שרי רוט התייצבה טעונה בחדר של לפיד. האם היא עדיין מאמינה לו?

1.

 הפעם, כך סיכמנו מראש, לא הגעתי לערוך איתו ראיון. באתי לשיחה נוקבת.

אל חדרו של ח”כ יאיר לפיד בכנסת הגעתי טעונה מאוד. אחרי הכל, רק לפני מספר חודשים ישבנו כאן לראיון, חשבתי שחל מצידו שינוי כלשהו, שהוא מוכן להקשיב, להבין את הציבור החרדי, כשהוא ממאן לשלוח את טובי בניו לשירות בצה”ל.

מאז, רבים היו אלו ששאלו אותי את שאלת מיליון הדולר: את מאמינה לו? את באמת מאמינה לו?

את האמת? רציתי להאמין. כשבן אדם פותח בפניך את ליבו ומודה שעשה טעויות, שכאב לו כשהרב שטיינמן אמר עליו רשע, ומבטיח להגיע לסיבוב הבא ממקום קצת שונה – אתה רוצה לחשוב שהגלגל לא יסתובב ויגיע אל אותה נקודה בדיוק.

וזה מה שחשבתי כששמעתי אותו, כמו גם את חבריו למפלגה – עפר שלח, אלעזר שטרן ואחרים – מתראיינים בכלי התקשורת ונואמים במליאה.

מאחר והשיחה הוגדרה מלכתחילה שלא לציטוט, לא אציין מה היו הסבריו. רק אומר מה הייתה מסקנתי: אני מוכנה להודות בכך שחל שינוי, גם אם קל שבקלים, בסגנון. עברתי על נאומיו האחרונים בנושא הגיוס והחרדים, ולא מצאתי בהם דברי הסתה. כן מצאתי התנגדות חריפה לחוק הגיוס החדש וכלפי כל מי שתמך בו; מצאתי גם הרבה מאד שיחות שלו עם חרדים, כולל כניסה שלו לקבוצות וואטסאפ חרדיות, כדי להקשיב ולנסות להסביר.

לכאורה, זכותו כחילוני. אלא מה? הוא לא רק אדם חילוני. הוא גם פוליטיקאי. ובמדינת ישראל הדמוקרטית,  אם אתה רוצה לצמוח פוליטית ולהגיע לתפקיד משמעותי מעבר לתפקיד חבר כנסת באופוזיציה, אתה צריך לתכנן מהלכים קדימה.

ופה הבעיה.

אם עד לפני מספר שבועות היה שר הבריאות יעקב ליצמן בודד בעמדתו, לפיה אסור לברך את יאיר לפיד ל’שלום’, גם לא ב’כאילו’ או ללא כוונה, הרי שבימים האחרונים מסתובב ליצמן בתחושה שהגישה שלו היא שניצחה. הנה, הוא צדק. שום שינוי לא חל ביאיר.

ואם בעת שהורכבה הממשלה התעקשו המפלגות החרדיות ‘רק לא יאיר’ – זה בדיוק גם מה שיקרה גם בפעם הבאה.

לכן, אם חפץ לפיד בחיים קואליציוניים, אולי גם בהתנחלות בבית שברחוב בלפור, איך בדיוק הוא מתכוון לעשות זאת עם מפלגות חרדיות לעומתיות, במדינה בה הדמוגרפיה מצביעה על גידול חרדי מתמיד?

2.

בפוליטיקה, כך נוהגים לומר, דברים משתנים. אין יריבים אמיתיים.

לפי תיאוריה זו, החרדים יסלחו. האם זה יעמוד במבחן המציאות? לא הייתי חותמת על כך.

יאיר לפיד הצליח, במהלך הקדנציה הקודמת, להשחיר את פניו בציבור החרדי. בספרי המוסר נוהגים לומר, שאם אתה רוצה לשנות תכונת אופי בולטת, אתה חייב לחולל בה שינוי קיצוני. כמו מסמר, שכדי ליישרו יש לכופפו אל הכיוון ההפוך, ורק אז ליישר. אתה קמצן? תהפוך למשך תקופה להיות הפזרן של המדינה – ואז תתיישר.

אתה יאיר לפיד? תקפיד במשך תקופה על תמיכה בחוקים חרדיים (חוק לשילוב חרדים במקומות עבודה הוא צעד בכיוון הנכון, ויאיר לפיד עשה זאת, תמיכה בדרישת דרעי לשלב מזרחים בחוק השטרות אף הוא צעד נבון), אבל – ובעיקר – תתרחק מכל מה שבשלו הוחרמת.

תשתוק באופן מוחלט בכל הנוגע לחוק הגיוס ודומיו. אין לך את הפריבילגיה לומר מילה וחצי מילה. שכן, אתה אפילו לא במעמד של אביגדור ליברמן, שטרם הושחרו פניו לגמרי ביחסו לחרדים (הגם שכתמים עבים כבר מכסים את פרצופו).

הנה, דוגמה: אחת המפורסמות שאינן צריכות ראיה היא מסכת החיזורים שהפעילה לשכת ראש הממשלה על גורמי אופוזיציה להצטרף לממשלה. מה לא הובטח להם. שטיח של כסף. ומי היחיד, שגם אם ניסו לפנות אליו, ידעו מראש שהמהלך חסר סיכוי באשר להפעלה מיידית של טאבו חרדי נחרץ? יאיר לפיד, כמובן.

וזה בתקופה בה כל קול היה קובע, בשעה שהקואליציה נאנקה על חודו של קול. ובכל זאת, הכול ידעו שלפיד – זהו קו אדום שלא חוצים אותו, אם לא רוצים לגרור צעדים חרדיים בלתי צפויים וקיצוניים.

3.

אנחנו, ניסיתי שוב להסביר לו, למרות שידעתי שאין סיכוי לשכנע, לעולם לא נשלח את טובי הלמדנים שלנו לצה”ל.

הציבור החרדי מוכן לשלוח את מי שאינם לומדים, את מי שאינם רואים טעם בלימודם, את הנערים המסתובבים ברחובות, את מי שנאלצו בדיעבד ובלית ברירה לצאת לפרנסתם אחרי חתונתם – או אחרי שנולדו מספר ילדים, והמקרר נותר מרוקן.

אנחנו לא ממש יודעים להניח את האצבע ולומר לך – או לבג”ץ – כמה בחורים-אברכים שכאלה יהיו לנו ‘להעניק לצבא בשנה הבאה, ובשנה שלאחריה.

תפילת כל אם, כל אב, שכל ילדי ישראל יאהבו את התורה, ימצאו בה טעם, יהיו עילויים.

אתה, בעצם, רוצה שנספק לך מכסה. נניח שבשנת 2016 יהיו מספר הבחורים שאינם לומדים בדיוק כמספר שהחוק דרש. הצלחנו למלא את המכסה, אפשר לנשום לרווחה (ומבחינתי, להיות עצובים כי כשלנו בחינוך, כי יכולנו להשתדל שיותר ויותר יהיו לומדי תורה).

ומה אם בשנת 2017 נישאו תפילותינו השמימה, התקבלו ברצון, וכל בנינו לומדי תורה לשמה, מבוקר עד לילה, בשקידה עצומה – מה תרצה שיקרה אז?

המכסות שלך יאיר, הן הקללה לנו. התפילות האמיתיות שלנו הן שלא נעמוד במכסות. שלא ינשרו בחורים.

הפעם רק אמרתי את שלי. הייתי נטולת אשליות לשכנע.

4.

יתכן, שמדובר בדגל איתו מתכוון יאיר לפיד לרוץ בבחירות. כלומר, יש מצב שמישהו מיועציו יעץ לו שהדגל הביטחוני אינו מספיק, וכי אסור לו לנטוש את דגל השיווין בנטל.

קשה לדעת. יאיר לעולם לא יודה בכך. מבחינתו, מדובר באמונה. מה גם שיש לו בן כבן 20, חייל קרבי, במקומות שהם מתכון בדוק להדרת שינה מעיני הורים בלילות.

מצד שני, כשאתה מגיע לפוליטיקה, אתה חייב לעשות שיקולים פרגמטיים. אם לא – אתה מוצא את עצמך בסוף כגלגל שני במפלגת המחנה הציוני, קוראים לך ציפי לבני, רק כי אתה ‘בשום פנים ואופן’ לא מוותר לליצמן או לאלי ישי על משהו שקשור בחלוקת ירושלים – ומעניק למתחרה, בנימין נתניהו, את  ממשלתו השניה ב-2009.

פוליטיקה היא אמנות הפשרה. אפילו החרדים התפשרו לפני כשבוע על חוק גיוס, שבחלומות הרעים שלהם לא שיערו כי ייאלצו לתמוך בו. אבל כשחרב הבג”ץ מונפת משמאל, וחרב חוק גרוע יותר בממשלה חלופית מימין – אתה מבין שזה הטוב ביותר שאתה יכול להשיג בנסיבות שנוצרו.

פוליטיקה היא גם עצימת עין של נפתלי בנט להקפאות בניה כאלו ואחרות.

פוליטיקה היא העלמת העין של אביגדור ליברמן מלימודי ליב”ה שאין בישיבות קטנות חרדיות.

בפוליטיקה, גם אם קוראים לך יאיר לפיד, וגם אם באת עם המון אידאלים מהבית, אתה מישיר מבט אל תכליתך הפוליטית (בלפור הוא יעד טוב, משרד חוץ גם הוא יעד לא רע) – ופועל בהתאם. אבל, מה לעשות, הדרך לכל היעדים הללו עוברת דרך הלב של יענק’ל ליצמן…

בשביל להגיע אל היעד, אתה חייב לחשב מסלול מחדש, חובה עליך לכלול בו ‘שלום’ מצד שר הבריאות.

5.

נניח שהראש של לפיד עובד בכיוון מתוחכם (למען הגילוי הנאות, לא שוחחנו על כך, לפיד בהחלט לא נכנס לתרחישים עתידיים, אילו היה נכנס הייתי מנועה מלכתוב על כך מתוקף הבטחתי שלא לצטט).

נגיד, שהוא מתכנן כך: אהדק את הקשרים עם ש”ס, אתנצל על אמירות עבר שלי (“אני אשקם אותך, דרעי”), אתמוך במזרחיים על גבי שטרות, אעלים עין מתקציבים יחודיים ליקר לליבם, והופס – בבחירות הבאות אסגור איתם קואליציה. דרעי חש בנוח בממשלות מרכז-שמאל הרבה יותר מממשלות עם בנט (‘בית של גויים’, כבר אמר הרב עובדיה זצ”ל, חכם שלום אמר דברים קשים עוד יותר), נצרף את בוז’י הרצוג, אולי גם את משה כחלון, והנה – התקדמתי יפה.

אם זה מה שהוא חושב – ואני מניחה שלא, כבר אסביר מדוע – יש במחשבה הזו שתי טעויות פטליות.

האחת: בבשרה של ש”ס עדיין צרוב הכאב שחשה בהיותה מפלגה חרדית יחידה בממשלת יצחק רבין שקמה ב-1992. המפלגה-אחות האשכנזית נהגה לכנות את הממשלה ההיא “ממשלת שמד”, ו’יתד נאמן’, ביטאון דגל התורה, שב ותקף את ש”ס על חברותה בממשלה, עד שבחוסר ברירה נאלצה לפרוש, כשנה אחרי שנכנסה.

לא סביר שאריה דרעי יכניס עצמו במודע לכבשן האש בפעם השניה בחייו.

השניה – לפיד שוכח שש”ס היום אינה ממש עצמאית בפעולותיה. אמנם חברי הכנסת שלה ממושמעים מאי-פעם, אינם מתראיינים לעומתית כנגד היו”ר (בעבר היו עושים זאת כמעט חופשי), אבל – על המדף ניצב מתחרה עיקש, אלי ישי, שאינו מתכוון ללכת לשום מקום, וימשיך להציב מראה מול פרצופה של ש”ס. רק זה חסר לה, פזילה שכזו שמאלה. במערכת הבחירות דאגה ש”ס לפזר סיסמאות ימניות כחול אשר על שפת הים, ולא משום שראשיה הפכו למתנחלים – רק משום שאצל היריב יש גם יש מתנחלים.

6.

משום מה רציתי להאמין, במשך תקופה די ארוכה, שלפיד הפנים את המסר, לפיו ‘בכוח, לא תגייס אף לא בחור אחד’.

מתברר, שטעיתי.

התנגדותו לחוק הגיוס החדש והמרוכך (לא בהרבה), שאינו פחות שוויוני מהחוק ‘שלו’ – שהיה אף הוא בלתי שוויוני, וסביר להניח שאת שני החוקים יגלגלו שופטי  בג”ץ מכל מדרגות היכל בית המשפט העליון, מוכיחה שפיקחותו לא עמדה לו בכל הנוגע לחרדים וצה”ל.

נציגו ה’בכיר’ לגיוס החרדים, ומי שהגיש בשם יש עתיד את העתירה לבג”ץ, ח”כ אלעזר שטרן, היה נחוש מעל בימת המליאה להתנגד לחוק.

אותו שטרן, שרק לפני כמה שנים, בדברים שנשא בפני המכון למחקרי בטחון לאומי, אמר את הדברים הבאים: “אני מודע לזה שהיום אין שוויון. אבל זו התפתחות בכיוון חיובי. העיקר שישתלבו. הלוואי והיה פתרון שיוביל לגיוסם המהיר כבר מחר בבוקר, אבל המציאות לא מאפשרת פתרון בזק כזה”.

לתשומת ליבך, יאיר לפיד.

7.

במבט לאחור, אולי חבל שהוסכם שהשיחה תהיה שלא לפרסום. מצד שני, כך היא יכלה להיות פתוחה וגלויה יותר.

כשצעדתי במסדרונות הכנסת אל עבר חדרו, נזכרתי בפאנל מעניין בו השתתפתי בקיץ האחרון, ביום האחדות לזכר שלושת הנערים החטופים הי”ד. בדיוק באותו בוקר עלה כאן באתר, הראיון שערכתי עם לפיד. היה זה ראיון די נועז. לא היו אז הרבה כלי תקשורת חרדיים שהעזו לראיין את יו”ר יש עתיד. רק אחריו צצו כלי תקשורת נוספים שגילו תעוזה.

סיפרתי לקהל, שכלל את ההורים השכולים, איך תרמתי את חלקי לאחדות באופן שבו ניהלתי את הראיון. לא באתי אליו כדי ‘להביס את יאיר’, באתי כדי לשמוע ולהשמיע. אולי לנסות להשפיע, ולו במעט. כך בדיוק עושים גשר.

ביום שני האחרון, בדרכי אל חדר 1457, עשיתי חשיבה מחודשת. החלטתי, שבעצם, הדברים שלי לא השפיעו. לא נגעו בשום נקודה בליבו.

ניסיתי, באמת שניסיתי, להביא בפניו את כאבה של אם חרדית על חוק הגיוס שהוא יזם.

אבל כשיצאתי מחדרו, אמרתי לעצמי שבעצם, מוקדם עדיין להסיק מסקנות. אז נכון שבטווח הקצר נראה שיש עתיד לא השתנתה, והיא תמשיך להרים את דגל השיוויון בנטל. אבל לעיתים, טיפות מים העושות את עבודתן בעקשנות, מצליחות בסוף להבקיע סלע איתן.

באותם מסדרונות, רגע לפני שנכנסתי לחדרו של לפיד, פגשתי ח”כ בכיר מאוד מהאופוזיציה. “נו”, הוא הטיח בי, “הוא עבד על כולכם יאיר לפיד”.

חייכתי לרגע. אחר כך סיפרתי לו שזה בדיוק מה שאני מתכוונת להטיח בעוד דקות אחדות בפניו של לפיד – והטחתי.

בהקשר הזה חובה לציין לשבח את המחנה הציוני, ובפרט את מפלגת העבודה. לכאורה, הפיתוי היה גדול. הם באופוזיציה, למה לא לתקוף את חוק הגיוס המתוקן, חוק שיש נגדו קונצנזוס שלילי בקרב הציבור החילוני?

אבל בוז’י הרצוג חשב קדימה, לא שרף שום גשר, שמר על הברית השקטה שלו עם החרדים. ברית, שיסודותיה מימי מפא”י הלא העליזים, וסיומה – מי יודע…