[גלריה]
משתתפים: איתן ונירית אליהו, תושבי העיר הדרומית באר שבע. איתן מחנך כיתה ז׳ בתלמוד תורה חב״ד בעיר, ונירית מנהלת בית ספר יסודי במועצה אזורית מרחבים.
הם הורים ל- 16 ילדים - תשעה בנים ושבע בנות. שני בנים לומדים בישיבת חב״ד שבמרכז חב"ד העולמי-770.
נירית חזרה בין גלי הקורונה, לנהל את בית הספר. בשיחה מיוחדת עם חרדים 10, היא מספרת איך לנהל זמן בצורה נכונה, בתקופת ארבעת גלי הקורונה. ומה עשו בתקופת בין הסגרים במשפחה כה ברוכת ילדים.
פרק ראשון: כשתלמידה שאלה אותי: ‘המורה, למה אתם החרדים מתנהגים ככה?’
פרק שני: הם אמרו תהילים והשומר נכנע: ‘כשילד רואה שיש קו ישיר לקב”ה’
פרק שלישי: 7 ילדים חולים, אבא עם חמצן, ואני לא מצליחה לקום. סיוט שחור
פרק רביעי: 'כולם אמרו לעוזרת שיש שפעת מוזרה, והן לא יוכלו לצאת הביתה’
"ברגע שנכנסו לסגר הראשון, בהתחלה זו הייתה הפתעה. אמרנו: רגע, מה עושים עכשיו, ימי למידה, רצף חומרים שאנחנו צריכים לדאוג שהילדים ידעו, החלק התקשובי, הבית עם אינטרנט חסום לצורכי עבודה שלי ושל בעלי - אלה היו השאלות.
״הילדים לומדים במוסדות חרדים, וגם למסגרות לקח זמן להתארגן מבחינת הנושא של התקשוב. בהתחלה, הלמידה - אם אני הולכת על הכיוון של הלימודים, שזה צד מאוד חזק כאן בבית - הייתה למידה טלפונית. היינו צריכים להתארגן עם 11 גילאי בית ספר, איך אנחנו יוצרים מערכת שעות, שזה נהנה וזה לא חסר.
"יש את החלק שהילדים לומדים בעצמם דברים, שהם יכולים לרכוש מיומנויות, שאנחנו נכוון. יש את השיעורים שצריכים להיות בשיעור הטלפוני עם הכיתה".
נירית מספרת איך מסתדרים עם מספר טלפונים ניידים מצומצם לבין שעות לימוד של 11 ילדי בית ספר: "לא, לא היו טלפונים לכולם. מה שעשינו, בסמיכות לתחילת הסגר, הבן הגדול חזר מהישיבה, היה את הטלפון שלו, הטלפון שלי, של בעלי ושל הבת הגדולה. עם ארבעת הטלפונים האלה - היינו צריכים להסיר לבן ולבת את הגבלת הדקות, כי החבילה הייתה מוגבלת, והיינו בקשר עם המוסד החינוכי.
״גם עם הבנות וגם עם הבנים בנינו מערכת, שהבנות לומדות בטלפון אחד, זה לא מתנגש אחת לשנייה. אחת לומדת בטלפון את השעה הראשונה, השנייה עושה עבודה עצמית, וכשהראשונה עושה עבודה עצמית השניה לומדת דרך הטלפון. וככה שיחקנו עם הזמנים ועם ההפסקות, ממש בנינו משהו מובנה כדי שכולם יקבלו מענה.
"תוך כדי ילדתי את הבת שהיום היא בת שנה וחצי. יצא שהם נכנסו כל אחד למסלול שלו, והבינו כל אחד את המערכת שלו ומתי להיכנס לשיעור בטלפון".
איך זה התחלק בינך לבין בעלך איתן?
״אני הייתי בקשר עם צוותים מסוימים. בהתחלה זה היה עם חלק מהצוותים, אחר כך הרחבתי את זה לכולם. עשינו מה חשוב, מה נחוץ, לפי הגילאים של הילדים. מה אנחנו יכולים לשבת ללמד אותם בבית, כדי שלא יהיו להם פערים. זה דבר שבלתי אפשרי שיהיו פערים. אחר כך, גם אחרי שילדתי, המערך היה יחסית מוכן אז בעלי היה צריך יותר לתפעל אותו - שבאמת נכנסים בזמן, יוצאים בזמן, שמבצעים את המשימות.
״אני ראיתי און ליין, נגיד משימות מתוקשבות שהיו להם או במחברות - קבלתי תמיד הודעות משוב, מה למדו ומה בשיעורי בית. אז הייתי מוודה כמו שאני מוודה שעורי בית. מה קורה, עשיתם לא עשיתם, התקדמתם. איפה שהיו שאלות, כמובן עוזרים. גם בלי קשר לקורונה אנחנו מחנכים את הילדים ללמידה עצמית, לאחריות, להבין את המיומנות של הלמידה שהמורה בא להנחיל בכל שיעור.
"להציב מטרה ברורה, לשאול שאלה חכמה. זאת אומרת, כשהילדים חוזרים הביתה - אני שואלת איזו שאלה חכמה שאלת היום. מלכתחילה הם הולכים לבית הספר בידיעה שהם צריכים לשאול איזה שאלה טובה. צריכים לכוון את הילדים שהדקות של השיעור צריכות להיות יקרות מהתחלה ועד הסוף. זה ברמה הלימודית.
״ברמה של הבית, להעסיק ילדים כל-כך הרבה זמן שנוצר פה בבית, זו באמת הייתה משימה".
איך העסקתם את הילדים בזמן הסגר הראשון?
״מיד אחרי פורים הגיע פסח. אם בכל שנה הנטל של פסח הרגשתי אותו כנטל מאוד-מאוד משמעותי. התמרון בין שעות העבודה, שעות ההגעה לבית, לקום מוקדם ולישון כל כך מאוחר. פתאום בסגר של הקורונה נולד פה משהו אחר לגמרי, שהילדים היו שותפים מלאים".
היא מספרת בהתרגשות: "זו הייתה השנה הראשונה שהגעתי הכי רעננה שיכולה להיות לליל הסדר. לא רק זה, אלא גם אחרי שכולם ישנו, עדיין הרגשתי רעננה כי הילדים מעצמם יזמו: אמא אני אעזור בספריה ואני אעזור במטבח. כל אחד יזם משהו והם נהנו מזה. פתאום גליתי שלילדים הכביכול קטנים, יש להם כאלה יכולות והם כל כך נהנים ממה שהם מסוגלים לעשות".
ואיך מעסיקים ילדים לאחר הפסח?
״אחרי פסח היה את ההתארגנות של אחרי פסח, להחזיר את הכלים יחד. חוץ מזה, התחלתי להכניס אותם לעולם המטבח, התחלתי ללמד אותם אפייה, והגדולים יותר בישולים - מתי מטגנים, מתי מאדים. אמרתי, אם כבר נמצאים בבית ומימלא צריך להכין אוכל, והם רוצים להיות שותפים, רוצים ללמוד, הייתה תקופה מאוד-מאוד ארוכה בבית, שהם היו כאן בבית ונהננו, באמת נהננו. לא הרגשנו את הנטל ולא היה הרגע הזה של - מתי הם יחזרו למסגרת, ממש לא היינו שם".
איך עבר ליל הסדר בבית שלכם, בלי לא להזמין אף אחד.
״אנחנו שנים בבית, שנים בבית בחגים. אנחנו יוצאים בחופש הגדול, בחול המועד, השבוע נסענו כולנו לירושלים. זה היציאות שלנו .בחגים ושבתות אנחנו בבית. לא הרגשנו חסר בחלק של לצאת, בחלק של של להזמין אלינו זה היה חסר. הבנו שזה משהו תקופתי וזה יעבור. הראייה שבשבוע שעבר הזמנו לשבת".
בכל זאת, תקופה ארוכה שהילדים היו בבית.
״ברגע שיש סדר והבניה ארגונית, אני קוראת לזה - הכל מתקתק. יודעים מתי קמים בבוקר, מתי הולכים לישון, מה הסדר בוקר, אחרי שהם מארגנים את החדר - יש את החלק של ברכות השחר, ואת החלק של הדבר הבריא שמכניסים לפה, והתפילה יחד. ובזמן לימודים זה השיעורים, ואחרי השיעורים בואו נתארגן לארוחה יחד.
״אני טיפה מתגעגעת לתקופה הזאת, בתקופה הזאת גילינו עוצמות שלא ראינו לפני כן. כשנמצאים במסלול של עבודה מאוד תובענית, לא מצליחים להגיע למקומות שהגענו עד עכשיו.
״היה לנו בר מצוות שבוע שעבר, הייתי בעבודה, הבנות הבנוניות אמרו: אמא, אנחנו רוצות להכין קרואסונים ועוד מספר דברים. לא הייתי צריכה לומר להם איך עושים, הן ידעו לעשות. בגיל שלהן, ילדה בכיתה ד׳ וכיתה ו׳, הן הובילו את זה בצורה מאוד יפה, וסמכתי עליהן. ידעתי שיש להן את המודעות של איך אני מדליק תנור, ואיך אני בודקת את התנור שאין שם איזשהו משחק או נייר פרגמנט. כל כך תרגלנו בתקופות הקורונה וזה ממשיך אחר-כך.
"היה גם משחק, חוץ ממשחקי קופסא, משחקי זיכרון, שמעודדים חשיבה שאנחנו יכולים להכין. קריאה עצמית. דברים שלפני הקורונה חשבתי שהם קטנים והם צריכים לגדול, אבל הקורונה עשתה משהו - ועשתה משהו, אם אני מסתכלת במשקפים חיוביות - היא עשתה גם דברים חיוביים. נכון שיש קושי, אבל בחלק המשפחתי והגרעיני היה מאוד טוב".
איך מסבירים לילדים מה זה קורונה?
״הילדים הבינו מה זה קורונה, הבינו את הסמל של הקורונה, את ההשפעות של הקורונה. למה אנחנו לא הולכים לבקר את סבא וסבתא, למה רק מרחוק. גם כשהיה מותר לצאת, אנחנו לא מיד הלכנו לסבא וסבתא, המשכנו בשיחות מרחוק. בשלב מאוד מאוחר, הגענו, ראינו את סבא וסבתא מרחוק, והסברנו לילדים שלא מתקרבים, הקטנים לא מחוסנים וגם מי שמחוסן זה לא מאה אחוז, הם הבינו במה מדובר - והיו מגויסים. הילד הקטן בגן ידע מה זה קורונה ומה זה מוטציות.
מי במשפחה חלה בקורונה?
״בעלי, בדיוק בפעם הראשונה שהתחילו החיסונים, הוא חלה בקורונה, ובפעם השנייה - ביום שהיה לו את התור לחיסון, הוא הרגיש לא טוב, הלך להיבדק ויצא חיובי בפעם השנייה. כרגע לא יכול להתחסן, כולנו התחסנו.
״שלוש בנות ושני בנים חלו בנגיף, חוץ מבעלי. הם עברו את זה בקלות, ברוך ה'. הקטנים אמרו: אנחנו לא מריחים - והם התגלגלו מצחוק. אחר כך אמרתי: באמת אתם לא מריחים? ומייד בדקנו. אם לא היו עושים את הצחוק הזה, לא היינו יודעים.
״הם יודעים שקורונה זה לא משחק, הם מבינים שיכול להיות שבן אדם אחד יהיה לו בקלות והאדם אחר שלא יודע שיש לו מערכת חיסונית נמוכה חלילה, זה סכנת חיים. המודעות מאוד גבוהה.
״לא הרגשתי קושי בזה, אוי, הילד בבידוד וצריך להעסיק אותו. לא, הם די זורמים ויודעים שהקדוש ברוך הוא נתן את הקורונה וצריך להתמודד איתה - וכל הזמן לחשוב על האחר, לא לסכן אחרים".
היה פחד בבית כל התקופה?
״לא, הנושא של התהילים כאן בבית הוא מאוד חזק. יש את האימרה של בעל ה׳צמח צדק׳: 'אילו ידעתם כוחם של פסוקי תהילים ופעולתם בשמי-רום, הייתם אומרים אותם בכל עת. תדעו, שמזמורי תהילים שוברים כל המחיצות, ועולים בעילוי אחר עילוי בלי שום הפרעה, ומשתטחים לפני אדון עולמים, ופועלים פעולתם בחסד וברחמים'.
"מבחינתי תהילים זה נשק, אני משתדלת לומר גם תוך כדי נסיעה, אני ממלמלת פרקי תהילים שאני יודעת. נושא התהילים מאוד חזק, אנחנו אומרים בשבתות, אני קוראת את הפרקים האישים של הילדים, כל אחד. זה נותן ממש ביטחון שה' איתנו ושומר עלינו ואנחנו משתדלים לעשות את רצונו".
• תודה למתן צור מ'ידיעות אחרונות'
משתתפים: הרב איציק וטלי קמפה, חרדים תושבי מקסיקו, הורים לארבע בנות. בגל הראשון התגוררו במקסיקו סיטי, בתוך הגל השלישי בישראל עברו להתגורר במונטריי.
בשבוע הבא: ‘התו הירוק’ עומד לפקוע – וחיי הלא מחוסנים ישתנו
מצייתים ל’דעת תורה’ וחוגגים את סוכות בבטחה: כך מוגנים פי 10
מתווה בתי הכנסת בחגים של תשרי: כך תשמרו על הנחיות הבריאות
הרב איציק כיהן במקסיקו סיטי בתפקיד חזן ושוחט של הקהילה, וטלי מורה בקהילה. לאחר מכן עברו למונטריי שם הרב איציק משמש כרב הקהילה של כמאה משפחות וכ-350 תושבים יהודים.
איך היה הגל הראשון במקסיקו?
"גרנו מקסיקו סיטי. אנחנו לא עושים חגים בישראל מצד הלוגיסטיקה, כי צריכים לעשות פעמים חג, וצריכים לשמור - וכולם בארץ לא. אבל פה היה חזק וקשה. פורים הספקנו לחגוג, אבל מיד אחרי זה סגרו הכל: לא היו בתי כנסת, אנשים היו היסטריים ברמות, לא רצו לפגוש את ההורים.
פרק ראשון: כשתלמידה שאלה אותי: ‘המורה, למה אתם החרדים מתנהגים ככה?’
פרק שני: הם אמרו תהילים והשומר נכנע: ‘כשילד רואה שיש קו ישיר לקב”ה’
פרק שלישי: 7 ילדים חולים, אבא עם חמצן, ואני לא מצליחה לקום. סיוט שחור
״היה קטע במקסיקו - לכולנו יש עוזרות בית. אז כולם הודיעו לעוזרת שבזמן הקרוב יש שפעת מוזרה, ובחודשים הקרובים העוזרות לא יכולות לצאת הביתה, כי צריכים אותם לפסח, או ששילמו להם עבור מוניות, כדי שלא ייסעו בתחבורה הציבורית. יש כאלה שכל שבוע נוסעות למשפחה או כל 15 ימים. פחדנו מאוד בהתחלה, אז פשוט הודיעו להן שלא יוצאים".
איך הגל עבר בקהילה שלכם? מה בעלך עשה בתור חזן?
״מאוד עצוב, אנשים לא נפגשו, כמו בכל העולם. היה מזעזע. בעלי היה בבית, מתי שהיה אפשר עשו תפילות בזום".
מה עושים עם הילדים?
״הבנות היו בבית. במקסיקו סיטי, ובמיוחד בקהילות היהודיות, הבתים קצת גדולים, יש יותר מרחב. לא הייתה אכיפה כמו בישראל, שאם אתה יוצא בסגר, אתה מקבל קנס. זה לא היה אף פעם במקסיקו, אבל אנשים מאוד פחדו.
"בחול המועד פסח של הגל הראשון חיפשנו יער לטייל בו. מקום ללא אנשים, עברנו בין עצים, רצינו לנשום אוויר, לא היה איפה".
הבנות למדו?
״כל הבנות היו בזום, ממש משבוע אחרי פורים בגל הראשון. יצאו לחופש, לא היו בתי ספר שנה וחצי, עד אוגוסט האחרון, תחילת שנת הלימודים. במשך שנה וחצי במקסיקו לא היו לימודים. היה רק זום.
"בהתחלה זה היה סיוט. במונטריי התחילו חצי יום לימודים, הממשלה נתנה אופציה לכל מחוז לעשות מה שהם חושבים. אני גרה במחוז נואבו לאון. העיר הבירה של נואבו לאון היא מונטריי. ראש המחוז פה לא מוכן לפתוח את בתי הספר לגמרי, אסור יותר משבעה ילדים בכיתה ועוד הגבלות. התפקיד שלו מסתיים עוד שבוע, אמור להיכנס מושל חדש שהוא יאפשר בתי ספר ויחזרו כולם.
"הבת שלי בת השנתיים לא חזרה לגן, עדיין אין פה גנים שנפתחו. הילדים נמצאים הרבה מאוד בבית, שיגעון. פתאום היינו צריכים שלושה מסכים לזום, שיגרת זומים. לא היה קל, עד שהבנות הגדולות התרגלו, בכיתה ה׳ וט׳, עבד להם מעולה.
״לבת שהייתה בגן חובה לא עבד הזום, הוצאתי אותה מהזום והכנסתי אותה לגן פיראטי. זה אומר, גננת שלקחה חמישה ילדים. שילמנו לה פרטי, והיא הייתה עושה להן גן משעה 9-13. אין פה חוק כמו בארץ, פשוט היה גן. והקטנה הייתה תינוקת, נשארה בבית.
״הילדה שחזרה מהגן הייתה משתגעת, משחקת הרבה. הגדולות היו לומדות עד 15:30 ואחר כך שיעורי בית, שיגרה של חיים".
אמרו שרוצות לחזור לבית ספר?
״הן רצו מאוד, אבל התרגלו לזום. מאוד נוח עם פיג'מה, יורדות לאוכל מתי שהן רוצות, מקרר פתוח. אמא בבית כל רגע, שאלה שהמורה שואלת - אמא עונה... עכשיו שהן חזרו לבית ספר, הן מבינות כמה מדהים להיות בבית ספר. בזמן שיצאתי ללמד עברית כמורה, הן היו בזום. התינוקת הייתה עם העוזרת".
ובגל השני והשלישי?
״במקסיקו אין גל שני, שלישי ורביעי כמו בישראל. במקסיקו אין גלים, היה הגל הראשון, גל שסגרו קניונים. אחרי ארבעה חודשים הבינו שזהו, הקורונה נשארה אין גלים. מקסיקו לא נסגרה ולא חייבה אזרחים, יש מחוזות שחייבו מסכות, במקסיקו סיטי לא חייבו באוויר בפתוח. במונטריי כן צריכים. הכל פתוח, המסעדות, הקניונים לא צריך תו ירוק, לא תעודות מתחסן או מחלים. שום דבר.
"הכל פתוח ומאוד חופשי. אתה מגיע לארץ, אתה חוטף חום. הגעתי לישראל בחופש הגדול, לפני שלושה חודשים, סיוט של החיים. סיוט, סיוט. אני מעריצה את האנשים שגרים בישראל, מהעלייה למטוס משגעים אותך עם הרבה בדיקות קורונה, אז אתה נוחת בארץ ועושה בדיקה בנתב"ג - שיש תור ארוך ואתה מחכה.
"עשו לנו בדיקות קורונה. שילמנו, כמובן, אבל תוצאות הבדיקה נעלמו - לא מצאו אותן. היו מאות ישראלים שלא מצאו את הבדיקות שלהם, אנחנו היינו מתוכם. אם במקסיקו קורה כזה דבר, אני אומרת מקסיקו 'עולם שלישי'. בישראל, זה לא יכול לקרות. היינו בבידוד התקשרנו לשאול מה התוצאות, כל אחד שולח אותך למישהו אחר...אתה משתגע, מחפש מישהו שיתן מענה.
״הכעיס אותי מאוד שמקסיקו הייתה מדינה אדומה. נסענו, אני ובעלי, לארצות הברית פעמיים בשביל להתחסן - והתחסנו, בשביל לטוס לישראל. במקסיקו אני לא צריכה את זה, מבחינה בריאותית כן, אבל לא הייתה חובה. נסעתי ללוס אנג'לס ומיאמי בשביל זה, רק בשביל שבארץ לא נצטרך לעשות בידוד - וכן היינו צריכים. למרות הבדיקות קורונה, והבדיקה סורולגית שהיו לי נוגדנים גבוהים. זה היה זוועה, כי לא היה עם מי לדבר, בשביל לצאת מהבידוד צריך שתי בדיקות, אבל לא מצאו את הבדיקות.
״הלכנו לעשות בדיקת תוך כדי הבידוד, אמרו שמותר. קצת לא הבנתי, שאלתי אותם: מה אם עוצר אותי שוטר, מה להגיד לו? אמרו: שאת הולכת לעשות בדיקת קורונה. תוך כדי אתה יכול ללכת לקניון, או לים...
״זה שדגם את הבנות בביקור רופא, לחלקן שם מספר דרכון, לחלקן תעודת זהות ולא מצאו את הבדיקות עוד פעם. לא יכולנו לצאת מבידוד ביום העשירי רק ביום הארבע עשרה.
״לצאת מישראל למקסיקו היינו צריכים אישור, ולכניסה לישראל לא. דברים לא הגיוניים. אתה אומר זה ישראל, אבל הרבה דברים מפתיעים...
"ההתנהלות של ישראל מאוד מעציבה, מאוד מקשה, סחבת מאוד מעיקה, זה קשה.
[גלריה]
"עכשיו קרה עם הבת שלי. היא נסעה ללמוד בישראל בסמינר, היא עשתה את כל הבדיקות והכל. ביום ראשון עשו לה בדיקה, ביום שני לא מצאו את התוצאות, היא לא יכלה לעשות את החג עם סבא וסבתא שלה, היא עשתה בדיקה בנתב"ג יצאה שלילית, בדיקה במקסיקו יצאה שלילית, למה למרר את החיים.
"אתם לא מצאתם את הבדיקה, אין עם מי לדבר - כל אחד שולח למישהו אחר. קופת חולים אומרים: תדברו עם רופא משפחה; רופא משפחה - דברו עם רופא ילדים; רופא ילדים אומר, לא - זה משרד הבריאות; משרד הבריאות אומר: מה אתם רוצים מאיתנו? זה לא מופיע במערכת. מה הולך פה. בצאת החג מצאו את הבדיקות, ונסעה לסבתא וסבא שלה. היא בכתה המון, אמרה שזה מה שקרה בפעם שעברה כשהגענו לארץ.
״הקורונה הולכת להישאר עוד הרבה זמן, למה צריכים לעשות קומבינות. זה לא מקסיקו, זה עולם ראשון. למה לאיים, היינו בבית כולם, דיברו על הסגר בחגים, למה צריכים להיות לחוצים אם יהיה סגר. ההרגשה של מה יהיה.
״במקסיקו זה לא ככה, הממשלה אומרת לך, אתה רוצה להתחסן - תתחסן, אתה רוצה למות - תמות. צריך לדאוג לעצמך. יש סיכוי שתצטרך להיכנס לבית חולים ובתי החולים הממשלתיים מפוצצים, ולא תהיה לך מיטה ויכול להיות שתמות.
״אחיות שלי גרות בישראל. עכשיו אני מבינה למה בארץ לכולם קשה, וכולם ממורמרים, לא טוב להם. גומרים להם את החיים, זה הזוי.
״אנשים אומרים: תעשי קומבינות... אני אומרת: קומבינות זה במקסיקו לא בישראל. אנשים יודעים מה יקרה, שייקחו אחריות. הקורונה בארץ נהייתה לחץ נפשי יותר מפיזי. מסכות כן, הגיינה כן, אבל תעזבו את האזרחים - רק קיץ מדברים על סגר בחגים".
איך עכשיו המצב אצלכם?
״הבנות חזרו לבית ספר משעה 09:00 11:00, יש אחר כך זומים, אבל אני לא מכניסה אותם. מה שלמדו למדו, מה שלא - לא.
מה היה בראש השנה ויום כיפור?
״בראש השנה ויום כיפור כל חברי הקהילה עברו בדיקת אנטיגן, עם צמיד. מי שרצה לבוא היה צריך להציג אישור. היו אנשים שהם לא חברי קהילה שרצו לבוא, אבל היה מספר מצומצם של אנשים, אז לא יכלו. צריך להיות עם מסכות כל הזמן, אנשים פה היו היסטריים, אל תתקרבו לספר תורה ואל תגעו אחד בשני".
היהודים במקסיקו מחוסנים?
״בקהילה שלנו כולם מחוסנים. היהודים במקסיקו מחוסנים, נסעו לארה"ב כמו שאנחנו עשינו, נסעו לעשות חיסונים של פייזר. אבל אנשים עדיין היסטריים".
משתתפים: בתיה וישראל אברמס, תושבי ירושלים, הורים לשבעה ילדים. ישראל ר״מ בישיבה קטנה בעיר, בתיה מטפלת בביתה בפעוטות.
בתיה וישראל ושבעת ילדיהם חלו בנגיף הקורונה, חלקם בצורה קשה מאוד.
פרק ראשון: כשתלמידה שאלה אותי: ‘המורה, למה אתם החרדים מתנהגים ככה?’
פרק שני: הם אמרו תהילים והשומר נכנע: ‘כשילד רואה שיש קו ישיר לקב”ה’
בתיה מגוללת, בשיחה מיוחדת, את הטראומה שנחקקה בה עד היום, על הימים הקשים בהם בני המשפחה נדבקו בנגיף ועל החשש להידבק פעם נוספת.
"חלינו בקורונה, אנחנו ושבעת הילדים. היה לנו נורא-נורא קשה, תקופה לא קלה, להיות בבית עם הילדים, להעסיק אותם כל השעות - זה לחיות את הרגע ולא לדעת מה הולך לקרות עוד דקה.
"יש לנו ילד עם נכות קלה, וזה מאוד מורכב. גם סתם זה מורכב, ועם ילד לא רגיל זה עוד יותר מורכב - ברמה שאתה אומר: 'אני מחכה ללילה'. אבל כשמגיע הלילה אתה מחכה ליום... כל הזמן סביב הבית. היה מאוד קשה, אבל עברנו את זה. מאוד-מאוד לא קל".
איך באמת מסתדרים עם שבעה ילדים, מה עושים עם הילדים?
״מה עושים עם הילדים - זאת שאלה מאוד מאוד גדולה. הרבה תעסוקה של יצירות, עבודות, משחקים, אפייה. זה כל הזמן להעסיק אותם ולהיות איתם. ברגע שאין תעסוקה, הכל נהיה ממש בלגן. יותר קשה להשליט סדר, מאשר לשמור עליו כשהוא כבר קיים. המון לשבת איתם ולהיות איתם, וכל הזמן להיות עם עיניים פקוחות שהכל בסדר והכל מתנהל טוב. שכל אחד מוצא את עצמו עם תעסוקה הולמת".
איך הייתה חלוקת התפקידים בינך לבין בעלך בגלי הקורונה?
״בעלי ר״מ בישיבה, היה לו אישור חיוני, והוא היה הולך וחוזר. היו את השעות של הצהריים שבאמת הוא היה איתנו בבית, ממש עזר. לא יודעת איך הייתי עוברת את התקופה בלי בעלי. בכל דבר הכי קטן, היה חושב, עוזר, מנסה לקנות פינוקים לילדים, גם לי, מפצה על כל מיני דברים שביום-יום אני לא רואה אותם. עזר המון בהשכבות בערב, תעסוקה בצהריים זה היה הוא יותר מאשר אני.
בסגר הראשון של ליל הסדר פסח - מה עשיתם?
״היינו רק בבית, לזרוק את האשפה זה היה טיול, לדעת שאתה פה עם הילדים ואין הרבה מה לעשות.
"זה קניות וסידורים, והכנות לחג, המון עזרה אחד עם השני. להיות לבד בחג, לעשות פסח פעם ראשונה בבית - זה היה וואו. כאילו איך עושים את זה? אבל אחרי כן אני אומרת: זה היה שווה את כל המאמץ. הרגשנו כולנו באותה סירה עם השכנים. היה מאוד חסר, הרגשתי גם על הילדים, שלא נפגשים עם סבא וסבתא, לא יוצאים, לא רואים בני דודים, מרגיש לא קל".
לא חשבתם ללכת לעשות יחד איתם חג, אתם גם גרים בירושלים?
״לא. פחדנו עליהם".
איך מסבירים לידידים?
״הילדים מאוד בוגרים, מגיל 12 ועד שנה. מסבירה להם עם ספרים, ילדה קיבלה סיפור על הקורונה, עם כל ההנחיות וההגבלות - שילדים מבינים. הגדולים די מהר קלטו את העניין. הקטנים לא הבינו למה אנחנו לא יוצאים. אנחנו רגילים לטייל, למה אנחנו לא הולכים? למה סבא לא יכול לבוא? יושבים במרפסת במרחק בטוח עם סבא.
״הילדים בהתחלה כעסו, אבל הבינו את זה: אין גן, אין בית ספר, אין חיידר. לאחר מעשה, הילדים מאוד אהבו את הבית, אפשרתי הרבה דברים שאני לא מאפשרת. הרבה דברים שנתתי להתנסות , שבשיגרה רגילה לא הייתי נותנת, כמו ניסויים והפעלות שלא עשינו בעבר. חידושים שהילדים לא מכירים, אבל התנסו. זה עשה להם טוב. מאוד אפשרתי דברים. בעלי אמר שהוא לא מאמין שזה קורה בבית שלו..."
ומתי נדבקתם?
"בגל השני נדבקנו בקורונה, אוו-אה איך קיבלנו את הקורונה, אני לא מאחלת לאף אחד. היה כל-כך קשה, עד היום יש לי פוסט טראומה. רק לא קורונה, אל תדברו איתי על זה. אני לא יוצאת מהבית, לא נפגשת עד היום".
איך נדבקתם?
"בעלי הביא את זה מהישיבה, הוא נדבק מבחור. לא אשכח את היום שלישי הזה, הוא מתקשר בשעה 07:30 בבוקר, שואל: מה קורה? אמרתי הכל בסדר. אומר לי את יושבת, אמרתי כן. אמר: אני חיובי לקורונה. חשבתי שאני מתעלפת. אמרתי לו: לא... באותו יום, לא יודעת מה הסיבה, החלטתי שאני לא שולחת את הילדים למוסדות הלימוד. הם היו לבושים לצאת, אמרתי: לא, הם נשארים איתי. הבן הגדול, הסתכל עליי ושאל: אמא, הכל בסדר? אמרתי הכל בסדר, מעולה. כשקבלתי את הטלפון מבעלי הבנתי למה לא שלחתי אותם...
"בעלי חוזר הביתה, אמרתי לו: טוב, אתה חיובי לקורונה אני עוד לא. אני יוצאת לעשות קניות. לקחתי את האשראי ויצאתי לקניות. אנשים היו בטוחים שאני בערב מלחמה. מילאתי עגלות, ממתקים, אוכל בסיסי, עופות, הכל הכל הכל. לכי תדעי מה יקרה, שמעתי את המשפחות שזה התחיל האבא או האמא וזה נגרר לכל המשפחה. אמרתי, רק זה חסר לי. קונה את כל הסופר'. בדרך נכנסת עם הילד לדרייב-אין, עושה בדיקה. אחרי כמה שעות קיבלנו תשובה: אנחנו שליליים.
״אבל אנחנו בבידוד כי האבא חולה. עברו שלושה ימים, התחלתי להרגיש שאני זה לא אני. אמרתי לבעלי, תשמע אני לא מרגישה טוב, חשבתי שאני לא גומרת את הלילה. בשבת הזאת בעלי התחיל עם קוצר נשימה, התקפות קורטיזונים, כל מיני, אין מנוס להתחיל עם חמצן, הוא הגיע ל-85 סטורציה. מתקשרים לרופא - שאמר: מיד חמצן.
"מחפשים מישהו שיביא לנו ויעלה לנו. אבא שלי הביא הביתה מאחורה, לא פתחנו עד שירד. ביום ראשון על הבוקר נסעתי לדרייב-אין עשיתי בדיקה, חלפו כמה שעות וגם אני מאומתת. בזה אתה מרגיש שהעולם נחרב. אין המשך. אני לא יודעת מה אני עושה - יש לי שבעה ילדים, אבא שלהם עם חמצן, אני התחלתי לקבל זריקות של קלקסן, טיפול תומך. אנחנו זוג הורים שלא יכולים להרים את עצמנו מהמיטה. בעלי על הפנים. יש לנו בית שתי קומות, לעלות למעלה לא יכולנו, ישנו על הספה למטה. אני מפחדת לישון, אם אני אשן, לך תדע אם אני אקום בכלל, אתה שומע על אנשים שנפטרו. הלחץ מטורף.
״התקשרו אליי ממשרד הבריאות, התחילו לדבר איתי. אמרתי להם: יש לי שבעה ילדים. היא שאלה: בדקת? אמרתי כן, כולם שליליים. היא אמרה: אחרי תשובה חיובית שנייה באותו בית את צריכה לקבל דוגם הביתה.
״מגיע דוגם, בודק ילד- ילד. אחרי יומיים, מודעים לנו שעה אחרי שעה: הראשון חיובי, השני חיובי, השלישי, הרביעי, החמשי, השישי, השביעי. אנחנו תשע נפשות חולים בקורונה, מי יותר קשה, מי פחות קשה.
"אחד הילדים קיבל את זה בצורה קשה, הוא הקיא ללא הפסקה, אי אפשר לתת לו לאכול. הבת שלי התייבשה לגמרי, הגיע מישהו ממד"א וחיבר אותה לאינפוזיה. אף אחד לא יכול להיכנס אליך. משפחה, חברים, שכנים, גם משפחה שכן עברה את זה, אמרו: ברמה שלכם אנחנו מפחדים להיכנס".
מה עושים כשאבא ואמא חולים, ואת רוצה לקום לטפל בילד...
״לא. אין מצב, זה חזק ממני. יש לי בנות תאומות, אחת מהן הגיעה להתייבשות, גם הילד הנכה קיבל את זה לא קל. מתפללים, זה הדבר היחיד. הייתה המון עזרה מהילדים. מגיע הערב איכשהו קמה ואוספת פה ושם את הכביסה, קצת-קצת מנסה. להכניס מישהו לעזרה זה מפחיד. בנאדם שחלה, לך תדע אם באמת יש לו נוגדנים.
[גלריה]
״אני זוכרת את הימים האלה בתור ימים שלא נגמרים, סיוט שחור. אם תשאל אותי מה הילדים אכלו? אני לא יודעת. הבית היה מפוצץ באוכל, המון אוכל. עשיתי קנייה שבוע לפני כן, כמו למלחמה, דברים שאמרתי - אם לא יהיה לי כוח, שיהיה מה לאכול.
״היו נקודות אור בימים האלה. אחותי הודיה הגיעה מהצפון והביאה לילדים יצירות. אמרתי: וואו, נתנו לך הרגשה של ביחד, אנחנו פה בשביל לעזור. אחותי שלחה אנשים. היה לנו אז יום נישואין ומה שאתה רואה מולך - זה בעל עם חמצן, ובעלי רואה מולו אישה שלא מרגישה טוב. אמרתי לו שלא חלמתי שאת יום הנשואים שלי נחגוג בצורה כזאת.
״אנשים אומרים: בסדר קורונה, אבל הכל משתנה ברמה שאתה אומר כאילו, אין שיגרה. אין יום, אין לילה. מה הילדים אכלו אני לא יודעת, מה היה בשבת אני לא יודעת. אתה צריך לסחוב את עצמך בכוח כי יש תינוק בן שנה שצריך לאכול. להכין את המטרנה, לשים אותו לידי. בהתחלה פחדתי, אבל הוא היה חולה, בסוף ישנו כולנו בסוג של ביחד, כל אחד משך מזרון, משך שמיכה, פוך. כל אחד ישן עם עצמו וביחד עם כולם. היינו בתקופה של חוסר ודאות.
״המכחישי קורונה, הם אנשים או שלא עברו את זה, או שהם טיפשים. לראות כל-כך הרבה סיפורים בעיניים, ובאמת להאמין שזה לא קיים - צריך להיות בלי דעה".
איך את מסכמת את התקופה הזאת של הקורונה?
״התמיכה של הסביבה, העזרה, אלה נקודות אור שעשו כל-כך טוב. שפתאום אני רואה את אחותי עם שקיות מאחורי הדלת. ישנו למטה. בשעה רבע לשלוש בלילה - דפיקה בדלת, שקית עם פרסים לילדים. אנשים איתי. אנחנו לא לבד, היחד הזה הכי תופס אותי.
״הבן היה בבידוד שלוש פעמים לפני שנדבקנו, היה לו מאוד קשה. אחרי שנדבקנו, אמר לי: אמא, לא ידעתי שאת עובדת כל-כך קשה. דווקא בתקופה הזאת ראיתי את החוזק: ילדה בת שבע עוזרת, ראיתי את הילדים בצורה אחרת, עשה לי טוב. מאז הילדים יותר עוזרים, יותר שמים לב בפרטים הקטנים. מבינים יותר מאשר מלפני תקופת הקורונה. כעת מורידות כביסה, יורדות למכולת. אמרתי לחמותי שהפכנו להיות משהו אחר, יותר מאוחד, עשה לנו טוב הביחד הזה...
״בעלי קיבל לפני יום כיפור טלפון, שהוא יכול ללכת להתחסן. אמרתי לו אתה הולך להתחסן, אני מחכה לקבל את הטלפון הזה וללכת להתחסן. מי שלא הולך להתחסן, ולא עושה מה שהרבנים רואים יותר טוב מאיתנו, ולא עושה מה שצריך לעשות - זה הרבה מעבר לטיפשות, כי בתים התפרקו, אנשים נפטרו. ולא לראות את זה בעיניים, שיש לנו פה עכשיו אפשרות לקחת חיסון ולעצור את כל התהליך הזה של המחלה והמוות - ומה שזה גורם. יש דרך לעשות את זה - מי שלא עושה חיסון, זה פשע.
"בעלי בן 34, צעיר ובריא, מנהלים אורח חיים בריא, וקיבלנו את זה בצורה כל-כך קשה. אני אומרת לאנשים: אל תסתכנו, קחו חיסון. בסדר כואב יום-יומיים. אבל תשמרו על עצמכם. עד היום יש לנו תופעות של כאבי ראש איומים וכל מיני תסמינים. גם הילדה שלי, התיאבון שלה ירד והגדילה שלה ירדה".
יש פחד להידבק שוב?
״פחד מאוד גדול. לא יכולה לחשוב על זה. מעדיפים להישאר בבית, מאוד מפחדים, ומאוד-מאוד שומרים. כמה שפחות להיות עם אנשים. צוחקים עלינו, עברתם את זה מה אתם מפחדים, אבל אני לא מסכימה עם זה".
משתתפים: הודי ויוסי שפס, תושבי העיר חיפה, הורים לארבעה ילדים. יוסי איש היי-טק, הודי מורה לחינוך מיוחד.
איך עברו עליכם גלי הקורונה?
יוסי: "יצאתי לטיול בחו״ל, הייתי שבוע בגאורגיה. זה היה ממש בתחילת הגל הראשון, נצמדו אלינו סינים. הרגשנו שאנחנו שואפים משהו מוזר. כשחזרנו, התחילו להופיע לנו תסמינים. אחרי כמה ימים טסתי לשוויץ וחזרתי עם הקורונה בפורים ממש, כשבישראל עוד לא היה עדיין כלום... ממש הבאתי את זה משם.
פרק ראשון: כשתלמידה שאלה אותי: ‘המורה, למה אתם החרדים מתנהגים ככה?’
"חצי שנה הייתי ללא חוש טעם וריח, לא תפקדתי בכלל, לא יכולתי לקום מהספה. אחרי חצי שנה, נדבקתי פעם נוספת. לא ידעתי שאני חולה. אבל שישה עובדים נמצאו חיוביים, אחד הדביק את כולם. עשיתי בדיקה ויצאתי שוב חיובי.
הודי: "בעלי היה חולה, הוא ישב בסלון. הילדים ואני לא נדבקנו, עד היום לא נדבקנו בכל ארבעת הגלים. התקשרתי למנהלת שלי ואמרתי שבעלי חיובי, ואנחנו בבידוד. היא אמרה: 'זה על אחריותי, את מגיעה לעבודה'. הייתי בהלם שלקחה על עצמה אחריות אולי אדביק מישהי - אבל עשיתי מה שאמרה. זה היה בגל הראשון".
מה עשיתם עם הילדים - בזמן שיוסי היה חולה?
״ממש אחרי פורים, בגל הראשון, כל הילדים יצאו לחופש, יוסי היה איתם בבית, כשהוא לא תיפקד. ואני הלכתי לעבודה...
״איך הסתדרתי? הדוד מעלי אקספרס פינק אותם בכמויות... הזמנתי להם כמויות של יצירות באלפי שקלים, כל היום קייטנה של אמא, חוגים, אפייה, בריכות. כמה שפחות לגרד את הקירות, הם לא רצו לעזוב את הבית.
״הן מאוד מחונכות. קמו בבוקר בשעה 08:00, התפללו, קניתי לוח מחיק עם טושים צבעוניים וכל יום רשמתי להם 'בוקר טוב - יום שני, לא לשכוח להתפלל, אחרי תפילה חטיף, אחרי כן חידות, תרשמו לי בלוח'. השארתי להם משימות ונשארתי לישון עד שעה 10:00. כששקמתי ישר להכין כל מיני דברים לילדים..."
ירוק? זו השגרה החדשה. התחסנו, וקבלו ‘תו ירוק’ לחיים
מה עשיתם בסגר הראשון, בליל הסדר וחג הפסח שלא היה ניתן לעשות עם המשפחה?
״מאוד נהנינו, אנחנו מאוד אוהבים את המשפחתיות, לא מפחדים מזה. כבר שנים עושים את החגים לבד, לא משהו שהוא חדש לנו. אנחנו גרים בחיפה, כשההורים שלי גרים בירושלים ושל יוסי בבני ברק. אנחנו מאוד עצמאיים גם ככה. היה כיף, מניינים בחצרות, נוסח יהודי אחד גדול - מאוד מרגש. תקופה טהורה.
פחדתם בהתחלה, כשלא ידענו הרבה על הנגיף, עדיין לא היו חיסונים?
״אמא שלי תמיד אמרה: מי שצריך למות - ימות גם במטבח בהתקף לב. לא צריך להיכנס לטראומות או להיסטריה. נטו אמונה בה', מי שצריך לקרות לו משהו זה יקרה, לא משנה באיזו סיטואציה זה יהיה. לא פחדנו... כמובן להישמר וכו'. ברגע שראיתי שיוסי חיובי ואנחנו לא נדבקים, מפלס הדאגה ירד".
בגל השני והשלישי מה היה?, מה עושים עם בידודים?
״בגלל שאני אמא פעילה, זה לא שינה לי, סדר היום היה אותו דבר. מעצבן מצד הילדים: חופש גדול, קצת חזרו לשיגרה, ועוד הפעם סגר. חיכו לטיולים של החופש הגדול וזה לא קרה - הייתה להם אכזבה. הבטחנו להם שניקח אותם לחו"ל. לפני כמה חודשים לקחנו אותם לחו״ל, הם חיכו בסבלנות.
״כן, משהו שתחזקנו מהקורונה, זה השיחות ביום שישי לומר 'שבת שלום', להתקשר לכל המשפחה המורחבת, לדוגמה בפסח, להגיד חג שמח. מאוד מקרב. ככה פחות מרגישים לבד".
למה הבטחתם לילדים דווקא לחו״ל?
״אנחנו נוסעים הרבה לחו״ל, 5-6 פעמים בשנה. אבא שלי אנגלי, המשפחה המורחבת שלנו בחו״ל..."
לא היה את הפחד לנסוע עם ילדים קטנים לחו״ל?
״אין שום פחד, בדקנו לאן אנחנו טסים. היה אפס תחלואה, ממש אפס מבחינת קורונה, כלל לא הפחיד אותנו. המדינה הייתה ירוקה לחלוטין. טסתי שבועיים לאחר מכן עם גיסתי ליוון, מדינה כתומה. לא הייתי לוקחת אותם למקום כזה, היה שם סגר בלילה לא רציתי להכביד".
בזמן הטיסה שלך, יוסי והילדים בבית, איך מתארגנים לזה?
״הוא הסתדר. ברגע שנכנסתי לנתב"ג, יוסי שלח לי הודעה של הבת שלי הגדולה, עם ארנבת. ואז התקשר בשיחת וידאו ואמר: נכון, שעברת את גבולות ארץ ישראל? קנינו ארנבת. הם חיכו שאני אסע והם יקנו חיה הביתה. הוא נהנה.
"יש לו קשר ממש טוב עם הילדים. אני מעריצה אותו על הסבלנות שיש לו, ששמתי לב לזה יותר בזמן הקורונה".
איך יוסי מעסיק אותם בזמן שאת בחו״ל?
״הרבה יצירות, השכנים נכנסו והגיעו. יצירות, הוא לקח אותם לירכא ולבלגן. לקח אותם לעבודה, הבת הגדולה עשתה קייטנה לכל הילדים של העובדים".
מה עוד הצלחתם לחוות?
״יצאנו לאקווריום בירושלים, לקחנו אותם לחו״ל. הלכנו הרבה לים - שכרנו צימר בפתח תקווה עם המשפחה".
איך זה מסתדר עם העבודה שלך של יוסי, והכוחות לזה?
״מה שאכפת לי וליוסי, זה לאסוף חוויות חיוביות לילדים שלנו. אני מסתכלת על חברות שלי, מסכנות, הן עצבניות, צורחות על הילדים, כל החוסר ידע - נדבק לא נדבק, בידוד לא בידוד. זה כל כך טראומה לילדים, שהם יגדלו וידברו על תקופות הקורונה, יגידו איזו תקופה איומה זאת הייתה. לקחתי את יוסי ואמרתי לו: בוא ננסה לעשות חוויה חיובית, מה שאפשר בכיף ובאושר נעשה.
״בסופו של דבר, כשהילדים יירדמו, אנחנו יכולים ללכת לים ולהוציא את כל עצבים שלנו, לידם בוא נהיה אחרת, כמה שיותר חוויות טובות. די הצלחנו, הילדים שלי אם ישאלו אותם: בית ספר או להישאר בבית? הם נשארים בבית..."
הודי מספרת: "נסענו מחיפה לאקווריום בירושלים שלוש שעות נסיעה, לא ידענו שצריך לעשות בדיקת קורונה. בגלל שצריך להזמין מראש לאקווריום, הזמנתי לערב, חצי שעה לפני סגירה.
[גלריה]
״אמרו לנו, אתם לא יכולים להיכנס בגלל שאין לילדים שלך תו ירוק. נסעתי שלוש שעות כל צד, בשביל כלום. אמרתי להם: בואו נגיד פרק תהילים, לכו תדעו מה יקרה. הבן אדם ראה שישבנו בחוץ, הילדים ממש רצו להיכנס. אמר: 'טוב, יאללה אל תספרו לאף אחד שהכנסתי אותם ללא תו-ירוק. איזה חוויה הכי כנה ואמיתית לילד שיש לו קו ישיר לקדוש ברוך הוא. הוא סיבב ככה שלאדם התרכך הלב - זה השיעור הכי גדול. נטו אמונה בה'.
״השתדלנו כמה שיותר ליהנות, אם אתה מאורגן נכון, ויש חטיפים וארוחת צהריים מוכנה, שירים שהילדים אוהבים - אווירה טובה ולא בלחץ בשש בבוקר לקום ולהספיק, אלא בשעות הגיוניות, הכל יותר קל ונוח ונעים לכולם.
״זה ילדים. אתה לא רוצה שתהיה להם חוויה של כעס ועצבים. שהיה להם כיף בחיים".
איך מסבירים לילדים מהי קורונה, אבא בבידוד, אבא חולה?!
״בהתחלה גם לנו היה חוסר ודאות, לא ידענו, היה מאוד מבלבל. סיפרנו להם מזה נגיף, איך זה עובר מאחד לאחד. בהתחלה אמרו: מישהו נגע במכולת במשהו אז לשים כפפות. היו כל כך הרבה קונספירציות שלא ידענו מה לעשות. כל פעם שידענו אמרנו להם... כשילד שאל שאלה, ענינו לפי איך שאנחנו יודעים. אין מה לשקר ולהסתיר. מה שלא ידעתי, אמרתי לא יודעת. זו לא בושה.
יש משהו שאת לוקחת מכל התקופה של הקורונה בשנה וחצי האחרונות?
״שהילדים שלי יקחו את זה כתקופה מאתגרת אבל חיובית. מכירה הרבה משפחות שהאמא פקעת-עצבים. אצלנו היה שיא הרוגע, מאחלת לעצמי שקלטו שמה שצריך לקרות יקרה - ויש דברים גדולים מאיתנו".
את אומרת שהכל בסדר, אבל התקופה כן הייתה קשה. יש דברים שעברו בשנה וחצי שלא הייתם עושים בתקופה רגילה. איזה חוויה לקחת?
״הסבלנות לילדים, אני רואה שאנשים מאבדים את זה בשנייה, גיליתי על עצמי, חשבתי שאשבר יותר מוקדם ושתהיה לי פחות סבלנות. וזה לא יפריע לי. להשתתף איתם ביצירות זה היה תרפיה בשבילי".
מה עשיתם בראש השנה?
״אני אוהבת לארח, גיסתי הגיעה ואח של יוסי עם הילדים. אין לי שבת או חג ללא אורחים".
משתתפים: עדי ואליהו רפאילוביץ, תושבי בני-ברק, הורים לארבעה ילדים. עדי מורה ופעילה חברתית. אליהו - בשעות הבוקר אברך כולל, בשעות אחר הצהריים עובד לפרנסת הבית. הם גרים בדירת 60 מ"ר בלב בני ברק
עדי מספרת על ארבעת גלי הקורונה והקושי הגדול בזמן הסגר הראשון: ארבעה ילדים בדירה קטנה, ביניהם ילדה מיוחדת שלא יכולה לשהות זמן רב בבית, ללא אפשרות יציאה מהבית.
מצייתים ל’דעת תורה’ וחוגגים את סוכות בבטחה: כך מוגנים פי 10
מתווה בתי הכנסת בחגים של תשרי: כך תשמרו על הנחיות הבריאות
ירוק? זו השגרה החדשה. התחסנו, וקבלו ‘תו ירוק’ לחיים
איך התחיל אצלכם הגל הראשון של הנגיף?
״חרדות ופחד. אמא'לה מה זה הקורונה? היינו כולנו סגורים בבית, שש נפשות בדירת 60 מטר, שזה מטורף. יש לנו ילדה מיוחדת. בגל הראשון לא היו בתי ספר - ולא החריגו את החינוך המיוחד. זאת אומרת, שהיא איתנו בתוך הבית. בסגרים שלא היה ניתן לצאת - והיא רגילה לצאת לגינה, בגלל שהיא חייבת מרחב - היה לנו מאוד-מאוד-מאוד קשה. הגל הראשון היה סיוט לכל המשפחה, בעיקר בגלל האתגר של ילדה מיוחדת בתוך בית קטן, שלא יכולה לצאת החוצה.
״הגל השני היה יותר קל. החריגו את החינוך המיוחד והיא יכלה ללכת ללימודים.
״בדיוק שנה מהיום, לקראת סוף הגל השני, ערב סוכות בעלי בונה סוכה והכל, נכנסים בערב החג לסוכות - בעלי מתחיל להרגיש לא טוב. אומר שהוא לא מרגיש טעם בשום דבר. עושים בדיקות יום אחרי החג ראשון, ומקבלים תוצאות: כל הילדים כולל בעלי - חיוביים. אני היחידה שיצאתי שלילית".
מה עושים?
״היינו בבית בית קטן, לא ניתן לצאת. לא היה מי שיוריד את האשפה. אנשים פחדו לגעת בשקיות, היה מן פחד כזה. הילדה רוצה לצאת ואי אפשר לצאת, היא לא יכולה להיות בבית קטן, ואי אפשר להוציא אותה.
״זה היה בדיוק מתי שסגרו את המלוניות קורונה. היינו צריכים להגיע לרוני נומה כדי שיוציא אותנו מהבית דחוף. עצם זה שהיה לנו את המלונית - זה הציל לנו את החיים. הילדה פשוט הצליחה להשתחרר, וזה שכל המשפחה העבירה שבועיים בידוד לא בבית של 60 מטר, אלא במרחבים ורופא שבודק כל יום - היה בגדר הצלה".
בגל הראשון היה סגר. איך מתחלקים התפקידים בינך לבין בעלך?
״אני מורה עובדת בזום, בעלי הוצא לחל"ת, הוא בבית. כך ששנינו בבית, אני עובדת בזום והוא עם הילדים בבית. בתקופת קורונה זה יותר קשה. מעבר לזה שאני צריכה ללמד ילדים אחרים, יש לי ילדים בבית שלי - שאין להם זום. אז היה מתאגר ולא פשוט".
אמרת עובדת מהבית. בית קטן, הילדים בבית. איך זה מתאפשר שהילדים לא יפריעו?
״לפעמים נעלתי את הדלת, לפעמים שמתי על 'מיוט' ואמרתי לילדים 'שקט', בחצי צעקה. קרה פעם שחשבתי ששמתי על 'מיוט' - ואמרתי: 'אני לא יכולה ללמד ככה'. סבתא של אחת התלמידות אמרה: 'המורה עדי, מה קרה את צועקת ככה?' אז הבנתי שאני לא על 'מיוט'".
איך מעסיקים ילדים אחרי הזום וביום-יום?
״מצאנו את עניין הבישול, הקטנה שלי אוהבת לאפות. היה יותר זמן איכות. כן, יצאו דברים טובים - הגדולים היו יותר במענה קולי, לצמצם איתם פערים לימודים, לא קל".
איך עבר ליל הסדר בסגר הראשון?
״היה פחד לצאת מהבית, ליל סדר הראשון שאני עושה בבית הדיכאוני, לא היה שמח. אנחנו רגילים לעשות עם כל המשפחה יחד, ושמח, וכולם ביחד. אבל משהו לפחות הקל על המצב, שכל האנשים יצאו למרפסות והחלונות, ושרנו יחד את 'מה נשתנה'. בגל השני, עדיין היה סגר, לא יכולנו להתאפק והלכנו לאמא שלי שגרה בבני ברק, ונפגשנו עם אחותי - ושם הייתה הדבקה המונית. משם נדבקנו... בזמן ראש השנה לפני שנה, מכיוון שלא צייתנו לסגר".
מה עשית בזמן שאת צריכה בידוד והם חולים?
״נכנסתי איתם למלונית לטפל בהם, ושם הייתי הבריאה. בעלי לקח את זה מאוד קשה - קוצר נשימה, עד היום יש לו השלכות של הקורונה. הילדים יותר קל... מי שחטף קשה זה בעלי".
איך מתווכים לילדים מה זה קורונה?
״הילדה שלי בת ה-6 אמרה: 'ה', תעלים את הדבר הזה, אני לא יכולה איתו יותר'. היו טראומטיים. הקטנה הייתה הולכת כל היום עם אלכוג'ל, ממש רעדה. הסברנו שצריך להיזהר ולשמור על הגיינה והכל, עשינו ניסויים מדעיים..."
[גלריה]
מה עשתה לך אישית תקופת משבר הקורונה?
״התקופה של הקורונה גרמה לי לצמיחה אישית. מצאתי את עצמי מגינה על הציבור החרדי שעבר שיימינג מהציבור בכללי. אני עובדת בהוד השרון, בעיר שהיא מרכז שמאל. יש לי תלמידים חילונים, הרגשתי שאני בתווך, מסבירה להם שזה לא בדיוק מה שרואים.
״הרגשתי שמשהו בוער בי, שאנחנו כביכול מפיצי מחלות, משהו שלא נכון, כי אנחנו חיים במקומות צפופים".
פנו אלייך תלמידים ואמרו: 'אתם החרדים מפיצי מחלות'?
״כן, תלמידה. כשהיו חתונות של חסידים, תלמידה שלחה לי הודעה: 'המורה, למה אתם החרדים מתנהגים ככה?'. הסברתי לה שלא מכללים ויש הרבה זרמים כמו בציבור בחלוני. תסתכלי על רוב החרדים, שכן מקשיבים להוראות.
״נתתי לה דוגמאות מהציבור החרדי, דברנו על זה בכיתה. לא הייתה ברירה. הגעתי מבני ברק והשאלות האלה צפות. אבל הם ילדים חמודים וחכמים, הם שלחו לי סרטון שהחרדים זה הכי-הכי..."
והגל הרביעי?
״אין היום את החיל ורעדה כמו שהיה בגלים שעברו. פחות מקפידים. אין את אלה עם המסכות, זה מתבטא עכשיו עם מספר החולים".
איפה הייתם בראש השנה?
״עשינו עם המשפחה המורחבת, היה כיף ושמח כולם ביחד. נעשה גם סוכות יחד".
מה את לוקחת איתך מארבעת גלי הקורונה?
"החירות שלי, מה שלקחו מאיתנו. לקחו את החופש שלנו. תעריכו את הבריאות. מה שמפחיד זה שאמא שלי התחסנה חיסון אחד, ולאחר שראתה רב שדיבר נגד החיסון היא מפחדת להתחסן. זה הדבר שמעיב עלינו. מפחיד מאוד. צריכים ללכת להתחסן".
לקראת יום המשפחה: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה היום (ראשון) נתונים על משקי הבית ומשפחות בישראל, מהם עולה: בישראל חיות כיום 2.1 מיליון משפחות - לעומת 1.75 מיליון בשנת 2009.
1.6 מיליון משפחות הן יהודיות, ו-378 אלף משפחות ערביות.
מהנתונים, שמסכמים את שנת 2018, עולה כי גודל המשפחה לא השתנה בעשור האחרון, וכי משפחה ישראלית ממוצעת כוללת 3.7 נפשות: בקרב יהודים כללה משפחה ממוצעת 3.5 בני משפחה, בעוד שבחברה הערבית – 4.5 נפשות בממוצע.
כרבע מהמשפחות הערביות מונות 6 נפשות ויותר – לעומת כ-11% מהמשפחות היהודיות.
מחוז יהודה ושומרון משכן את המשפחות הגדולות ביותר, שם עומד הממוצע על 4.7 נפשות – כמעט פי 1.5 מהממוצע במחוז תל אביב (3.25).
ממוצע הנפשות הגבוה ביותר למשפחה נמצא בערים בית שמש (5.17) בני ברק (4.74) וירושלים (4.27), לעומת הממוצע הארצי - 3.71.
ב-2018 חיו בישראל 2.7 מיליון ילדים עד גיל 17, מרביתם (91%) חיו באותו בית עם שני הוריהם – נתון גבוה יחסית לרוב מדינות ה-OECD. בראשן של כ-135 אלף משפחות עומד הורה יחידני – ב-86% מהמקרים הייתה זאת אישה.
הערים שבהן קיים האחוז הגבוה ביותר של משפחות הכוללות זוגות עם ילדים עד גיל 17 הן בית שמש (74.7%), בני ברק (64%) וירושלים (56.1%).
בבני ברק (13.8%) ובאשקלון (10%) קיים האחוז הגבוה ביותר של משפחות חד-הוריות עם ילדים עד גיל 17.
הערים בעלות השיעור הגבוה ביותר של זוגות ללא ילדים הן תל אביב-יפו (42.6%) ורמת גן (39.4%).
מחצית מהחילונים (52%) סבורים כי מספר הילדים הרצוי למשפחה הוא שלושה. לעומתם, כשני שלישים מהחרדים (68%) מעדיפים משפחה עם שישה ילדים או יותר. ל-30% מהישראלים בגיל 45 יש מספר ילדים זהה למספר הרצוי למשפחה, ול-52% פחות ילדים ממה שהיו רוצים.
בעשור האחרון נצפתה עלייה בגיל שאותו מגדירים הישראלים כגיל הרצוי להקמת משפחה.
בקרב היהודים, 17% מאמינים כי הגיל הרצוי לגבר להקמת משפחה הוא עד 24, 39% סבורים כי הגיל המתאים הוא 29-25 ו-37% סבורים שהגיל הרצוי לגבר להקים משפחה הוא 30 ומעלה.
בשאלה לגבי גיל האישה הרצוי להקמת משפחה, 32% סבורים כי הגיל הרצוי לאישה להקמת משפחה הוא עד 24, כמעט מחצית (46%) סבורים שגיל 29-25 הוא הרצוי לאישה, ו-16% סבורים שלאישה מתאים להקים משפחה בגיל 30 ומעלה.
83% מהחרדים סבורים שגיל הקמת משפחה הרצוי לגבר הוא עד גיל 24, 13% מהם סבורים שהגיל הרצוי לגבר הוא 29-25. זאת לעומת 94% מהחרדים סבורים שגיל הקמת משפחה הרצוי לאישה הוא עד גיל 24.
משפחות הנעדרים לא מרוצים: בני המשפחה של הדר גולדין ואורון שאול הי"ד, שנפלו במבצע 'צוק איתן' ומוגדרים חללים, ושל אברה מנגיסטו המוחזק ברצועת עזה, נועדו היום (שלישי) עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ועם מזכ"ל האו"ם באן קי מון.
בתום הפגישה הם אמרו: "אנו מאוכזבים מאוד מנתניהו", וכי "לא חודש להם דבר".
ד"ר שמחה גולדין, אביו של הדר הי"ד, אמר: "באן אמר שהוא רואה בעניינם של אורון והדר עניין הומניטרי וכך הממשלה צריכה להציג את זה. זה מה שאנחנו מצפים מכל הסכם שישראל חותמת עליו".
אחיו של הנעדר אברה מגניסטו סיפר: "לא הבאתי לכאן את ההורים, כי הבנתי שאין דבר חדש, אנחנו נמשיך במאבק ההומינטרי. אם ההורים היו באים, הם היו מתאכזבים. אני פונה לחברי הקבינט לעצור את אישור ההסכם. מזכ"ל האו"ם אמר שיעשה כל שביכולתו".
פגישתם של הורי הנעדרים עם ראש הממשלה מגיעה בעקבות הסכם הפיצוי שנחתם טורקיה.
אמש כינסו המשפחות של גולדין ושאול מסיבת עיתונאים באוהל המחאה שהוקם ביום ראשון מול בית ראש הממשלה בירושלים. לאה גולדין אמרה: "אורון והדר נמצאים בידי חמאס זה שנתיים. עד היום הממשלה הבטיחה שלא יהיה שום הסכם עם אף מדינה ובטח לא כזה שנוגע לעזה, בלי שהדר ואורון יהוו את הסעיף הראשון של תנאיו.
"לצערי הרב הממשלה לא עמדה בהבטחה, כי ההסכם עומד להיחתם והקבינט עומד לאשר אותו. אני מקווה שהוא לא יאשר אותו, מאחר שאם הוא יאשר אותו אני לא יודעת מתי נראה את אורון והדר. לכן אני זקוקה לתמיכה של כל בית ישראל, על מנת שראש הממשלה ידע שכל בית ישראל איתנו. כל בית ישראל איתנו, וכולם כאחד מבקשים להחזיר את אורון והדר".
מלבד הקרבות הקשים, משפחות הלוחמים נאלצות להתמודד במבצע הזה גם עם שמועות והודעות שקריות על יקיריהן ברשתות החברתיות.
בצה"ל החליטו לשים סוף לתופעת הפצת השמועות בנוגע לנושאים מבצעיים, דבר שכבר גרם בימי הלחימה לכאב רב למספר משפחות שגילו כי יקיריהן נהרגו עוד לפני שקציני הנפגעים נקשו על דלתם. בשני מקרים שונים אף הגיע מידע להורים כי בניהם נהרגו, על אף שלא נפגעו כלל.
המשטרה הצבאית החוקרת עצרה אמש (שלישי) שלושה חיילים מאגף כוח אדם, מהרבנות הצבאית ומחיל הרפואה בחשד שהדליפו מידע בוואטס-אפ. על פי החשד, השלושה הדליפו את שמות הרוגי אסון הנגמ"ש בסג'עייה ואת תמונת הכנת ארונות הקבורה.
החקירה של מצ"ח מתקיימת בשיתוף פעולה עם יחידת המחשוב של משטרת ישראל, הבוקר היא הפכה לגלויה לאחר מעצר החיילים החשודים.
ההחלטה לפתוח בחקירת ההדלפות בשורות הצבא התקבלה לאחר שנתונים אודות מצבם וגורלן של חיילים בשדה הקרב הופצו בקבוצות וואטס-אפ, למרות שהיו ידועים רק למספר מצומצם של קצינים וחיילים.
גורמים בצה"ל מדגישים כי הדלפות ברשת, לרבות בקבוצות הוואסטאפ הם בניגוד לחוק.
בשלב הסמוי של החקירה נחקרו חייל מאגף כוח האדם, חייל מהרבנות הצבאית וחייל מחיל הרפואה. במצ"ח נחקר גם החשוד המרכזי בהפצת התמונות בהם נראית בניית ארונות הקבורה ברבנות הצבאית.
הפרקליטות הצבאית תבקש להעמיד את החשודים לדין פלילי באשמת מסירת מידע צבאי ללא היתר.
באם ההעמדה לדין לא תאושר, יועמדו החיילים לדין משמעתי.
ההערכות הן שהחקירה צפויה להסתעף מרגע שהפכה אמש לגלויה, וחיילים נוספים צפויים להיחקר.
העולם היהודי בהלם, היו אלו שעות שהותירו בתדהמה כל יהודי בארץ ומחוצה לה. גם על אלו שסברו על פי מידעים שונים עוד קודם לכן, שזה המצב ניכר עתה העצב ותחושת האין-אונים, תחושה של שותפות באבל המשפחות ובאבל האומה כולה.
18 ימים של אי-וודאות, 18 ימים של תקווה, 18 ימים של חיפושים, 18 ימים שהסתיימו בנורא מכל. 18 ימים שטומנים בתוכם חשבון נפש של אומה נרמסת, כבשה בין שבעים זאבים.
הימים הללו נסתיימו בהרכנת ראש של הורים ובני משפחה וקבלת גזר דין באהבה. עובדה זו הינה מהדברים הקשים והיפים בהם נתברכה האומה היהודית, אבי האומה כבר הכין אותנו למצב זה לפני אלפי שנים בעקידת בנו יצחק.
בימים בהם זוכרים אנו את הרשעים הצרים את הארץ, בימים בהם עולה בליבנו זיכרון על בתים בהם אוכל אין ונשים רחמניות אוכלות בשר ילדיהן, כמה מרומם לראות אמהות המלוות ילדיהן כשדמעה מכסה פניהם והאמונה ניצבת שם בעוז.
לאבד ילד זה משהו אחר? בין איוב לאברהם
היה זה ספר איוב שהכין משה בכדי להכין את האומה המושפלת לקבל את יציאתם מגלות בהבנה. משה הולך להוציא אותם מגלותם וממה הוא חושש? הוא חושש שיאמרו איה אלוקינו שלנו? הוא מניח להם את האפשרות לצאת מגלות מצרים, להיפטר מחובת העבודה, להסיר מהם את החשש לגורל ילדיהן ולגורלם הם ומה הם יאמרו? לא?!
ולנגד עיניהם מציג משה דימוי נורא, את השטן פונה לבורא העולם ואומר לו: 'נגעתי ברכושו פגעתי בילדיו אבל באיוב עצמו לא נגעתי עדיין הניסיון לא מספיק' - עוֹר בְּעַד-עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ. את הדבר הכי גדול לאדם, את 'ילדיו' נטל השטן מאיוב. חשוכי בנים חשובים כמתים, ומת בחיים, כך מסתבר, קשה יותר מאשר להיות מת ולא להיות. מה עושה טענה זו של השטן במקום זה?
אברהם אבינו מתנסה בניסיון של ברית מילה, הוא פוגע פגיעה פיזית בעצמו. לאחר מכן הוא מתנסה בניסיון עקידת בנו יצחק. הוא כבר גילה יכולת לפגוע בעצמו לשם מה עליו להתנסות בפגיעה בבנו?
אברהם אבינו מבין שיש מנהל לעולם הוא מוכן לספוג פגיעה עצמית, מוכן לכרות ברית מילה בגופו, אבל לאבד את הילד שעליו נאמר לו 'כי ביצחק יקרא לך זרע' זהו ניסיון קשה הרבה יותר.
לעומתו, איוב שמכיר בכך שאלוקים ברא את העולם, אך סבור שהוא אינה מתנהל בדרך של סיבה ומסובב וההתרחשויות השונות בדרך מקרה הם, יהיה לו נוח יותר לספוג פגיעה סביבתית ואת עור בנו יעדיף ליתן בעבור עורו. ניסיון הפגיעה בעצמו קשה פי כמה.
משה רבינו חשש ש-עם בני יעקב יאבדו עשתונותיהם בגלל הסבל העצמי ויאמרו כי במסגרת האפשר, היציאה ממצרים יכולה להיהפך להיות להם לדבר גרוע וקשה יותר מהשהייה במצרים. הוא חפץ ללמדם שלכל דבר יש סיבה גם אם אינה נראית לעין – וטוב ורע אינם נמדדים במאזני המובן.
אל הנער הזה התפללתי – והנער איננו
הכאב העמוק של הורה שכול שאיבד את בנו שנפל בזרועות מפגעים, קשה מכאב של פגיעה עצמית. התחושה של אבידת הבן על מזבח יהדותו, על מזבח אמונתו, היא תחושה שאינה ניתנת לתיאור 'אל הנער הזה התפללתי', אותה אמא שבקשה ילד מהקב"ה, עוד ילד יהודי שיעשה רצון קל ו'הנער איננו' בשל אותה אמונה הקושי שלה הוא קושי בל ניתן לתאר.
המבט על משפחות השכול, על הורים שגילו שילדיהם אינם עוד, שאנשי דמים לקחו אותם ופגעו בהם, שמחבלים ארורים ימח שמם חיסלו אותם, אבל הם מביטים נכוחה ורואים בזה את יד האלוקים הוא מבט אחר. הוא מבט שונה. הוא מבט של אנשים שמבינים שיש סיבה ומסובב, הם מקבלים זאת באהבה. זה הוא מבט של הדמויות בעקידת יצחק – המבין כי יש לנו כבני אב אחד את היכולת לחוש שייכות למעמד נוראי זה.
בימים אלו בהם רואים את ההזדהות של כל שכבות העם היהודי לא הבדלי דעות ומגזרים, מתמלאים השתהות ומפיו של מלאך רע יצאת בעל כרחה הקריאה: 'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל'.
הכותב משמש מנהל מרכז 'בר דעת' בירושלים.