לנין לא פה: בשמאל מתבכיינים על הדרה

אנשי השמאל מזועזעים לאחרונה. הם חשים שהאדמה רועדת תחת רגליהם. כן, זו האדמה שהייתה יציבה לגמרי, מאז חזונו של הרצל.

הם היו הריבונים, הם היו המחליטים, הם היו המושכים בחוטים, הם עשו הדרה, בלי למצמץ, לכל מי שלא התיישר עם עמדותיהם. הם הזיזו הצידה, בלי התחשבות, כל מי שהעז לא לעמוד דום לפי פקודתם.

הם שפכו כספים על ההתיישבות העובדת, קרי  הקיבוצים, בלי לתת לאף אחד דין וחשבון.

הם העלו את יהדות צפון אפריקה כדי שישמשו אותם כחוטבי עצים ושואבי מים. הדברים ידועים וכתובים בפרוטוקול מתוך ישיבה שקדמה להחלטת בן-גוריון להעלותם לארץ.

הם סגדו לאמא רוסיה, נשבעו אמונים לסטאלין, והשליטו כאן המון עקרונות של הקומוניזם.

אבל השוויון שלהם נטה לטובת הערבים ופסח על תימנים, צפון אפריקאים וחרדים.

הגדילו לעשות חברי מפ”ם שנפרדו ממפא”י כי להוותם אנשי מפא”י היו מתונים מדי ונוטים למערב, ישמור ה’. המפ”מניקים תמכו באופן עקבי ומיסטי בגוש המזרחי.

ובכן, השמאל הזה הגיע ארצה לבנות את הארץ במטרה ליצור כאן יהודי חדש. מעין זן ניסיוני, תוצר כלאיים כזה, שנראה ככל העמים ובעיקר אתאיסט, כמו שחייבה השיטה הקומוניסטית. אבל מה לעשות שתוצר הכלאיים שלהם יצא מעוות. במקרה הגרוע הוא נטש הכל והלך לארצות נכר והתבולל שם, ובמקרה הטוב חזר לשורשיו והניח, רחמנא ליצלן, כיפה על פדחתו.

כך קרה ברבות השנים, שהעם שנשאר עדיין בציון נוהה אחרי המסורת, ואכן – הרעיונות של השמאל נראים לו כהתאבדות, כמרשם להכחדה טוטאלית של העם היהודי.

אין פלא, אפוא, שנזכרים כעת בכל המעללים של השמאל.

הם האכילו את האנשים המסורתיים מרורים. הם נטלו את ילדיהם לקיבוצים, כמובן בשם החינוך מחדש, שלא יישארו חלילה פרימיטיביים. את המושג ‘חינוך מחדש’ למדו כמובן מהאליל שלהם סטאלין. הם גם העלימו תינוקות ממשפחות שלדעתם היו נחשלות והם נתנו אותם, ברוב חסדם, למשפחות עקרות נאורות, כדי שייצא מהילדים האלה משהו.

המטרה קידשה את האמצעים.

שלא לדבר על ההדרה שלה ציבור החרדי. אפשר לכתוב טרילוגיה על מסכת הייסורים של החרדים הנתונים תחת עולם, ועדיין לא ייכתב הכל. אפרופו “המטרה מקדשת את האמצעים” אני נזכרת בחלחלה כשבמו אוזניי שמעתי איש ביטחון מפרט כשבועיים לפני רצח רבין מהו הפרופיל של המתנקש הפוטנציאלי של ראש הממשלה. הוא דיבר באחת מתוכניות הבוקר, והודה שיש בידי השב”כ פרופיל של המתנקש והוא נקב בתיאור מפורט: “תימני, נמוך, מתולתל!…”

אז, למען השם, למה אם הם ידעו עליו הכל (באדיבות ה”שתול” שמפניה) נתנו לו להיכנס חופשי לרחבה של ככר רבין ולהסתובב חופשי? כי המטרה הייתה לחסל את הימין, שהיה אז בעליה דראמטית, על ידי הפללתם והשמצתם.

מאז אני מוטרדת מאוד. גם בגלל ההשתקה. אף אחד אינו מזכיר את הפרט הזה. כי הכי גרוע זה ההשתקה! ההשתקה של חטיפת ילדי תימן, ההשתקה של הרב משולם וכו’.

•

 ופתאום השקט מופר.

פתאום קמו בימין נשים וגברים אמיצים, שאינם מתנצלים, אינם ממצמצים ובעיקר אינם מבליגים. הם כבר אינם פוחדים. חסל סדר השלטת רעיונות השמאל דרך התרבות, דרך המרצים באוניברסיטאות, דרך בתי המשפט, דרך השידור הציבורי שנשלט על ידם, דרך הדרת מרואיינים מהימין – חסל סדר סתימת פיות של מגזר שלם שהיה תמיד במגננה.

השמאל נלחם כעת מלחמת מאסף. אנשי השמאל יודעים שזו מלחמה של להיות או לחדול.

הבעיה שלהם, שהם אינם קוראים נכון את המפה. הם מזמן התרחקו מרחק רב מכן השיגור. העם אינו מקשיב עוד לדעותיהם. העם אינו עומד מאחוריהם. העם לועג לרעיונות שלהם בריש גלי. הם יכולים לזעוק, לקלל, לגדף, להשמיץ, לאיים. אף אחד אינו מתפעל.

כי אכן, לנין, לא גר פה יותר.

לפתע פתאום הם כבר לא מדברים במילים מצועצעות, נאורות, מילים של בית מרקחת. הם הסירו את הכפפות והם משתמשים במילים נבזיות במלחמת החורמה שהם מנהלים.

הם נאחזים בתרבות כבקרנות המזבח והמומים מכך שרוצים להדיר אותם. אותם? להיכן הסתלקה האלגנטיות שהייתה שזורה תמיד באופן דיבורם. איפה הוצנע הפלורליזם ומדוע חופש הביטוי אפשרי רק כשהביטוי הוא שלהם?

תזכורת חשובה: כדי שמפעל בנית הארץ יישאר יציב חייבים להתקיים בו כללי בניין נוקשים. היסודות חייבים להיות חזקים. אשרי המפעל בו נמשכת רציפות הבניין מדור מניחי היסודות, דרך דור בוני הנדבכים ועד דור מתקיני הטפחות. אשרי העם בו נמשכת ברציפות שלשלת הדורות, ודור לדור יביע אומר ולא יפנה עורף לדורות שקדמו לו.

אי אפשר להתחיל את ההיסטוריה של ארץ ישראל רק מימיו של הרצל. זהו מהלך אבסורדי.

•

כדי לחזק את טענותיי על ההדרה של השמאל כלפי מגזרים אחרים אביא כמה דוגמאות אישיות.

בשעתו, כשהתחלתי בכתיבת ספרים, הייתה לי שאיפה לצאת לציבור הרחב ולא רק לציבור החרדי. לתומי סברתי כי כשם שהחילונים רוצים שאנו נכיר את ה’תרבות’ שלהם, גם אנו שואפים שהם יכירו אותנו ואת אורחות חיינו ואין טוב יותר מאשר דרך ספרי קריאה.

מהר מאד הבנתי שהדלת נעולה בפני.

כששוחחתי עם הוצאות לאור טלפוניות דיברו איתי ‘נופת צופים’, אך כשהגעתי עם כתב היד וראו שאני חרדית, מצאו ק”ן תירוצים לדחות אותי.

פעם אחת ויחידה נתקלתי במישהו אנושי שעשה הפרדה בין הסופר לבין דעותיו ובחן את החומר באופן מקצועי. היה זה ד”ר שמאי גולדנר ז”ל מקיבוץ מזרע שהחליף למשך כמה חודשים את נתן יהונתן שהיה עורך ראשי בהוצאת ‘ספריית הפועלים’.

הוא ישב איתי בצורה עניינית על הספר, הציע שינויים ותמך מאוד.

תוך כדי שישבתי לערוך את השינויים, חזר למערכת נתן יהונתן והזדעזע מן העובדה שעומדים להדפיס ספר של מישהי חרדית – והוא קטע מיד את ההתקשרות. מאז הוצאתי שמונה ספרים, אבל לא הצלחתי להבקיע את חומות הגטו בהן הקיפו אותנו החילונים. פעם אחת אמר לי הסופר רם אורן: “אם את רוצה שהספרים שלך יתקבלו בציבור החילוני, את חייבת לכתוב נגד הציבור שלכם. להשמיץ. כל עוד את כותבת באהדה על הציבור, זה לא יתפוס אצלנו”.

עכשיו אני מבינה היטב מדוע אבישי בן חיים החליט ליצור סדרה מחרידה על התפוררות כביכול של החברה החרדית. כשהרייטינג בריצפה, הבינו שכשהוא אוהד ומלטף את הציבור החרדי זה לא יביא רייטינג. אבל השמצה תעלה את אחוזי הצפייה. ככה זה עובד. זאת השיטה.

ומה שהכי זכור לי כתקרית מתסכלת הייתה אותה פעם שהחלטתי להשתתף בתחרות נושאת פרסים לכתיבת סיפור קצר.

התחרות מומנה על ידי קרן לזכרו של אחד השופטים הדגולים. השקעתי המון בכתיבת הסיפור ושלחתי. הבעיה הייתה שלא ידעתי שאסור בארץ לדרוך על ‘מוקשים’ והנושא שלי היה סיפור של חברות אמיצה בין יהודי וערבי בחליסה והסוף המר לאחר שהערבי התחבר לקבוצת טרור.

ומה אתם חושבים שקרה? באותה שנה הכריזו אנשי ועדת הפרס שהם פוסחים השנה על הפרס הראשון מטעמים השמורים איתם והשנה יקבלו רק פרס שני ופרס שלישי.

אז בבקשה, אל תלינו עכשיו על הדרה וסלקציה. זכיתם לכך ביושר.

ואנחנו, החרדים, המתנחלים, הספרדים והמסורתיים, עומדים מהצד וצופים מהיציע איך מתנהלת מלחמת התרבות הזו שהיא הכל חוץ מתרבותית.

שלכם – גלאי רבקה

מי שהייתה תמיד בצד המקופח –

עיתונאית וסופרת חרדית.