אחרי ההברזה של דרעי: ביבי ינקום בצירוף בוז’י לממשלה? • שרי רוט בטור מיוחד

1.

לו הייתם מצליחים להיות זבוב על קיר בלשכת ראש הממשלה בכנסת, הייתם נהנים (או מצטערים, תלוי לאיזה צד פוליטי אתם משתייכים) לראות את פניו של בנימין נתניהו בדקה בה קלט שההצבעה על העברת הסמכות משר הכלכלה לממשלה במתווה הגז, זו שתוכננה ליום שני בשעות הלילה המאוחרות – כבר לא.

 זה לא יעבור, הוא התחיל לקלוט. ואז נפל האסימון סופית. זהו הסדק הקואליציוני הראשון. מכאן, לאן?

רק לפני מספר חודשים הכתה בו מהלומה די דומה. היה זה כאשר חוק ‘ישראל היום’ עבר במליאת הכנסת, באדיבות כמה מחברי הקואליציה. אז הובילה אותו הטראומה אל מהלך פירוק הממשלה – מהלך שדמה להתאבדות ושהיה כרוך בסיכונים לא מעטים. הפעם זה הרבה יותר מסובך. הוא, שעמד מול ‘איבוד השלטון’, מול מנדטים גואים של ‘המחנה הציוני’, האיש, שרק בנס, ברגע האחרון, הצליח לגרוף 30 מנדטים ולהקים ממשלה, לא בקלות יפרק אותה שוב.

אבל, הוא יעשה מעשה, יכול היה להישבע מי שראה את עיניו באותם רגעים בערבו של יום שני האחרון.

2.

בפעם הקודמת הסיפור נגמר עם כמה קורבנות. שר האוצר יאיר לפיד פוטר, כשהוא גורר אחריו את כל חברי הממשלה של ‘יש עתיד’; גם שרת המשפטים ציפי לבני קיבלה קריאת ‘צאי בחוץ’.

להשפלה, היה מחיר. לימים, יש שיכתירו את הרגע ההוא כרגע שבו החל נתניהו לפעול בנחישות, תכונה שלא יוחסה לו במהלך שנות שלטונו.

אין ספק. לזעם שלו יהיה גם הפעם מחיר. השאלה הגדולה היא: ממי הוא יגבה אותו.

בראש ובראשונה, הוא זועם על שר הכלכלה, אריה דרעי.

זה התחיל ביום חמישי האחרון, בישיבת הקבינט המדיני-בטחוני על מתווה הגז. ברקע: התנגדות הממונה על ההגבלים העסקיים למתווה, אך איש לא ייחס לה חשיבות מיותרת. מה הבעיה? ישנו סעיף 52 הקובע כי במקרה שבו הממונה על ההגבלים העסקיים פוסל מהלך של הממשלה משיקולי תחרות במשק, אולם אותו מהלך מוגדר כחיוני לצורכי הביטחון האסטרטגיים של ישראל, אזי שר הכלכלה רשאי לבטל את החלטתו של הממונה.

אלא שאז, באופן מפתיע, הרים אריה את ראשו והבהיר: אין בכוונתי להפעיל את הסעיף, שההחלטה על הפעלת הסעיף במקרה הספציפי הזה תוטל על הממשלה כולה ולא עלי באופן אישי. לא לוקח על עצמי את האחריות.  עוד ימים אחדים יחלפו בטרם יצטטו גורמים בסביבתו את הבדיחה: “הוא קרוע בין האריה למכלוף. האריה מצדד במתווה הגז, המכלוף רוצה להיות נחמד עם השקופים”.

להיות נחמד עם השקופים זה טוב ויפה, אבל לא על חשבון הקואליציה השברירית גם ככה, סבורים בסביבת נתניהו.

הם צוטטו בכלי התקשורת כמי שניסו לנכס לדרעי אינטרסים כאלו ואחרים, הקשורים לקשריו עם גורמים בעולם הגז. קובי מימון היה אחד השמות, רק לדוגמה. אבל היו שניסו למצוא אפיקים נוספים, חלקם קשורים גם בח”כים לשעבר. איש לא מצא הוכחות, הדברים הוכחשו נחרצות, אבל זה לא מנע את הטחות החשד. ככה זה כשכועסים.

בסביבת דרעי השיבו בזעם. מדוע לפגוע בשמו הטוב? שאלו. מתנגדיו מיהרו לסנוט בהם: שם טוב? נו, באמת.

3.

מה לא ניסו לעשות?

בשעות הצהריים עוד הייתה תקווה. “ליברמן תמיד היה בעד מתווה הגז, הוא יצביע עם הקואליציה”, היו שתדרכו. כאילו מעולם לא יצא להם להכיר את יו”ר ישראל ביתנו, האיש שלא ימהר לשמוט תחת ידו הזדמנות פז לגרום לבבנימין נתניהו להזיע.

ליברמן, מצידו, ליקק את העוגה מכל צדדיה.

כן, נכון, כשהמתווה של דו”ח שישינסקי הגיע לממשלה, בקדנציה הקודמת, כל שרי ישראל ביתנו היו בעד. את המתנגדים תיאר כפופוליסטים ובולשביקים. הוא אפילו הסביר מהי גישה בולשביקית…

תשמעו סיפור. “בדיחה רוסית ישנה”.

כששואלים את האמריקני מה אתה רוצה? אומר: אצל השכן שלי יש אוטו חדש, ממש מצוחצח, מבריק, 400 כוח סוס, 600 ק”מ לשעה, אני רוצה בדיוק אוטו כזה.

שואלים את הצרפתי מה אתה רוצה? אומר: לשכן שלי יש מרתף יין עם היינות הכי טובים בעולם, אני רוצה בדיוק את אותו מרתף עם אותם יינות.

מגיעים לבולשביק, שואלים מה אתה רוצה? אומר: אצל השכן שלי יש פרה, גדולה, שמנה, נותנת 30 ליטר חלב ביום, אז אני רוצה שהיא תמות.

“זו הגישה של שלי יחימוביץ’, זהבה גלאון ודה-מרקר בנושאי כלכלה ובעיקר בנושא הגז…שוברים שתיקה, יש דין, יש גבול, יש בטיח…יש חפיפה כמעט אחד לאחד בינם לבין מי שמובילים את המאבק בגז”.

עד כאן נאום פרו-קואליציה.

אבל. וכאן בא ה’אבל’ הגדול, שנומק על ידו, מתובל בתבלינים ובצבע. “מי שלא רוצה לקחת על הגב שלו את האחריות שלא יצפה שאני אקח את זה על הגב שלי”, אני לא “טרמפולינה פוליטית” ולא אעניק “סולם אלקטורלי” לאיש.

“אם ראש הממשלה כל כך חרד למשק הגז שיואיל להורות לשר הכלכלה לחתום על ההסכם ואין שום בעיה. הוא לא רוצה להכריח את שר הכלכלה שיהפוך את ההצבעה להצבעת אמון ויביא את כל השרים לתמוך במתווה או באותה הצעה שהם מביאים לשינוי בסמכויות, העברת סמכויות משר הכלכלה למליאת הממשלה. אנחנו בהחלט לא הבייביסיטר של הקואליציה, לא נהיה הבייביסיטר של הקואליציה”.

4.

ואז הגיע מחול השדים של הפגישות בלשכה. בזה אחר זה זומנו החברים הסוררים, לניסיונות שכנוע של הרגע האחרון.

אבל הם התעקשו.

משה כחלון, כמו גם חיים כץ ואריה דרעי, חזרו והבהירו: גם אם תהפוך את ההצבעה להצבעת אמון בממשלה, אנחנו לא נצביע. נתניהו ניסה לפרוט על המיתרים, להסביר שמדובר בנושא חשוב ביותר – ונכשל.

מדרעי, כמובן, ביקש לוותר על עצם ההצבעה וליטול אחריות, כפי שמעניק לו סעיף 52.

ואז הגיע שלב הכפשות המקורבים. יש מהם שצוטטו כאילו מספרים שנתניהו הטיח בדרעי כי הוא פועל משיקולים לא ענייניים. יש שאפילו קראו לילד בשמו: קובי מימון, טייקון הגז, ומי שיש לו אחזקות גם ב’יום ליום’. לא רק שדרעי הכחיש כל קשר, אלא שמקורביו גם שללו את העובדה לפיה נאמרו הדברים.

גם בלשכת נתניהו מיהרו להכחיש.

אבל שום הכחשה לא תוכל לטשטש את המצב בו עומדים כעת יחסי נתניהו-דרעי, והוא בהחלט לא מבשר טובות. נתניהו לא ממש זקוק לפירוק הממשלה כדי להפוך את “האיש וסעיף 52” לבלתי רלוונטי. מי כמו ביבי יודע לעשות זאת.

רק תחשבו על מצב בו מחליט נתניהו לשפר את היחסים עם אררצות הברית ועם הנשיא ברק אובמה.

ונניח שהוא מחליט שהצעד שיבריא את ‘העסק’ הוא צירופו של בוז’י הרצוג (עם או בלי התנועה וציפי לבני) פנימה. גם אם הדבר יכעיס את הבית היהודי ואת נפתלי בנט (וגרוע מכך, את גורמי הימין בתוך מפלגתו שלו, הליכוד). באותו רגע הופכת ש”ס להיות גלגל חמישי – ומוסדותיה, כאבן רחיים על צווארה של הממשלה.

סתם נקודה למחשבה. עם הרבה ריח גז באוויר.

5.

 צירופה של מפלגת העבודה לממשלת נתניהו חשובה לא רק כצעד של נקמה בשותפות הקואליציוניות שהבריזו.

צריך להיות בארה”ב לזמן-מה כדי להבין עד כמה מצבנו הבינלאומי אומלל.

לפני מספר ימים שבתי מסיור של כשבוע בארה”ב, כחלק ממשלחת אנשי תקשורת שארגן ‘גשר’. המשלחת כללה את כל גווני הקשת הפוליטית בישראל, החל מעיתונאים המזוהים עם השמאל הישראלי, עובר דרך נציגי התקשורת הדתית-לאומית, ועד אנשי תקשורת חרדיים, שלכאורה אין להם צד מוגדר וברור בכל הנוגע לשמאל, ימין ומה שביניהם.

הפגישות כללו שיחות עם אישים הנחשבים כקודקודים, מובילי דעת קהל וכמייצגים. אז נכון שלא מיצינו את הפאן החרדי. לא נפגשנו עם חסידי חב”ד (דעתם שם לא ממש שונה מדעת אחיהם המתגוררים בארץ הקודש), לא ביקרנו בלייקווד (כנ”ל), והנציג החרדי עמו נפגשנו היה… נציג הזלוינים של חסידות סאטמר, זו שתמכה (על שני פלגיה) בברק אובמה לנשיאות (ולא מתחרטת על כך), זו שמתנגדת למדינת ישראל כישות ציונית, ועם דובר אגודת ישראל שעוסק יותר בנושא היהודי מאשר במה שקשור ליחסי הממשל עם מדינת ישראל.

ובכל זאת, נפגשנו עם קשת רחבה של דעות, מגוון כזה שקשה להתעלם ממנו. שמות לדוגמה: אליסה קורשאן – מנהיגה בכירה בפדרציית ניו-יורק, חמי שלו – שליח ‘הארץ’ בניו-יורק, איתן ברונר, דיוויד בטלר, גרי רוזנבלט מה’גואיש ויק’, וגם עם נשיא ‘ישיבה יוניברסיטי’, ריצ’ארד ג’ואל.

ובין לבין, גם עם סתם ‘עמך’. עם יהודים, שאכפת להם ממדינת ישראל, שחשים חובה להעניק לה מכספם ומתגאים בקשר שלהם עם המדינה.

תמונת המצב שהלכה והתבררה לנו מרגע לרגע הייתה קודרת. היהודים הללו לא אוהבים את המדיניות של ממשלת ישראל, והם מתקשים להגן עליה בפני מי שמתריסים אל מולם.

בתקשורת האמריקנית, הם ניסו להסביר לנו במילים כאלו ואחרות, ישראל מצטיירת כצד החזק, כגולית. הפלשתינים – כחלשים, כנרדפים. ולא משנה אם זה נכון או לא. התמונות המגיעות מעזה, העובדה שממשלת ישראל לא מנסה לעלות על מסלול הידברות, היחסים העכורים בין אובמה לביבי – כל אלו ועוד לא משפרים את מצב הרוח הלאומי אצל חלק מיהדות ארה”ב.

אחד מהם, איל הון, הנחשב לאחד מנכבדי שכונת ריבר-דייל, סיפר לי כי הוא אחד מהתורמים הנכבדים לבוז’י הרצוג, והוא “מאמין באיש”. כלפי נתניהו הוא לא אמון. יתכן, הסביר לי, ש”אין עם מי לדבר” בצד הפלשתיני. אבל כשנתניהו אומר את זה, “אני לא מאמין לו, אני לא סומך עליו ועל שיקול דעתו”.

עבורו ועבור כל אלו החושבים כמוהו, ורבים הם, צירופו של בוז’י הרצוג ומפלגתו פנימה אל הממשלה, יכול להוות צעד ‘בונה אמון’.

ולא רק מול אובמה.

6.

בשבת, בליבה של שכונת ריבר-דייל האורטודוקסית, יצא לי לפגוש בנערה העושה כעת את לימודיה באוניברסיטת מנהטן.

היא סיפרה לי על הקשיים בהם היא נתקלת מול תנועת ה’BDS”, הקוראת לחרם על ישראל. “זה לא פשוט עבורנו היהודים”, הסבירה.

גם היא קראה לשינוי. “תעשו משהו”, כמעט התחננה.

7.

החרדים עמם נפגשנו התקשו להבין אותנו בקטע של “הלימוד”. אפילו נציג חסידות סאטמר, דוד ניידרמן, דיבר על השתלבות החסידים במקומות העבודה, ועל לימוד “רק על החתונה”. דובר אגודת ישראל, אבי שפרן, הסכים להודות שיש מי שממשיכים ללמוד גם אחרי החתונה, אבל הבהיר שמדובר במיעוט. הרוב יוצא לעבודה.

לא, הם לא מנסים לחנך אותנו, יהודי ארץ ישראל, גם לא לשנות אותנו. להם, ‘גדוילים’ משל עצמם. אבל בתחושה שלי, משהו אצלנו לקוי בהסברה. אף אחד מאיתנו לא ממש טרח להסביר לחרדים המתגוררים בחו”ל, מדוע זה כל כך חשוב לנו שילדינו יישבו וילמדו. המתכונת של ‘כוללים’ די זרה שם. לא ברורה.

מדברים הרבה על הצורך בהסברה פנים-ישראלית (אין, לצערי). הביקור שלי בארה”ב לימד אותי ששווה לשקול מערך הסברה גם מול אחינו החרדים שמעבר לים. אם חפצי הבנה אנו, אם ראשי הישיבות הקדושות חפצי תרומות.

8.

מעניין היה לשמוע את העיתונאי חמי שלו מ’הארץ’ מספר על עיתונאית חרדית, העובדת  בשלוחת העיתון בארצות הברית.

לא תאמינו, אבל היא אפילו הצליחה למצוא “שידוך טוב”, הוא חייך. וכן, הוא היה בחתונתה עם בנו של הרב פנחס גולדשמיט, יו”ר ועידת רבני אירופה.

האמת, כשסיפר על כך הייתה גאווה בקולו. הנה, זה אפשרי. אני לא בטוחה שגם בארץ השילוב הזה היה אפשרי. אבל יש משהו שם, בארץ נכר, שמלכד בין הזרמים והפלגים והופך אותם לאחד: ליהודים.

בשולי הביקור תוכנן פאנל בו השתתפו רב אורטודוקסי, רב רפורמי ורב קונסרבטיבי. אנו, החרדים שבקבוצה, החלטנו שלא להיכנס לאירוע.

בחוץ תפסה אותי אסתר וייל, חרדית תושבת המקום. זמן קצר קודם לכן התארחנו בביתה כשהיא מרתקת את כולנו בהרצאה יהודית קצרה.

לדעתי, כך אמרה לי, שגיתם. אסור לתת להם גיבוי, אבל לשמוע? אפשר.

ואז הוסיפה עוד משפט. “התייעצתי הרבה על הדברים האלה עם הסבא שלי, הרב שווי”. הגאון רבי אלי שווי זצ”ל, רק להזכיר, היה נשיא מועצת גדולי התורה באמירקה אחרי פטירת הגר”מ פיינשטיין, ועד לשנת תשנ”ט בה נפטר.

“הם סיפרו שם בפנים איך הקהילות שלהם הולכות ומתדלדלות, בתי כנסת מתרוקנים”, סיפרה לי. וכשראתה זיק של שמחה בפניי, הוסיפה, הם מתרוקנים, והולכים לכיוון ההתבוללות…

מישראל, כך חשבתי לעצמי באותו רגע, כל-כך קשה להבין מה עובר עליהם, על אחינו שמעבר לים. בדיוק כפי שלהם קשה לתפוס עם מה אנחנו מתמודדים ולמה בחרו עבורנו גדולי ישראל שבארץ ישראל את המתכונת של ‘עולם הכוללים’. יש מצב, שאנחנו פשוט לא מסוגלים להבין לליבם, בשלט רחוק, מכאן, מהארץ.

ולא, לא יספיק ביקור בן ימים אחדים כדי לגשר על הפער הזה.

עם הרב אבי שפרן, דובר אגודת ישראל בארה”ב:

 בווסט אורנג’, ניו ג’רזי, בביתם של רוברט וג’יליאן זלדין:

 בלונג איילנד, עם ראש ישיבת ‘דרכי’:

בביתם של לואיס וליסה ליימן במנהטן:

 קובי נחשוני מפליא בשירי ארץ ישראל על הפסנתר, בביתה של סופי רודמן:

אליסה קורשן, מהפדרציה היהודית בניו-יורק

 עידו אהרוני, קונסול ישראל בניו יורק:

עם העיתונאי חמי שלו, ‘הארץ’: