על לייקים, ממלכתיות ולאן לתעל את הכאב

 אנחנו לא כל כך יודעים מה לעשות עם הצער. ביום ראשון בחמש וחצי אחר הצהריים נדקרה אמא לארבעה, אחות במקצועה, אמא אומנת לשני ילדים. שמה טרם הותר אז לפרסום.

בעוד הכוחות בשטח מטפלים באירוע ובני משפחתה מתבשרים על האסון, רטט הסלולרי שלי. “ארגוני ‘בצלם’ ו’שוברים שתיקה’ הם האחראים לעוד רצח נתעב”, היה כתוב שם, בראש הודעה לעיתונות של השר לשעבר אלי ישי.

זמן קצר אחר כך, טרם יבש הדם, בישר לי אותו סלולרי שבוז’י הרצוג מאשים את “חוסר הביטחון שהביאה עלינו ממשלת הימין הקיצוני שמתעקשת, כן, מתעקשת, לא להיפרד מהפלסטינים”. שניהם הציתו מהומה קטנה, מימין ומשמאל. יופי, הנה מצאנו לאן לתעל את הכאב. אחד כלפי השני. מנהיגות שמתעקשת, כן, מתעקשת, לסכסך גם בשעות כאלה.

למחרת, ב-11 בבוקר, בהר המנוחות, דפנה מאיר נקברה. משפט אחד לקחתי איתי מההספדים הרבים והמרגשים שנישאו שם. משפט שמתאר את ההשקעה, המשפחתיות והאכפתיות שנגדעו.

הבת רננה בת ה-17 , סיפרה על החברות המיוחדת ביניהן. על התייעצות תמידית בין נערה מתבגרת לבין אם, ועל המשפט שילווה אותה לנצח, ושאותו אמרה לה אמה זמן קצר לפני הפיגוע: “איזה כיף, רננה, שאכפת לך מה אני חושבת”.

תושבי עתניאל התפזרו בתום הלוויה, אך נפגשו שוב באותו ערב. אפרת סגרון, בת היישוב, נישאה לשי לוגסי שלומד בישיבת ההסדר של עתניאל.

“עברנו מסע משוגע היום”, סיפר לי צוריאל הורוביץ, תושב היישוב שהכיר בין בני הזוג ושמח על כך שהשידוך שלו הצליח. “זה מסע מהלוויה לחתונה, מסע מהמכה אל התרופה”. נדמה לי שמאות האנשים שבכו ורקדו שם באותן שעות כן ידעו לאן לתעל את הכאב.

הרב יעקב נגן, עורך החופה, אמר כמה מילים לפני שהחתן שבר את הכוס: “יש חתונות שבהן הרב צריך להסביר למה שוברים כוס. להגיד שהשמחה לא שלמה, ושאנחנו אבלים על החורבן, על המציאות שאינה מתוקנת עדיין. הערב אין צורך בהסברים. כולנו מרגישים על בשרנו כמה השמחה מהולה בכאב. אנחנו משפחה אחת גדולה. הכאב הוא כאב של כולנו. אבל בדיוק כיוון שאנחנו משפחה אחת גדולה, גם השמחה הערב היא השמחה של כולנו”.

 בילדותי, פוליטיקאים הצטלמו תמיד בחליפה ועניבה, עם דגל מאחוריהם. מורמים מעם. הפריימריז, תרבות הרייטינג, הרשתות החברתיות וסיבות נוספות גרמו להם לנסות לרדת אל העם. לרצות להיות יותר מגניבים מאשר ממלכתיים.

היום אתה מקבל יותר תמונות של הפוליטיקאי עם כלבו או ילדו (מה שמביא יותר לייקים) מאשר תמונות שלו נואם במליאה. פעם צלמי רכילות היו צריכים לרדוף אחרי הפוליטיקאי בסיטואציות אישיות ומשפחתיות, היום הוא מעלה אותן לפייסבוק בגאווה.

כל עוד מדובר בנתניהו והכלבה קאיה, או באריאל שרון והכבשה – אלה אכן רגעים מעניינים ואחרים בחייהם של אישים בכירים. ברגע שמדובר בפוליטיקאים אלמוניים לחלוטין שמשחקים אותה עממיים וסחבקים — זה מביך.

וזה מה שקרה השבוע בכנסת ביום חגה השנתי.

וזה תקציר יום ההולדת של הכנסת, ביום שלישי: חיים ילין מעביר שיעור ספינינג בחדר הכושר. חיליק בר כורך נחש סביב צווארו במסגרת פעילות עם חיות. איילת נחמיאס ורבין, יפעת שאשא ביטון וטלי פלוסקוב שרות ומנגנות, וגם יצחק וקנין מפציץ בסולו גיטרה.

חמד עמאר ויואל רזבוזוב, בחליפות קארטה, מפגינים תרגילים על המזרן, יחד עם גורי אלפי. ח”כים נוספים הקריאו סיפורים לילדים, בעוד אחרים רקחו ריבות במטבח הכנסת. משכן הכנסת? המשכן לאמנויות הבימה.

כל זה חביב ומשעשע וגם מצטלם טוב, אבל כדי לעשות כזה גימיק — אתה צריך קודם כל להגיע למעמד מסוים, ורק אז להשתטות. הרי לא מדובר בגולדה מאיר שמנגנת בגיטרה או במנחם בגין בחליפת ג’ודו. ממש במקביל לחגיגה הזו, הכנסת הרי מואשמת בכך שהיא הופכת משכן לשטויות לא חשובות, במקום להיות מרכז לדיונים עקרוניים ומהותיים.

לא סתם, באותו יום בדיוק, נשאו בנט, לבני, ארדן, גלנט, סער ועוד שורת נאומים מדיניים ורציניים, אבל במכון מחקר חיצוני, הרחק ממתכוני הריבות.

מול התמונות שפורסמו השבוע, רוב הציבור לא חשב לעצמו: “יו, איזה קטע לראות ככה את חבר הכנסת הזה”, אלא פשוט אמר: “תזכירו לי מי זה?”

 אז אחרי שבכירי השרים נאמו השבוע על תפיסת הביטחון שלהם, גם לפרשת השבוע יש מה לומר. פרשת “בשלח” מתארת את קריעת ים סוף. עם ישראל יוצא ממצרים, מעבדות לחירות, אבל מצב הרוח שלו לא מרומם כפי שהיינו מצפים. להפך. לצד “שירת הים” המופלאה ששרים כל בני ישראל ביחד, מופיעות בפרשה כמה וכמה תלונות ראשונות. “המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר?” שואל הציבור את משה רבנו כבר עם תחילת המסע. כלומר: האם אין במצרים מספיק קברים עבורנו, שצריך לצאת ולמות פה במדבר סיני?

זמן קצר אחר כך הם מתלוננים על צימאון: “וילונו העם על משה לאמור: מה נשתה?” עוד כמה פסוקים חולפים, ושוב אבותינו משמיעים טענות. הם מתגעגעים ל”סיר הבשר” במצרים וטוענים כי משה ואהרון הוציאו אותם למדבר כדי “להמית את כל הקהל הזה ברעב”.

זה לא הסוף. בהמשך הפרשה העם שוב צמא, ושואל: “למה זה העליתנו ממצרים, להמית אותי ואת בניי ואת מקניי בצמא?” בשלב הזה גם המנהיג משה כבר מביע ייאוש: “ויצעק משה אל ה’ לאמור: מה אעשה לעם הזה? עוד מעט וסקלוני”.

במצב עניינים כזה, כמעט לא מפתיע לקרוא את הפסוק הבא: “ויבוא עמלק וילחם עם ישראל”. כשהעם עייף, עצבני, ספקן, חסר אמונה וזועם — עמלק מזהה הזדמנות ותוקף. מאז ועד היום, האויב יודע מתי לבוא. לכידות פנימית, זהות משותפת וחזון הם לא סתם מילים יפות, אלא חלק מתפיסת ביטחון.

 הסטטוס היהודי:

“השבת שבה קוראים את פרשת ‘בשלח’ מכונה ‘שבת שירה’, בגלל שירת הים שמופיעה אחרי יציאת מצרים. יש רגעים ויש רגשות שהמילים לא מספיקות כדי להביע אותן, רק השירה” (“מעט מן האור”)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות