ובעגלת הקניות שבידיו ומנע בכך פיגוע הרבה יותר גדול. לפתע, ובעיצומם של ראיונות לערוצים השונים, ביקש האיש סליחה ממראייניו, חמק דרך אחד החדרים הצדדיים ולא חזר.

צורן החליט לעקוב אחריו. הוא מצא אותו באחד מהחדרים המשמשים כמחסן עומד, עטוף בטלית ותפילין, ו..מתפלל בבכי רב. “איך אפשר שלא להודות להשי”ת על רשימה כה ארוכה של נסים, ונסי-נסים, שעשה עמדי אמש?!” מלמל…

ואז המשיך לתנות את רגשותיו מול איש שיחו, כתב המודיע. “אינני מבין מה רוצים ממני כל כלי התקשורת! הרי לא אני עשיתי מה שעשיתי, אלא השם יתברך נתן לי את הכוח והאומץ לעמוד מול המרצחים השפלים הללו ולסלקם מהחנות שהייתה מלאה בקונים ובעיקר בנשים וילדים!…”

אני, באופן אישי, אהבתי עד מאד את הכתבה של צורן. היא הייתה ספוגת חוויות, סיפורים אנושיים והמון רגש. למרות שגם היא, כקודמתה, לא התעלמה מהמחדלים.

במשפחה אגב, עשו סבב בערים החרדיות, בהן המצב דומה לזה של היישוב בית חורון, והעלו ברשימתם רק את עמנואל וביתר עילית.

מוזר למדי איך נשמטה מודיעין עילית מהסקירה. אחרי הכול העיר מוקפת בישובים ערביים עוינים לא פחות. מה שהזכיר לי איך בכל כתבת על ‘אפליה’ נשמטת העיר מודיעין עילית, כשהכתבת שבה וטוענת באוזניי כי אין שיתוף פעולה מצד ראש העיר עם כתבות השבועונים.

סביר להניח שגם במקרה הזה, הביטחוני, לא ששה העירייה לשתף פעולה. בבחינת, אם לא מדברים על זה, הסכנה לא קיימת.

אולי בדיוק כפי שטענו לאחר ‘פיגוע הפטיש’ בשכונת ברכפלד כי לא היה זה פיגוע, כי אם סכסוך בלבד…

2.

אם להשוות את כתבת השטח של יתד נאמן לשתי הכתבות הללו –  הרי שמדובר באכזבה.

כתב השטח שמואל גרינוולד, היודע להנפיק מתחת מקלדתו כתבות שטח יפיפיות, יצא אל…חמ”ל החירום הירושלמי.

בעיני זה נראה עוד כתבת יח”צ לראש העיר ניר ברקת.

אלא מה? שיתד נאמן ידוע במתקפותיו החריפות כנגד האיש, שעושה מאמצים מרשימים כדי להסתכסך שוב ושוב עם החרדים בבירה. כך שאזכורים אודותיו בידיעה תמצאו ממש אם תחפרו בפינצטה. כלומר, כמעט שלא.

בתמונות, תמצאו רק את נציג דגל התורה.

העצה שלי: אם אכן מדובר בכתבת יח”צ, עשו אותה כפי שצריך והציגו מינימום תמונה אחת של ראש העיר, שאפילו לא מופיע בשמו, אלא רק בתוארו “ראש העיר”. אפילו שר הפנים, שבחר להגיע לחמ”ל, הוזכר בשמו: “הרב דרעי…”

ואם זו אינה ידיעת יח”צ – טוב הייתם עושים אם הייתם מבקרים ביישוב בית חורון, שם באמת אירעה הדרמה האמיתית השבוע…

3.

אהבתי מאוד את הראיון שהביא ישראל קצובר בהמודיע. נכון, לא הוא המראיין, הוא אפילו לא נוכח בו, אך בכל זאת מדובר בראיון חשוב ומרתק, שטוב שהוצג בפני הקוראים.

מדובר בראיון שנערך בכל שנה בפורום הכללי העולמי ב”עיירה ההררית היפה דאבוס, בצל ההרים המושלגים שמסביב”, כאשר בכל שנה נבחרת אישיות בכירה לראיון אחד על אחד עם עיתונאי בכיר.

הפעם היה זה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, והמראיין היה פריד רפיק זקריה, איש תקשורת אמריקני ממוצא הודי, בכיר ברשת סי.אן.אן, הכותב טור שבועי ב’טיים’, בעבר עורך ה’ניוזוויק’ ובשנות התשעים ערך את מגזין ‘פוריין אפיירס’.

השאלות היו מעניינות, התשובות היו מרתקות.

אהבתי במיוחד את השאלה האחרונה: אני יודע שגלשנו קצת בזמן, אבל כפי שאתם רואים זוהי שיחה מרתקת מאין כמותה. היו לך חיים פוליטיים ארוכים מאד, הם עשויים להימשך עוד הרבה זמן. אומרים שעליך לבחור את האבא שלך בקפידה אם ברצונך לחיות חיים ארוכים. אבא שלך חי עד גיל 102. מה היית רוצה שתהיה המורשת שלך? מה אתה רוצה שאנשים יחשבו? ישנם אנשים שהשוו אותך לניקסון שקירב בין ארצות הברית לבין סין, ובזה אני מתכוון לפוליטיקאי הישראלי השמרני הבלתי מתפשר שיעשה שלום עם הפלשתינים וייצור פתרון של שתי מדינות. האם אתה עדיין מקווה או האם אי פעם קיווית שזו תהיה המורשת שלך?

ותשובת נתניהו: “כן, אבל קודם כל, עוד לא סיימתי. בואו נבהיר זאת. אני מאמין שהאחריות שלי היא להבטיח את שלומה של המדינה היהודית האחת והיחידה”.

הרבה פחות אהבתי את משפט הסיום של הכתב (או אולי של ‘המבקר’ בעיתון, שדחף משפט מאולץ): “וכמה נכון וכמה מכובד וכמה יהודי, היה לומר למראיין, שכל מה שנאמר וכל מה שהועלה וכל משאלה שהובעה הכל, אבל ממש הכל, הוא רק בחסדי שמים, רק אם נזכה לסיעתא דשמיא. כמה נכון וכמה מחייב היה לומר את המשפט הברור: עתידו של עם ישראל אינו תלוי בממשלתו לא במנהיגיו הפוליטיים, מוכשרים וראויים ככל שיהיו אלא רק בהבטחת בורא עולם לעמו ישראל”.

חשבתי, שבשביל זה קיים טור העורך ביומונים…

4.

אני מסכימה בהחלט עם התאוריה שפיתח העיתונאי שמעון ברייטקוף בטורו בחדשות משפחה, כשתיאר מדוע החליט יו”ר ש”ס אריה דרעי להכניס לכנסת את ח”כ יגאל גואטה, האיש ו”לשונו המתגלגלת” וליטול את הריזיקה שהאיש יהפוך ל”אורן חזן של ש”ס”.

“את ההחלטה הסופית על שילובו של גואטה ברשימה קיבל דרעי אחרי סאגת כניסתו למשרד הפנים. בזמן שהתנועה לאיכות השלטון וח”כים מהאופוזיציה חבטו בשר הפנים הנכנס בלי רחמים על עברו הפלילי, נאלץ דרעי לגייס לעצמו סנגורים מהשוק הפרטי.

“חבריו הקרובים – שלא מתפרנסים מהמערכת הפוליטית הש”סית – עלו לתחנות השידור והשיבו מלחמה שערה. אף ח”כ מש”ס לא נשכב בשוחות להגן עליו. כולם העדיפו להתעטף בשתיקה. כאילו הם חברים בוועדה לזכויות האדם באו”ם ולא חברים במפלגה שהנאמנות לבוס היא התכונה החשובה ביותר.

“זה היה השלב שדרעי החליט שהוא מוכן לשלם את המחיר שבהכנסת גואטה לכנסת, ובלבד שבפרשיה הבאה יהיה מי שיעמוד מול המחרפים וישיב להם דבר”.

אני פחות מסכימה עם התאוריה לפיה במפלגת ש”ס התכונה החשובה ביותר צריכה להיות “הנאמנות לבוס”. נו, באמת.

באשר לסיבת שתיקתם של הח”כים, יתכן שמידע שפורסם בחרדים 10 לאחרונה, לפיו דרעי מתכוון להחליף לקראת הבחירות הבאות את כל ח”כי ש”ס (גואטה לא היה אז ח”כ, ואם תשאלו, לא, הוא לא נכלל ברשימת המפוטרים).

המידע הזה כבר הגיע לאוזניהם של כל הח”כים, אחד לאחד, ויש מצב שזה מה שמביא אותם לפתח אדישות כלפי הבוס, שמתכנן את בעיטתם…

5.

לא ממש הבנתי מדוע בחר עורך עיתון בקהילה, אברהם דוב גרינבוים, לכנות את העיתונאי אבישי בן חיים מחדשות 10 בתואר “תלמיד חכם”, השמור למי שתורתם אומנותם, כפשוטו.

עוד יותר לא הבנתי את הסברו, המופיע בסוף הטור.

“המבקר שואל אותי בכעס למה אתה קורא לאבישי בן חיים ‘תלמיד חכם’? התשובה די פשוטה: את ‘איש ההשקפה’ הוא כתב יחד עם הגאון רבי שמואל דויטש, תלמידו של מרן הגרא”מ שך. מי בדיוק כתב את הספר, ראש הישיבה או הכתב לענייני – זה דברים דקים שאין מן הצורך להיכנס בהם כרגע, אבל זה ברור, שאבישי הוא תלמיד חכם. ואם לא תלמיד חכם, אז איש ההשקפה”.

רק הסתבכתי.

ועוד יותר התבלבלתי למקרא איומו של אבישי. אם אכן כך כתב גרינבוים (וכן, כך כתב) אזי מדובר בעילה לתביעת דיבה. קרי, הרב דויטש לא כתב עמו את הספר?

כל המבין למה בדיוק התכוון גרינבוים, מה נכון ומה לא נכון במאמרו, מתבקש לעדכן.

6.

מאד יפה ששרה פרדס, כתבת משפחה, נזכרה – חודש אחרי חרדים 10 – להרים כתבה על מצוקת תושבי אלעד המתגוררים סמוך למסוף האוטובוסים המוקם והולך בעיר, על מה שהיה שטח ציבורי פתוח המיועד ל’אזור ירוק’, כלומר פארק.

“סערה בעיר אלעד, והפעם על רקע תחבורתי דווקא: בעוד העירייה מבקשת לבנות חניון מרכזי לתחבורה הציבורית בעיר, מתברר כי ההליך כולו נעשה בצורה שלטענת התושבים אינה מותרת על פי חוק”, כותבת פרדס.

 האם זה יעזור?

7.

מעת לעת מוצא לעצמו סגן שר החינוך מאיר פרוש אוזניים כרויות ליוזמותיו, מוזרות ככל שתהיינה.

אחת מהן הופיעה השבוע בבקהילה כסקופ (הסקופ עצמו ראוי לצל”ש, היוזמה של השר לקצת פחות מזה) של העיתונאי יעקב ריבלין.

אחרי מינוי מנהל מחוז חרדי שאינו ‘משלנו’, קרי מ’שלומי אמונים’, מלקק סגן השר את הפצעים ולנסות לעשות מעשה. אז נכון שהמינוי של איציק זהבי, מנהל המחוז החדש, עבר תחת הראדאר של חברי הכנסת החרדיים (לא פרוש, אבל ח”כים נכבדים יותר, שבחיים לא יאשרו זאת בפיהם, שכן אחרי הכול מדובר במינוי חילוני) – אבל אין לאפשר שסאגה שכזו תחזור על עצמה בעתיד הקרוב או הרחוק.

אז מה עושים? – “יוזמה חדשה”.

ומהי?

ובכן, מדובר במהלך להקמת מועצה מיוחדת לחינוך החרדי בישראל. “מועצת החינוך החרדי תורכב מאישי ציבור וחינוך מכל זרמי החינוך החרדי, יהיה לה מעמד מייעץ עד מחייב בכל הנוגע לתכני הלימוד ולפיקוח המתבצע עליהם.

“המועצה תוסמך לדון גם במינויים הקשורים לחינוך החרדי בתוך משרד החינוך”.

המשפט האחרון, אגב, הוא הפואנטה העיקרית. מינויים.

הסיכויים, אגב, לאישור המהלך הזה אצל כלל חברי יהדות התורה, שואפים לאפס…

ואגב, כשיוסי אליטוב ממשפחה (לא כתב טור השבוע) יספר לכם שפרוש בורח מעיתונאים ומשתדל לעשות את עבודתו בחשאי, תזכרו את הבשורה הזו…