איך ט”ו בשבט מאפשר לנו לראות מהי התקדמות וצמיחה אמיתית?

העולם בעידן המודרני סוגד לקִדמה. הוא מטפח תפיסה שכל מה שטופח ונבנה בעבר הוא ארכאי ולא רלוונטי.

התקדמות, על-פי השקפה זו, משמעותה מחיקת העבר ובריאת עולם חדש, וכל המרבה בניתוץ ערכי האתמול – הרי זה משובח.

יוצריה של השקפת עולם זו שוכחים שהחשבון יוגש להם מהר מאוד. הלוא בעוד שנים אחדות בלבד יהיו הם עצמם שייכים לעולם האתמול, והדור הצעיר יראה אותם בלתי-רלוונטיים לעולם העכשווי.

כי זו כל התורה כולה – לבוז להישגי העבר ולהתהלך בתחושה שהאור הגדול נתגלה רק לנו, כאן ועכשיו.

עץ עתיק ושורשי

ט”ו בשבט, ראש השנה לאילנות, מפנה את מבטינו אל עולם הצומח, ומאפשר לנו לראות מהי התקדמות אמיתית. אכן, אין לדרוך במקום. צריך תמיד להתקדם, לצמוח, לשגשג. אבל צמיחה אמיתית אין משמעותה גדיעת הגזע, אלא הצמחת ענפים חדשים, עלים חדשים ופירות חדשים מתוך אותו גזע עצמו.

העץ אינו משנה את מהותו ואת תכונותיו הבסיסיות עם תחלופת הדורות, אלא מפתח ומרחיב אותן, וזו תפארתו האמיתית. יתרה מזו, נהוג למדוד את שנותיו של העץ לפי שכבות גזעו, שכן בכל שנה הוא מוסיף שכבה חדשה.

לכן אנו מתרגשים למראה עצים עתיקים, והם בעבורנו סמל לשורשיות.

זו צמיחה אמיתית, וזו גם דרכה של היהדות. בכל דור ודור מונח על בניין היהדות עוד נדבך. כך התעשרנו במשנה, בתלמוד, ברמב”ם, בפירוש רש”י, בספרות החקירה והמוסר, הקבלה והחסידות. היהדות מתרחבת, מסתעפת, מתעשרת, מעמיקה ומקבלת פנים רבות ומגוּונות. לוּ היה קם היום לתחייה יהודי מדורות עבר הוא היה מביט בפליאה ובהשתאות בשפע העצום של הספרות התורנית המצוי בימינו.

אלא שהתקדמות זו אינה נחשבת התקדמות בעיני מנגחי היהדות.

למה הם מתכוונים כשהם דורשים התקדמות? לקיצוץ ענפים ולגדיעת נטיעות. אם תורידו כמה מצוות, תבטלו כמה איסורים, תתעלמו מכמה פסוקים – או-אז ירימו אתכם על נס ויהללו את ה’הישג’ הגדול של ‘היהדות המתקדמת’, ש’אינה קופאת על שמריה’. אלא שזו אינה צמיחה אלא חורבן ועקירה.

פרנסה לארכאולוגים

באחת מוועידות הקיבוץ הארצי, לפני שנים, הִכה על חטא אחד מהוגי הדעות של התנועה: “הרסנו את העולם הישן מתוך רצון לבנות עולם חדש, אבל לא השכלנו להבין שמחורבות יש פרנסה רק לארכאולוגים”.

והוא צדק. גדיעת האילן אינה התקדמות ואינה התפתחות. קיצוץ בנטיעות הוא הרס וחורבן, לא פריחה וצמיחה.

היהדות מתפתחת ומתקדמת מדור לדור. היא מגיבה על אתגרי השעה בגילוי חלקים בתורה הנחוצים במיוחד כדי לעמוד באתגרים האלה.

אל מול תחלואי העולם המודרני הצמיחה היהדות את תורת החסידות, שהפיחה רוח חיים בחיי היהודי. זו הצמיחה האמיתית וזו ההתקדמות האמיתית.

התורה היא עץ חיים, בעל חיוניות בלתי-מוגבלת. בכוחה להאיר את דרכנו בכל התקופות ובכל המקומות, לצמוח ולפרוח ולהניב פרי הילולים. לנו הזכות להיות שותפים לצמיחה וללבלוב האלה, על-ידי עיסוק בתורה מתוך נאמנות לעקרונותיה ולדרכה.