כך חגגו את שבועות הראשון לאחר שחרור הכותל המערבי

כ”ח באייר, תשכ”ז.

אל”מ מוטה גור ז”ל, מפקד חטיבת הצנחנים, צופה מהר הזיתים אל הר הבית ואומר למפקדי הגדודים: “אנו עולים על העיר העתיקה, אל הר הבית ואל הכותל המערבי. אלפי שנות היסטוריה התפלל העם היהודי לשעה הזו”.

10:00 – הצנחנים נכנסים אל העיר העתיקה דרך שער האריות ועולים להר הבית.

10:05 – מוטה גור מודיע ברשת האלחוט את המשפט ייחרט בהיסטוריה: “הר הבית בידינו”.

ראשוני הצנחנים מגיעים אל הכותל המערבי, והמ”פ יורם זמוש מניף מעליו את דגל ישראל. בין הראשונים שהגיעו לכותל המערבי היה הרב הראשי לצה”ל, האלוף שלמה גורן זצ”ל, כשבידו האחת ספר תורה ובידו השנייה שופר. משהגיע לכותל תקע בו ובירך: “שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה”.

בתוך שעות אחדות החלו מבקרים בכותל רבנים, אלופי צה”ל ושרים.

רחבת הכותל המערבי לא הייתה אלא סמטה צרה שכל אורכה אינו אלא 28 מטר ורוחבה 3.60 מטר בלבד. הצפיפות הייתה רבה, אך השמחה גדולה.

לקראת חג השבועות, ימים אחדים לאחר שחרור ירושלים, התעורר החשש שמא תהיה הרחבה צרה מהכיל את המוני בית ישראל שיבואו לפקוד את ירושלים. אל”מ שלמה להט (ציץ’), מושל ירושלים, וסגנו סגן אלוף שמואל אלבק הציעו לרשויות האזרחיות להרוס את שכונת המוגרבים הצמודה לכותל המערבי ולהכשיר את השטח לרחבת תפילה גדולה.

טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, שכנע את ארגון הקבלנים לבצע את העבודה במהירות ולקבוע עובדות בשטח. הקבלנים נענו והרסו את בתי השכונה הרעועים והכשירו רחבה לקליטת המתפללים. על מלאכת הפינוי ניצח קצין ההנדסה סרן איתן בן משה.

שבועות, תשכ”ז. שערי העיר העתיקה נפתחים לתנועה חופשית של אזרחים. יותר מ-200 אלף איש נוהרים בהתרגשות רבה אל הכותל המערבי.

•

התמונה צולמה ביום שני של חג שבועות, חג לבני חו”ל. ברחבת הכותל עדיין ניכרים סימני עקירה וחוסר ריצוף בגלל דקלים שהיו במקום ונעקרו עם הריסת שכונות המוגרבים

כשהגיע חג השבועות בשנת תש”ח, חודש לאחר הכרזת המדינה, לא יכלו היהודים לעלות עוד אל הכותל המערבי.

הירדנים שלטו בחציה המזרחי של העיר וחסמו כל אפשרות מעבר ליהודים. יחד עם זאת, העלייה לקבר דוד בהר ציון הסמוך, שנמצא בשליטת ישראל, נמשכה. במשך 19 השנים הבאות, היו המונים עושים את דרכם להר ציון; שם, מעבר לגדר התיל, לצפות אל העיר העתיקה ואל הר הבית.

בוקר שבועות, תשכ”ז – ששה ימים בלבד אחרי שחרור מזרח העיר במלחמת ששת הימים, נפתחה באופן רשמי הכניסה לעיר העתיקה (עד אז הצבא רצה לוודא שלא נותרו צלפים או מוקשים בעיר העתיקה). כל יהודי שהגיע אל הכותל באותו יום, לא ישכח לעולם את אותם רגעי אופוריה היסטוריים נדירים.

משעות הלילה המאוחרות, זרמו אלפים מתושבי ירושלים לעבר שער ציון, מצפים להיכנס לעיר העתיקה.

ב-4 בבוקר, הורשה סוף-סוף ההמון המתאסף להיכנס לשטח הכותל המערבי. ובעוד השמש ממשיכה לטפס בשמים, נמשך זרם של אלפים שעשו את דרכם אל העיר העתיקה.

העיתונות תיארה את הסצנה:

היה שם ייצוג לכל חלק מהאוכלוסייה. חברי קיבוץ וחיילים התחככו בנטורי קרתא. אמהות הגיעו עם ילדים בעגלה, וזקנים צעדו בכבדות במעלה הר ציון, נתמכים על ידי צעירים, לראות את חומת המקדש לפני סוף ימיהם.

היו שם כמה אנשים שהתייפחו, אבל רוב הפנים עוטרו בחיוכים. במשך 13 שעות רצופות, התקדם מגוון צבעוני של אנשים לאט ובסדר מופתי, עושה בסבלנות את שנאמר לו, בכל אחד מששת המחסומים הרצופים שהוקמו על ידי המשטרה כדי לווסת את הזרם.

בסך הכל, 200,000 איש ביקרו בכותל באותו יום. הייתה זו העלייה לרגל המאסיבית הראשונה לירושלים, שנמצאת תחת שליטה יהודית, בחג יהודי, מזה 2,000 שנה – מאז העלייה לרגל בחגים בימי המקדש.

עד ראייה מתאר את הרגע:

“מעולם לא פגשתי אווירה מחשמלת כזאת לפני כן, או אחר כך. בכל מקום שבו עצרנו, התחלנו לרקוד. נושאים ספרי תורה התנודדנו ורקדנו ושרנו בכל כוחנו. כל כך הרבה מפרקי התהילים והשירים עוסקים בירושלים ובציון, והמילים חלחלו לתוכנו בחיים חדשים.

“כשהשמים התבהרו, הגענו לשער ציון. עדיין שרים ורוקדים, זרמנו אל תוך המבואות הצרים שאחריו”.

•

בתמונה: נהירה באחד מימי החול אל עבר שער ציון, המקום שהיה הכי קרוב לכותל בזמן הכיבוש הירדני

כאשר עמד האדמו”ר בעל ‘הנתיבות שלום’ זצ”ל מסלונים עם חותנו בכותל, יום לאחר שחרור ירושלים בשנת תשכ”ז, הוא עדיין לא היה הרבי של סלונים, אלא ראש הישיבה.

לנתיבות שלום היו כיסופים אדירים להגיע לכותל המערבי. הוא תכנן ואף הצליח לבנות את ישיבת ‘בית אברהם’, במקום שממנו תהיה אפשרות להגיע באופן רגלי לכותל המערבי. למעשה, זוהי הישיבה החסידית הקרובה ביותר לכותל. היא ממוקמת על גבול גאולה-מוסררה על יד משרד החינוך.

צריך להבין, שבאותם ימים, היה קשה מאוד למצוא ולרכוש קרקע באותו איזור לצורך בניית הישיבה. מעבר לכך, השכנוּת למוסררה הייתה נחשבת לסוגיה ביטחונית מורכבת ביותר.

מכל מקום, הקריטריון החשוב מבחינת הנתיבות שלום, היה הקרבה לכותל, שנים רבות לפני כיבוש העיר העתיקה.

וזו הייתה שיחתו: “‘ואני אמרתי נגרשתי מנגד עינך, אך אוסיף להביט אל היכל קדשך’ – הפסוק הזה עמד לנגד עיני לפני י”ט שנה, עת נפלה העיר העתיקה בידי הערבים, ושוב לא יכול יהודי לגשת אל מקום מקדשינו, והתאספנו כאלפיים איש בהיכל ישיבת מאה שערים, וישבנו על הארץ ובכינו.

וחשבתי אז שהגענו לשיא ההסתר, כי אחרי שהושמדו מאיתנו בחירי האומה וכשישה מיליונים יהודים, וגדע בחרי אף את כל קרן ישראל, כל זמן שהכותל המערבי היה בידינו והיה לנו מקום הקודש הזה, שיהודי היה יכול לשפוך שיחו בפני אביו שבשמיים – עוד היה כח להחזיק מעמד.

אבל מה נוראה הסתרת פנים זו שה’ יתברך הרחיק אותנו מעל פניו וכאילו אינו חפץ שוב בנו, ואוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. וכאותו בן המלך אשר מסוגל לסבול גם כשאביו מייסר אותו בכל מיני ייסורים קשים ורעים, אבל בשעה שאביו המלך מגרשו מהיכל המלך, על זה אינו יכול להתנחם ולהתחזק. והרגשנו באותה שעה, כי אנו מתמוטטים מצער ויגון שנגרשנו מנגד עינך.

אם כך, כאשר חוזרים אל הכותל, ישנה הארת פנים נפלאה. המלך בכבודו ובעצמו ניגש לעם ישראל ואומר: בואו, כנסו אלי פנימה, אני רוצה אתכם יותר קרובים מהיכן שהייתם עד עכשיו.

בתמונה: רחבת הכותל מיד לאחר הריסת שכונת המוגרבים. השטח עודנו כולו עפר

לאחר תשע עשרה שנה, שערי הארמון נפתחים, והמלך מראה לבניו את אהבתו הגדולה. 

אשרינו מה טוב חלקינו בשעה הגדולה הזאת, ששוב האיר לנו הקב”ה בהארת פנים וגילויים שלא זכה שום דור, והוחזר לנו מקום מקדשינו, מקום שלא זזה שכינה משם. האושר והתענוג הכי גדול שיהודי מרגיש בעולמו הוא בשעה שמרגיש בקרבת אלוקותו יתברך, וכמו דאיתא ‘ואני קרבת אלקים לי טוב’.

והמקום המסוגל ביותר לזה הוא בכותל המערבי, שיהודי מרגיש כי הוא עומד שם נוכח פני ה’ ושופך ליבו כמים ניכחו, וכשאומר שַם “ברוך אתה וכו'”, מרגיש משמעות מיוחדת בנוכחותו יתברך.

הטוב המוחלט שיכול להיות לי, הטוב המשמעותי ביותר עבורי זה קרבת אלקים. כאשר כבר טעמנו את הקרבה ונגרם ריחוק, אין יותר מתוק מלחזור לימים עברו, ימים שבהם היתה קרבה ואהבה. מי שניגש קרוב לכותל, יכול להרגיש בחוש, כיצד הדיבור עם הקב”ה משתנה. תפילה בכותל צריכה להיות מלווה בתחושת קרבה מיוחדת.

ה”ברוך אתה” יוצא מחדרי הלב ומכוּון אל ה”אתה ה'” באופן מוחשי, לפני המלך.

שאם כי מלוא כל הארץ כבודו, אך שם המקום היחידי בעולם שלא זזה שכינה משם. ואילו פינו מלא שירה כים, אין אנו מספיקים כו’, מאת ה’ היתה זאת היא נפלאת בעינינו”.

•

בתמונה: שלושה שבועות לאחר שחרור הכותל המערבי, רק החלו בריצוף הרחבה הענקית. זאת, לאחר שלא הייתה אפשרות לאספקה מיידית של אבנים בכמות הנדרשת לרצף

מאז שחרור הכותל המערבי, הנתיבות שלום היה הולך בכל ערב שבת עם בני ישיבתו ממשכן הישיבה אל הכותל בשירה. שם הם היו מתפללים בכל ליל שבת. תקופה ארוכה שהוא היה הולך יחד עם ה’ברכת אברהם’ חותנו, ועימם עוד עשרות תלמידים בשירה דרך שער שכם.

כשהיה הנתיבות שלום הולך לבקר בכותל, הוא היה לוקח את הקאפטין החגיגי ביותר שהיה לו בארון, ואפילו בימי חול. הנתיבות שלום מעולם לא הלך אל הכותל ללא תכנון מראש.

יום אחד כאשר חזרו מלוויה, הציע אחד מהנוסעים עם הנתיבות שלום לעבור בכותל בכדי להתפלל שם תפילת מנחה. הנתיבות שלום ענה לו בחריפות ש”בכותל לא עושים קפנדריא”, אל הכותל הולכים במיוחד”.

הכותל אינו ח”ו שטיבל, לכותל יש תכלית. את המפגש המיוחד עם רבש”ע לא עושים כדרך אגב אלא באופן מיוחד, יזום ומתוכנן מראש.