מכתב מרגש לאבא של 7000 בנים

בית ישראל, ישיבת מיר, המדינה התורנית הגדולה בעולם.

אני תלמיד חדש, פוסע לבית המדרש.

בין התלמידים בישיבה גם אני מתמגנט אל דמותו. דמות של מלאך, פניו מאירות, ר’רפאל.

הזכרונות עולים וצפים כמו נכתבים מאליהם והדמעות זולגות מהעיניים,

כי איבדנו את ר׳ רפאל האבא הרוחני שלי ושלך, ושל עוד 7000 מבני הישיבה.

•

כשנולד בני, ניגשתי אליך, רציתי שתהיה הסנדק. מיד שאלת אותי: ”מה עם אבא שלך? ואבא של אשתך”? אמרתי לך שחשוב לי שראש הישיבה יהיה הסנדק של בני, ואתה אמרת לי שיותר חשוב שזה יהיה האבא של אשתי.

אתה לא וויתרת וכך עשיתי, אבל ביקשתי שלכל הפחות בבן הבא אתה תהיה הסנדק, אתה הסכמת, אבל לזאת כבר לא זכינו.

תמיד חשבת על כבוד האחר תמיד ביטלת את עצמך איפה שרק יכולת.

גם בתפילות בישיבה מעולם לא הסכמת לשבת בספסל המזרח, ישבת בספסל אחד עם התלמידים כשפניך מופנות לעבר ארון הקודש.

גם באירועים בישיבה בהם כל הרבנים היו נוטלים חלק, תמיד היית נמנע מלדבר.

בתבונה כה עצומה ידעת לתת קרבה ויחס אישי לכל תלמיד כשהיה פונה אליך, לכל תלמיד מתוך  7000 מתלמדי הישיבה ידעת לתת הרגשה של בן אהוב.

אני כמובן ידעתי שאתה היית הכתובת שלי,  התייעצתי אתך בבעיות ולבטים, וזה היה מפעים לראות את הדרך שבה אתה היית ניגש לבעיה בוחן אותה על כל צדדיה ואת החכמה שלך במתן פתרון הולם.

גם כשהייתי אברך נשארה אותה התחושה. עם מבט רטרוספקטיבי, אני מגחך, כיצד שיתפתי את הרב, בשאלות בנאליות ופשוטות של חיי היום יום.

”נו, כבר סיידת את הבית? ” שאלת אותי בערב פסח. ”באיזה צבע?”

”לבן”, אני עונה. ”אתה יודע, אפשר להכניס גם גוון של צבע קרם. זה נותן תחושת חמימות לבית”.

הירידה לפרטים הקטנים של החיים. ההתענינות הכנה בחוויות החיים הקטנות והזניחות, הגדלות בהתייחסות לכל פרט. ההקשבה בכובד ראש, בנחת, כאילו הזמן עוצר מלכת.

כשדיברתי איתך יכולתי למשש את החכמה, חכמת התורה ודרך החיים של עבודת ה’ שהשתקפו בכל תשובה, בכל מילה.

•

יום חמישי בערב, השיעור הקבוע בביתך לקבוצת הישראלים מבית המדרש פרידמן.

השולחן גדוש בהררי ספרים, אנחנו מסתופפים בצלך, סביב השולחן, השיעור מתחיל.

אפשר לחוש איך ר׳ רפאל והתורה חד הם. אפשר להרגיש את התשוקה והאהבה לתורה, זר לא יבין זאת.

45 דקות של ניתוק מהעולם והתחברות לעונג צרוף בכל מהלך ומהלך בסוגיא.

אני יוצא מהשיעור, נותן יד לחבר או שניים ופוצחים בריקוד ספונטאני של שמחת התורה. סתם כך, בשלהי הקיץ, בערב, באמצע הרחוב, ״שמחת תורה״ פרטית משלנו.

כמה התורה זרמה בדמך.

אני זוכר, כל חבורה או שיעור או מסיבת סיום מסכת מטעם הישיבה בה היית נוכח – בסיום הדרשה זה היה מחזה קבוע – אתה היית הראשון שקם מהכסא והולך לשוחח עם הדורש בלימוד אודות דבריו.

זו אהבת התורה שזורמת בעורקיו של אדם- מלאך, שפורצת החוצה ומחממת את כל הנמצאים בסביבה באש התורה. זו הגדלות, להקשיב לכל תלמיד ולדון איתו אודות חידושיו. כך בכל פעם בפעם.

הענווה והחתירה לאמת בסוגיא, היא זו שהביאה אותנו לא אחת לשמוע את התשובה מפיך: ”איני יודע תשובה כרגע”. זה היה מרגש. מפתיע ובעיקר אמיתי ומלא בענווה. של גדול בתורה.

מספיק לשהות כמה דקות בבית. להתבונן. להביט בהנהגות. בדרך חיים, ביחס לבני הבית, לרבנית, לילדים, בחיוך לכל אחד, במילה הטובה, בהגעה לשמחות שלנו, תלמידיך, כאל שמחה אישית, של בן משפחה.

•

עוצם את העיניים, הכל עדיין כואב, בלתי נתפס, ומול עיני עולה שוב התמונה, תמונה של אבא  המצטופף – מסתופף על הספסל, יחד אתנו, בניך, מול ארון הקודש. מול עולמך- התורה.

• הכותב הינו אברך בישיבה, יועץ נישואין ומרצה בכיר.