איך יודעים שהגיעו מים עד נפש? אנחנו, הכותבים, יודעים זאת, כשאיננו מצליחים לתאר את המראות, את האירועים, את המקרים שקורים.
קחו, למשל, כותרת של כתבה/ טור/ ראיון. פעם, כשראינו כותרת האומרת: "טרגדיה" - הבנו שקרה משהו יוצא-דופן במהותו.
לא קרה דבר כזה כבר עידן ועידנים. לא נשמע כדבר הזה מעולם. וכותרת מסוג זה לא הופיעה יותר מפעם אחת בחודש וגם זה הרבה.
אנשים ידעו שאם קראנו לכתבה, לידיעה, או למאמר שלנו בשם: "הטרגדיה של משפחת כהן" - אז למשפחת כהן קרה דבר יוצא-דופן במהותו. כזה שלא קורה כמעט אף פעם.
היום המילה "טרגדיה" - היא מילה של כמה פעמים ביום. טרגדיה ועוד טרגדיה ועוד אחת, והנפש כבר לא מכילה כל-כך הרבה כותרות טרגדיות וטראומטיות גם יחד.
הכותרות: "הותר לפרסום", "אסון נורא", "בלתי נתפס", "לא יאומן" ועוד כאלו, הן כותרות של בוקר, צהריים וערב גם יחד, בימינו.
אט-אט אנחנו מדחיקים את המראות, את האירועים ואת המקרים הללו שכותרתם עולה השמיימה, וכבר לא קולטים כלום. כי כמה טרגדיות, טראומות, זוועות עולם, נפשינו מסוגלת לקלוט ולעכל?
•
פעם, כשרצינו לתאר איך זה להשתתף בלוויה קורעת-לב, היינו מתארים את הלוויה במשפט כמו: "לא נותרה עין יבשה!", "קולות של בכי נישאו ברמה!", "כל הקהל געה בבכייה!"
היום כולנו גואים בבכייה כל יום, כל היום, כל הזמן.
איננו זקוקים ללוייה כדי לבכות, איננו צריכים הספד כדי לייבב, איננו צריכים מישהו שיעורר אותנו וידאג לתזכורת עבורנו.
והמשפטים הקיימים בשפה העברית ובכלל, אינם מסוגלים לתאר את מה שאנחנו מרגישים: ברור שכל הקהל גאה בבכי, איך לא? ודאי שעין לא יבשה, כי אין עין כזו בעם ישראל, העם היחידי שכל אבדה בו היא אבדה של קהל העם.
•
פעם, כשרצינו להסביר כמה האבדה נוראה, היינו מציינים: "אב צעיר לתינוק רך!", "אב לעשרה", "איבד שניים מבניו", "איבדה את בנה היחיד"!
היום כל אבדה היא אבדת עולם ומלואו.
כבר אין בית שלא נוגע במת, גם אם לא בתוכו פנימה, אז במעגל הרחב יותר. ככה זה כשהאבדות הן דבר יום ביומו. ושום מילה ומשפט שמנסים לעשות בו שימוש לרגישנו, כבר לא מסוגל יותר לעשות את פעולתו. כי הצער עמוק מיני ים, והאבל רחוק שנות דור מהמשפטים שהיינו רגילים אליהם בימים ההם.
•
פעם, כשבאנו לנחם את משפחת הנופל/ הנרצח/ המת - היינו מנחמים במילים הרגילות, ומתנחמים בהן: 'שיבולע המוות לנצח', 'המקום ינחם אתכם ולא תוסיפו לדאווה עוד', 'בנחמת ציון תנוחמו'. היינו חושבים על כל מילה ורואים איך היושב שבעה מקשיב, שומע ומתנחם.
היום שום מילת נחמה אינה מספקת.
מעבר לחלון מתדפק האבל הנוסף ואין לנו הבטחה אלוקית שזה יהיה המת האחרון.
'שגרת מלחמה' קוראים למצב הקשה הזה. 'שגרת מוות', כי עלה המוות בחלוננו.
ובתוך כל זה נראה כי אין נחמה.
•
ובכל זאת, אנו לק-ה וליבנו לק-ה, על אף שעיר האלוקים מדממת עד עפר. על אף הכול, ראו אותנו, את כולנו, מרימים ראשינו מתוך האדמה החרוכה, מנגבים דמעותינו ביד רטובה, בולעים רוקנו בתקווה ובאמונה, ועונים בקול של אומה יהודית צרופה: "ואף על פי שיתמהמה אחכה לו, כי בוא יבוא!"
וברגע קט הופכת יבבתנו לכוח שבידנו, ואנחנו ממשיכים לגדל את צאצאינו, להיות חיוביים לבני עמנו, לדאוג ולטפל בכל מי שצריך את עזרתנו ולהתפלל בכל רגע לה' אלוקינו, שיעשה מה שרק הוא יכול לעשות ולא כוחנו ומבצרנו.
בשיעורי דקדוק בסמינר למדנו, כשאני הייתי נערה, ולומדים גם היום, על השביעי באוקטובר.
לפדיון הכפרות שלך יש כתובת טובה: פדיון שבוים של יד לאחים
איך נכון לומר השביעי לאוקטובר או השבעה באוקטובר. איך בדיוק?
לפתע מתברר לנו שהפרט הזה, שבתקופות רגילות הוא חלק מלימוד דקדוק מייגע, המוביל אותנו למבחני החוץ או הבגרות, הוא פרט שולי לחלוטין ביחס למה שבאמת צופן בחובו התאריך הזה.
•
השבעה באוקטובר.
בכל האתרים, הערוצים, העיתונים, מבקשים לחבר אותנו לתאריך. מביאים בפנינו תיעודים מהימים ההם, שלפני שנה בלבד. מגישים לנו סרטונים מצמררים ממה שקרה. מספרים לנו סיפורים מסמרי שיער על מה שהתחולל שם, ומנסים לגרום לנו להשתכנע לקרוא את הכתוב באמצעות פני אנשים, בשר ודם, שחוו על בשרם את החוויה הנוראית הזו.
דרכם של אנשים להתחבר לכאב באמצעות דיבור על הכאב. לצייר לצער הזה פנים והבעות, כדי להחיות אותו, ולתאר אותו בצבעים עזים כדי לגרות את המחשבה.
אני זוכרת בתקופה שלפני כ-30-40 שנה, שנים לאחר השואה האיומה, הגיעו סופרים ומחזאים למסקנה שכדי לרגש אנשים, יש לדבר על אדם שיש לו פנים וגוף. ולא על ציבור כמו: 'שישה מליון איש'!
הגיעו למסקנה שמה שיעשה לאנשים אדם אחד שיעמוד מולם וידבר בפיו, באמצעות תנועותיו, ובעזרת הבעות פניו, לא יעשו שישה מיליונים!
כך התחילו לכתוב ספרים, המספרים את סיפורו האישי של האדם ולהוציא סרטים המספרים על מישהו ספציפי. ומפרטים את כל פרטי המעשה עד אימה.
את המסקנה הזו מעבירים עכשיו בכל כלי התקשורת, לשואת זמננו. לשבעה באוקטובר. באמצעות פני אדם, בעזרת סיפוריו של אדם, מנסים לחבר אותנו אליו, למציאות הבלתי ניתנת לשיעור.
ההבדל בין השניים הוא, שאנחנו עדיין מצויים עכשיו בתוך התופת. לא נמצאים עשרות שנים קדימה.
אנחנו עדיין בתוך כבשן האש. אנשינו נודדים ולא מוצאים קרקע יציבה לרגליהם. חיילים ותושבים נהרגים. בחורים צעירים - חיילים, מורחקים מביתם ואין יציבות לאדם. נשים נשארות לבדן בבית עם ילדים קטנים ואין עוזר ומסייע מבחינה כלכלית.
העולם שינה את פניו בשנה הזו באופן שלא זכור לאיש מאתנו מימי קדם.
ואני שואלת את עצמי: האם באמת גם לפה תקף העניין של - "בואו נרגש את האנשים, כדי שיחושו"?, "בואו נכתוב בדיוק את מה שקרה, כדי שיבינו?", "הבה ניכנס עד לפני ולפנים של הבית, של העיר, של היער, כדי שיקלטו"?
אני מרגישה שכולנו נמצאים בתוך התופת, עדיין.
יש בינינו כאלו שיותר פגועים פיסית וכאלו שפחות נפגעו. כאלו שיותר חושבים ויותר מתעמקים ויש שפחות, אבל אני לא מאמינה שאי מי מסוגל לומר שזה לא נוגע לו.
וכשנמצאים כל כך עמוק בתוך הבעירה, כשמרגישים את האש נוגעת בקצה השמלה, כשמרגישים את המים המטביעים, איננו זקוקים לסיפורי אימה.
•
מה כן צריך?
הרבה מאוד הרגעות ועידודים.
הרבה מאוד ניגונים ומזמורים.
הרבה מאוד תפילות ותחנונים.
ותקווה אחת גדולה מהולה באמונה מנצחת: שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד!
בעוד עשר שנים, כשאולי הזיכרון יפוג במעט, דבר, שכרגע לא נראה שעשוי לקרות, אולי אז נחשוב על הרעיון לפרט ולספר את אשר קרה לנו בתופת של השביעי לאוקטובר.
אני לא מאמינה שאנשים שחיים היום, מבוגרים וטף, לא יזכרו את היום הזה כל ימי חייהם.
אבל עוד יבואו ימים שנרצה להיאחז בזיכרון, כדי להביא את הדברים לצאצאינו, הבאים אחרינו, שלא הכירו את הימים הללו.
יהי רצון שמהיום יהיו לנו רק ימים שמחים, שאולי יגברו על הימים שהיו, ומה שיישאר מהתופת לא יהיו צלקות פיסיות, החקוקות על גופם ונפשם של אנשים, אלא אך ורק זכרונות מצולמים ורשומים.
לו יהי.
האם לטמון את הראש בחול, לא לשמוע, לא לראות ולא להגיב, זו תמימות הגובלת בטפשות, או שזו 'הצלת נפשות' כפשוטה?
הכנסה קבועה מביטוח לאומי? בדוק היום את זכאותך לקצבה חודשית
השאלה באיזה עניין, כמובן.
לטמון את הראש בחול, כשעלינו לראות מולנו את הצרה או את הבעיה, זה מסוכן, בלי ספק.
בואו ניקח למשל את הילד, שבא לספר על בעיותיו במוסד הלימודי שאליו צועד. הוא יספר על חבר שמעצבן, אחר כך על אותו חבר שמעליב, אחר כך על אותו חבר שמתסיס את החברים האחרים.
אם נטמון ראשינו בחול ולא נראה את הבעיה, היא לא תיחנק ותיעלם, להפך, היא תשתלט ותתרומם והדבר עלול להמיט אסון ולהגיע לחרם חברתי.
אם יש בעיה צריך לראות אותה ולטפל בה, כדי שהיא תיעלם.
קחו לדוגמה את הקשישים שהושארו בבתיהם בזמן הקורונה בודדים וחפויי ראש. האם היינו צריכים לעצום את העיניים ולומר לעצמנו: "איננו רואים את מצוקתם, איננו שומעים את קולותיהם"? לא!
רבים מאתנו יצרו קשר עם כאלו, כדי לפנק אותם מרחוק, עד כמה שאפשר, כדי לחבק אותם מרחוק חיבוק וירטואלי וכדי לחמם את נפשם עד כמה שניתן.
הכול היה ב"זכות" הלעיסה הבלתי פוסקת בעניינם.
כי ישנם דברים הנופלים על אוזניים קשובות ומביאים ברכה בעצם קיומם.
לעומת זאת, דברים אחרים, לא תמיד צריך לראות. ובוודאי שלא להגיב אודותם. אלו נושאים שדווקא כשנותנים להם מקום, הם מתגברים ומתחזקים.
•
ראו למשל את סיפור הקריקטורה של 'הארץ': מי מביא את הקורונה? - כמובן, החרדים! האם אותו קריקטוריסט לא לקח בחשבון שיוקם קול צעקה?
בוודאי שחשב על כך.
האם עניינה אותו הסערה הזו? כנראה שלא. או אולי יותר מזה, הוא גם חפץ בה.
האם היא מעניינת אותו היום? לא!
מצווה לומר דבר שסופו להישמע, אבל דבר שאינו נשמע, לשם מה לומר?
ראו את ההפגנות שמתקיימות חדשים לבקרים: האם הכוחניות והברוטליות המופגנות עוזרות לאי מי מהמפגינים לקבל תמיכה? לא!
אין זה עוזר למפגינים. נכון שהכול שומעים עליהם. אבל האם כדי להישמע צריך לעשות כל דבר? לא בטוח!
לפעמים אמירת דברים בנוסח כוחני, מביאה דווקא את ההפך, וראו את ערך הנשים המתערטלות בפומבי, כדי להביא את דברן.
לדעתי, גם בעניין קריקטורה מסוג זה, אין עניין בבחישה מתמדת בקולי קולות.
אמרו משהו אנטישמי נגד החרדים? על החרדים לענות בתשובה משלהם:
בדעתנות שלהם, בעדינות שלהם, בציות שלהם, וכמובן בתפילה ובלימוד התורה שלהם.
כי אין דרכו של אדם חרדי, כדרכו של כל בן תמותה אחר. החרדי קיבל על עצמו עול מלכות שמיים וזה כולל הכול, גם את ה"דרך ארץ" וגם את התורה הקדושה.
אני מאמינה שאם במקום הפגנות, ובמקום התעסקויות עם מה שלא טוב ולא נכון בצד השני, נדע להתפאר במה שעם ישראל צריך להתפאר, בתורה, בעבודה ובגמילות החסדים, נסביר את עצמנו הרבה יותר נכון ונבון,
נגיב הרבה יותר משכנע ומרתיע, נגיע הרבה יותר רחוק.
1.
זכרו את ראשית הקשר בינינו לבינכם – אנו באמת סומכים עליכם.
אנחנו, בעצם, סומכים עליכם שתצילונו מכול רע. הלא לכם אנחנו קוראים כשמשהו משתבש, כשחודר גנב לביתנו, כשמישהו מצער אותנו, כשמישהו מתנכל לנו. אנחנו רוצים להמשיך לסמוך עליכם,
אפשרו לנו, בבקשה!
2.
הפעילו את ראשכם מול פני אלו שלפניכם – לא כולם שמעו על האיסורים כמוכם.
שימו לב! אתם אמורים לאכוף את הכללים, לתת דוחות על אי עטית מסכות, על חריגה ממספר אנשים ראוי, על אי שמירת מרחק באולמות, אבל קחו בחשבון שהציבור החרדי לפעמים שומע דברים קצת מאוחר.
אינכם אמורים לוותר, אבל כן להפעיל שיקול דעת מינימלי. מותר לכם, לעיתים, לא לחלק דוחות אלא לחלק מסכות לאנשים שרואים על הפנים שלהם שהם פשוט אינם מודעים, או לא שמעו את ראש הממשלה מדבר בערב האחרון.
3.
אל תעדיפו דם על דם. כולנו בני אדם!
אל תוכיחו לנו שאתם נוהגים איפה באיפה. אם אתם רואים אותנו ברחוב, וסביבנו אנשים אחרים, נהגו בנו כפי שאתם נוהגים בהם, או לחילופין, נהגו בהם בדיוק כפי שאתם נוהגים בנו.
הביטו באדם שבתוך הבגד ולא בבגד שאופף את האדם.
חישבו כמה הייתם נעלבים אם היו סונטים בכם וטוענים שכל השוטרים חסרי השכלה מינימלית.
גם החרדים נפגעים כשמישהו מחריג אותם באופן שלילי, על לא עוול בכפם.
4.
הראו התנהלות אישית ראויה – במילים אחרות: שמשו דוגמה חיה!
לא נעים לראות פקחים שמחנכים אחרים, כשהם עצמם אינם מקפידים.
כפי שהיינו רוצים לראות שאתם נוסעים כהלכה בכבישים, חונים במקומות מותרים ולא מקלים ראש בעניינים רציניים, כך נשמח לראות אתכם מוגנים במסכה, שומרים מרחק זה מזה כשאתם מגיעים למחוזותינו, ונוהגים בנו ללא אלימות. בדיוק כפי שאתם מבקשים מאחרים.
אתם יודעים איך זה, קל לקבל ממישהו שמקיים.
5.
נהגו בשיקול דעת ובהגיון - לא כל 'נטול מסכה' הוא פושע נורא ואיום.
לפעמים האדם שלפניכם לא ידע, לא הבין או לא הפנים. בדקו כל עניין לגופו.
התחשבו אם יש במה להתחשב.
לפעמים זה שלפניכם הוא אדם שאינו שפוי דיו, או כזה ששכלו אינו הצד החזק שלו. או חרש, או בעל לקות אחרת.
לא כל אדם ראוי לעונש, ואתם אמורים להיות אלו שקולטים מי כן ומי לא.
6.
אל תתנפלו על הקורבן בציפורניים – הוא מבין גם ללא הרמת ידיים.
אתם אמורים לחנך ולאכוף, את זה לא עושים בכוח. שמרו את כוחכם למקומות הנכונים.
כאן יש לכם עסק עם אנשים פשוטים, כאלו שאינם אלימים. ואפילו כאלו שאינם מפרים תקנות בכוונה תחילה.
אל תקפצו על האדם בהנאה ובסדיסטיות גלויה, מותר לכם להצטער יחד אתו על מה שקרה.
7.
אכפו את החוק בעיקר במקומות מועדים לפורענות – בתחבורה ציבורית או בתוך עסק או חנות!
במקום סגור, כולנו יודעים, הסכנה גוברת. שימו לב לאכוף את החוק בעיקר במקומות אלו.
כשאתם תופסים אדם שיצא לטייל עם אשתו בחורשה מבודדת ללא מסכה, ברור שמה שעשה זה לא בסדר, אבל הקנס שלכם לא הציל את העם והאומה.
ואילו כשאתם תופסים אותו ברכבת מסכן את כולם – עשיתם משהו למען תיקון העולם.
אז נכון שצריך מסכות תמיד, אבל מותר לכם לחשוב איפה תביאו יותר תועלת ולנהוג בהתאם.
8.
אל תענישו לפני שתבדקו – בהעפת מבט אל תסתפקו.
אנשים הצועדים ברחוב, מסירים לרגע את המסכה כדי להשתעל בפינה, להתעטש, לנשום, לומר מילה קטנה בטלפון למישהו שמתקשה בשמיעה – אם נזהרו שזה לא יקרה בדיוק מול אדם אחר, הבליגו!
לא ייתכן שתתנפלו על אחד כזה, ברגע קט של נפילה.
כדי לתת לאדם קנס עליכם לעקוב אחרי אותו אדם ולראותו לאורך זמן של דקה או שתיים לפחות.
9.
אכפו את הכללים באולמי שמחות ובמועדונים – רוב בתי הכנסת לצערנו עדיין סגורים.
שמתם לב שאנשים עדיין מתפללים בחצרות וברחובות? בכל קרן רחוב תוכלו לראות אותם.
האמת, שזה נובע מכך שהם נזהרים.
אז נכון שיש כמה כאלו שעדיין עושים 'דווקא',
אבל יש הרבה יותר שמגיעים לאולמות סגורים ולמועדונים בהמוניהם, ללא שמירת מרחק וללא מסכה.
אז, בבקשה מכם, כשתסיימו שם, תגיעו לבתי הכנסת שלצערנו עדיין אינם מאוישים.
10.
אנא, דאגו שהכללים יהיו ברורים – אחרת אל תדונו אותנו כשאנחנו איננו מבינים.
אני יודעת שמשרד הבריאות אמון על ההנחיות,
אבל אתם אחראים על אכיפתן.
לשם כך אנחנו חייבים להבין:
האם חובה לשים מסכה כשיורדים לרגע עם האשפה?
האם מותר להסיר את המסכה כשמתנהלים בחצר או עורכים פעילות ספורט במקום מיוחד לריצה?
האם ספורט הכוונה רק לאלו שצועדים במדי הכושר, או שגם אדם שלבוש בגדים רגילים נחשב ל"רץ" כשהוא רץ?
המסכה חייבת להיות גם על האף או מספיק שהיא מכסה את הפה?
שאלות רבות אנחנו שואלים את עצמנו ואיננו יודעים את תשובותיהן. אולי כדאי לדאוג, פשוט, שמישהו ידריך אותנו כדי שלא ייראה שאנו עושים דווקא'.
ועד שנודרך, האמינו למי מאתנו שטוען שלא ידע. זה כנראה נכון, לא סיפור אגדה.
שורה אחרונה:
אתם חשובים לנו, שוטרים יקרים, אתם חלק מאתנו וחלק מהחיים. אבל אנחנו רוצים אתכם, נקיים ורודפי צדק.
אנחנו לא מעוניינים לצאת ולהפגין, לא מעוניינים להתבכיין, ואיננו מחפשים להתעמת עמכם. אנחנו מעדיפים להישאר בארבע אמותינו.
ולכבד אתכם בקפה ועוגה כשאתם מגיעים לאזורנו, כדי לשמור עלינו.
אז בואו נעשה עסק, אם לא אכפת לכם, אתם תתחשבו בנו ותנהגו בנו ללא איבה, אנחנו נתפלל עליכם באהבה.
שלכם,
מנוחה פוקס – המנסה להיות לפה לציבור החרדי
(ואליכם, אחי ואחיותיי, ניסיתי להיות לפה לציבור שאני חלק ממנו. אם מישהו חושב אחרת ממני, או רוצה להוסיף – מוזמן לעשות זאת בתגובות).
1.
מישהו יכול להסביר לי כאן מה המצב בקשר לקורונה?
מבטיחה לכם שאינני מיתממת, אני באמת לא בטוחה שאני חייבת לסבול מהמסכה בכל דרכיי. איך זה שיש כל כך הרבה אנשים שלא משתמשים בה?
אני ממש לא בטוחה אם מותר לי להזמין את ילדיי הנשואים לשבתות, או שעדיף שלא.
אני לא יודעת אם דברים שמוגנבים לאזניי הם בגדר המלצה או בגדר הכרעה.
אני רק יודעת שאני מבולבלת.
עד כדי כך מבולבלת, שאני יוצאת לרחוב, שוכחת מסיכה ומתלבטת אם לשוב כדי לקחת; שאני מוזמנת לחתונה, אבל פוחדת ללכת, על אף שמבטיחים לי שיותר מ-250 לא ייכנסו לשם.
אני כל הזמן שואלת את עצמי:
• "מי קבע שהמסכה עוזרת? ואולי היא מלאת חיידקים?"
• "האם להסכים להגיע להרצאה שנקבעה לי כבר לפני חצי שנה, או לומר שאני עדיין לא יוצאת למסירת הרצאות?"
• "האם הקורונה של השלב ב' פחות מסוכנת מזו של שלב א'?"
אני מודעת לכך שגם ההנהגה מבולבלת ולא יודעת כלום, אבל היא בכל זאת הנהגה, לא? בשביל מה הושבנו אותם שם, אם לא בשביל לקחת לידיהם את הפיקוד המינימלי שהם לקחו לידיהם בגדול לפני חודשיים?
2.
כמחנכת הורים, אני מרבה לומר:
"כשאתם רוצים שילדיכם יישמעו לכם, הביאו לפניהם את הדברים בצורה חד משמעית וברורה!
כשמתחילים לגמגם - הילד מגמגם בהתנהגותו.
כשאין יודעים מה רוצים - הילד בוודאי שאינו יודע.
אם אתם, ההורים, מתחבטים ושואלים את עצמכם מה לעשות? אל תשאלו זאת לפני הילדים.
שבו, חישבו, שוחחו, ואחר כך, כשתדעו מה אתם רוצים, הביאו את הדברים בצורה חדה וברורה לפני הילדים.
דברים שאינם פתורים מביאים את השומע לזלזל בהם, לשאול שאלות אודותם, לא לקיים אותם.
דברים מוסמכים, מביאים את השומע למעשה".
3.
ביום שישי עברתי בשוק מחנה יהודה. בפתח עמדו ומדדו חום. השוק היה מלא עד אפס מקום. רבים מהאנשים הסתובבו ללא מסכות.
אבל, פתאום, בין כל הקהל, ניגשו שני שוטרים אל זוג שערך קניות לשבת עם תינוק מילל בעגלה.
לא שמעתי מה גובה הקנס שהם קיבלו על כך שמסכת הגבר הייתה על סנטרו ולא על מעל לאפו.
רק שאלתי את עצמי:
רגע, לפי מה נבחרו אלו? אני רואה כאן לפניי המונים שאינם עוטים מסכה על פניהם. אולי הם נבחרו מכיוון שהם חרדים? אבל אני רואה לפניי גם הרבה חרדים שלא מדייקים במיקום המסכה.
הזוג המסכן ניסה להתווכח ולהתמקח עם השוטרים, אלא שאלו, האחרונים, עמדו בגבורה מול הוויכוחים. הלא זה תפקידם, לאכוף. את מה? את מה שלא נאמר בצורה ברורה ומפורשת!
אני לא מוצאת את מעשה האיפה באיפה ביחס לחרדים או לחילוניים, אינני יכולה לאמוד זאת, לכן, אני לא מרשה לעצמי לדבר על הנושא.
אני כן מופתעת מכך שהאוכפים הללו כאילו אומרים: "נכון, יש עוד רבים שנוהגים כמוכם, אבל בחרנו בכם!"
האם זה נכון, לבחור אחד מתוך קבוצה שלמה? או, אולי, אם כולם חוטאים, דין אחד לכולם!
יש להכריח ולחייב את כולם לעשות את הדבר בצורה אחרת לחלוטין?
4.
לפני כשבועיים בכמה ימי חמסין – קיבלנו הנחה בעניין המסכות.
בחמסין אין צורך במסכה! – כך נאמר מפורשות.
השבוע היו כמה ימי חמסין, חשבתי שבחמסין לא צריך מסכה,
בדיוק בימים אלו גיליתי את האכיפה במלוא עוזה אצלנו בשכונה...
5.
הנהגה לא חייבת לדעת הכול. קורה שלא יודעים.
ההנהגה שלנו אינה יחידה בעולם שאינה יודעת דבר וחצי דבר על מה שמתחולל מול עינינו.
אבל, אם אתם המנהיגים קחו לידיכם את הכללים. החליטו מה שתחליטו. אבל העבירו לנו סוף סוף מידע ברור, שנדע לחלוטין איך לנהוג.
אנחנו עצמנו נחליט לעצמנו מה כדאי לנו לעשות בשביל בריאותנו שלנו, איננו צריכים אתכם לשם כך, אבל, למען ה', היו ברורים בהנחיותיכם, גם אם הן טיפשיות לדעת חלק מהציבור, כי אנחנו מרגישים שהבלבול הזה כבר מוציא אותנו מדעתנו.
היו ברורים וחד משמעיים, ואם לא, אז אל תבואו בתלונות על כך שאנחנו טועים, לא שומעים, מזלזלים, או מתרגזים. או לא מתרגשים.
כשמבלבלים אותנו, מה לעשות, אנחנו מתבלבלים.
לפעמים מתחשק לי להיות מאלו שמסבירים לאלו שאינם מבינים.
שמסבירים להם למה החרדים כך ולמה הם כך, מדוע הם נוהגים כך ומדוע כך.
אבל לפעמים אני פשוט מרגישה שאין למי להסביר. משהו אטום בצד השני ולא רוצה להבין.
אני זוכרת שהתחילה הקורונה בארץ והחרדים יצאו מחוצפים ומשוקצים - טלפנה אלי פרופסורית לספרות באחת האוניברסיטאות החשובות בארץ.
היא הכירה אותי מהרצאה שהרציתי בנוכחותה.
"את לא יכולה לעשות משהו?" שאלה אותי. "את דמות מחנכת, כתבי על זה, דברי על זה, למדי את זה בהרצאותייך. הלא לא ייתכן שכל החרדים לא יישמעו להוראות משרד הבריאות וכך ימיטו אסון על כלל אזרחי ישראל".
שוחחנו שיחה שלמה, בה הסברתי לה שלא כל החרדים עשויים מקשה אחת, שאם במקום מסוים לוקחים את החוק לידיים זה לא אומר שכולם כך.
הסברתי לה שכל אחד מהחרדים, כמעט, אם היה שומע את מה שהם שומעים, בוודאי היה נוהג כפי שצריך, וכך הלאה.
השיחה הסתיימה כשדבריי נאמרו, אבל הרגשתי הייתה שלא חלחלו.
הערותיה נחתו על ראשי והשאירו אותי פעורת פה: "מעניין לראות שכמה שנהיה חכמים, הדברים שאנו רוצים לשמוע - יישמעו לאזננו, ואילו, כשנאטום אוזניים מלשמוע, לא יעזור כלום."
•
בשבועות האחרונים, אני מתביישת ללכת ברחובות מסוימים בשכונות חילוניות עם מסכה. ברחובות הללו אנשים מסתובבים כאילו לא הייתה 'קורונה' מעולם. הם מסתכלים עלי כאילו נפלתי מפלנטה אחרת, ומה אני עושה במחיצתם, עם מסכה כזו, בכלל?
הם כאילו שואלים בלי קול: "לא שמעת, שכבר אין צורך במסכה?", "לא שמעת שהמגיפה פסקה?", "לא שמעת שבכלל לא הייתה מגפה?"
אני מסירה את המסכה ומכניסה לתיק, שלא יראו כמה החרדית הזו תמימה, לעומתם.
•
כשאני מגיעה לרחובות בשכונות חרדיות אני לא מעזה להיכנס ללא מסכה. שם, כולם עטויים מסכות, ואפילו בחלק מהמחוזות גם כפפות. שם עדיין לוחצים על כפתור המעלית עם טישו ומתרחקים מחברים מרחק של כמה אמות טובות.
אני מחכה לשיחת טלפון מידידתי המלומדת. מעניין אותי מה יש לה לומר.
אולי היא תאמר שאנו פרימיטיביים. אפילו מכשיר קטן של חדשות מקלות לא נמצא בכל בית.
אולי היא תשאל איך זה שאין בינינו מי שיודיע לכולם שהגזירה כבר עברה מן העולם, כשברור שכך הוא הדבר. אולי תאמר שבאמת, כפי שהציעה בעבר, אקח לידי את העברת המסרים הראויים.
אולי היא תדווח שהקורונה היא סתם קוריוז, שלא היה ולא נברא, תכחיש את מה שהיה בתחילה וגם תתווכח שמעולם לא התקשרה.
מה שבטוח שהיא לא תהפוך את עורה.
היא לא תתקשר כדי לומר: "אני מסירה את הכובע בפני הציבור החרדי. שהוא הציבור הרגיש מכול הציבורים, הממושמע מכולם, שעל אף שאין לו אמצעי תקשורת כאלו או אחרים – בכל זאת, כשמגיעים הדברים אליו, הוא יודע לקבל דברים כפשוטם, בלי להתווכח ובלי להתמקח, ולנהוג לפי הוראות וחוקים, גם אם אלו אינם ערבים לאזניו ואפילו מכאיבים להן.
והוא לא יסור מהאיסורים שנכפו עליו, עד שיהיה בטוח שהגיע הזמן לעשות זאת.
•
לפעמים לא צריכים להסביר דברים. כל אלו שפעם ריננו וטענו טענות שווא - יכולים לראות שדבריהם היו דברי שנאה ותו לא.
הלא הם ראו בעיניהם לפני זמן קצר את בתי הכנסת נסגרים ואת האנשים הבוכיים, והם רואים עתה את חופי הים ואת אירועי התרבות שפועלים. מי לוקח את החוק לידיים? מי עלול להמיט אסון בהתנהגותו?
מי שלא מבין את מה שרואה בעיניו, לעולם לא יבין מתוך הסברים.
1.
מה אומר לכם? צודקות הבנות האלו, צודקות! למה לא ללכת עם מכנסיים קצרים? במה שונים המכנסיים הללו מהבגדים שלובשות המורות, מהבגדים שהילדות האלו רגילות ללבוש בצהריים, ומהאופן שבו מתלבשות הילדות למסיבות?
מה שונה במכנסיים קצרים מכל לבוש אחר שהן לובשות תמיד? למה הבנים כן והן לא?
צודקות הבנות.
מי יחליט בשבילן איך ילכו לבושות?
ממתי מישהו בכלל מעז להחליט במקומן? ממתי???
2.
בכל פעם שעולה סוג מחאה כזו, אני מרגישה גאווה גדולה בצניעות שבמחננו, ובגבולות ששמים אצלנו בבתי הספר, שמתנהלים על פי התורה.
נכון, לפעמים ההגבלות של הצניעות בבתי הספר שומרי המצוות קשות לאי מי מהבנות, אבל מיד מעמידים את הבנות על מקומן והן מבינות שאם הן רוצות להיכנס לבית הספר, לקהילה, לחברה – אז, מה לעשות? הן חייבות להתאים את עצמן!
לא פעם אנחנו שומעים על בנות שמתלוננות גם בבתי הספר שלנו, ששלחו אותן הביתה, כי... אבל מהר מאוד הן משתתקות.
מדוע?
כי במקום שבו מקבלים מרות, שם פוסקות ההתלקחויות - שם נעצרים הוויכוחים. הציבור ששומר על צניעות, צנוע גם בבגדיו וגם בהליכותיו. הוא מרכין ראש לפני רבנים, שמחליטים בעבורו איך ילך לבוש, והוא יודע להישמע למורה, להורה, לרב או לכל מי שמעליו.
הציבור ששומר על צניעות לא יפגין נגד הצניעות, גם אם משהו לא ימצא חן בעיניו, כי הוא נוכח בכך שעצם הדבר, שהוא נשאר עדיין חי ונושם, בתוך גבולות ברורים ומצמיחים, זה מכיוון שהוא יודע לקבל מרות.
3.
אנשי הסמכות בציבור השומר על הצניעות, לא ייסוגו מדבריהם, גם אם תצא מחאה המונית נגד מדיניותם, מדוע? כי הם יודעים, שברגע שייסוגו מעט – הגבולות יתגמשו בהרבה.
עכשיו כולם יכולים להבין, מדוע לפעמים מגזימים בבתי הספר התורניים במדיניות שהם מתווים.
זה לא סתם.
אם רוצים להישאר בגדר הנכון, יש צורך בסייגים, והסייגים נמצאים במקום מעט רחוק יותר מזה שבאמת נצרך. ואת זה מבין כל הורה לכל ילד בבית הספר.
לשים גבול זו לא בושה, זו חובה! זו גאווה!
להורות לילדים איך לבוא לבושים לכיתה, זו לא בחירה, זו תכלית ההצלחה!
4.
גם אצלנו ילדות נשלחות לביתן כשהן אינן לבושות לפי ההנהגה, לפי החוקים, לפי ההלכה. אבל הילדות האלו מתכנסות אל תוך עצמן ומתביישות בהתנהגותן.
הן יודעות שכשהן לא לבושות לפי החוקים – לא יעזור להן שום דבר. מה שיאמרו רק יוסיף שמן למדורה ויפעל נגד עצמן.
לאחר שנים, כשהן בעצמן אימהות, הן יודעות לומר שהעקביות הזו והעקשנות הזו, של הצוות, הן אלו שיישרו אותן לא רק באותו רגע, כי אם גם לעתיד, לכל אורך חייהן.
הסוד הגדול הוא שבציבור שומר הצניעות, הצניעות היא לא קוד לבוש של בית הספר, היא קוד לבוש כללי ואוניברסלי של החיים.
ילדות מגיעות לבית הספר בצניעות, כפי שגם מורותיהן. אילו היו המורות מרשות לעצמן, כשאינן בבית הספר ללכת לבושות בצורה שונה, גם הילדות היו מגיעות לכיתה בצורה שהן חפצות ועורכות פרובוקציה ומחאה.
שימו לב מה מביא ילדים להעריך את בית הספר ולדעת להתנהג בו כראוי, אלו הם החוקים הברורים, הסייגים הנוקשים, הגבולות הידועים, שיש להם בסיס חזק ואיתן.
בבתי הספר שבהם ההוראות נשענות על התורה הקדושה, על המצוות ועל ההגבלות, ילד יודע שאין לו עם מי להתווכח, יש מקור עליון שקובע ועליו אין עוררין.
כל עוד לא יגיעו בבתי הספר הכלליים להבנה שרק אם יאמצו לעצמם קוד קבוע וידוע, שיחייב גם את המורים וגם את הילדים, גם בבוקר בבית הספר וגם בכל שעות היום, שיישען על משהו יציב יותר, על יסודות המורשת היהודית, ולא על גחמה של מנהל זה או אחר (שרוול קצר – כן, מכנסיים קצרים – לא!) - לא יעזור שום דבר, ומחאות כאלו יקומו ויעלו חדשים לבקרים, כשהן מקבלות גיבוי מלא מהורים וממחנכים, כי הם עצמם לא סגורים על עצמם בנושא.
5.
ואם נחזור להתחלה, צודקות הבנות.
בדמוקרטיה השוררת כיום, המילה שלהן שווה למילה של המורה – אז מי זה שיעז לצאת כנגד דעתן המלומדת? מי זה שיעז להכתיב להן מה לעשות?
(ואני יודעת שעכשיו יגיבו כאן אלו שיצאו מבתי ספר תורניים ונפלטו עקב לבושן הבלתי הולם – אז בלי ספק, שצריך לדעת איך להעיר ואיך לבקר את מי שאינו נוהג לפי ההנחיות, אבל זה נושא לטור נוסף).
זוכרים את תחילת ההתקפה נגד החרדים בגל הנוכחי? - טענו שהם אינם קשובים להוראות משרד הבריאות, ולכן נענשו בקורונה (אבל שכחו לבדוק את החופים המלאים באותה שעה).
החרדים, לעומת זאת, הצטדקו והסבירו שהם קשובים לחלוטין ופשוט לא ידעו. התקשורת המשיכה בשלה ושיסתה את העם בחרדים שבחרו לא להישמע.
זוכרים את ההגבלות על בתי הכנסת?
התקשורת הביאה תמונות ורשמים מבתי כנסת פתוחים, כשיצא איסור לפתוח. היא הכתה בחרדים בכל עוזה, כשהיא לא שמה לב, שרוב רובם של בתי הכנסת סגורים, על אף שאצל אנשים הרגילים לוותר על להתפלל במניין, זו הקרבה שאין כמותה.
החרדים הבודדים שפשוט לא ידעו מהאיסורים, שמעו עליהם מאוחר יותר ונעלו את בתי הכנסת לחלוטין (טוב, תמיד יש כמה שיעשו דווקא ).
האנשים הפשוטים מהמגזר הכללי, אינם מכירים פרצוף חרדי. עבורם הפרצוף היחידי הוא זה שהם מזהים בטלוויזיה, או היום יותר ברשתות החברתיות.
הם הולכים שבי אחרי הדברים. כך הם שומעים ובטוחים שכל הציבור החרדי אינו ממושמע.
•
לאחרונה יצא לי לשהות עם אימי בבית החולים ימים לא מועטים, לא בשל הקורונה. פגשתי אנשים שסובבו את הגב, כי אני חרדית.
אחד הפליא ואמר לי: "בגללכם עוד נמות כולנו! – אפילו מסכות פשוטות הציבור שלכם לא מסוגל לעטות על עצמו, כשאומרים לעשות זאת".
הבטתי בו בפליאה. הלא החרדים שאני מכירה לא חשבו להסיר את המסכה ולו לרגע.
כל מניין עשוי מעשרה אנשים ועשר מסכות, לפי איך שאני רואה במרפסות הבתים, או בחצרותיהם.
הוא כנראה שמע זאת מאיזה מקום.
לא ניסיתי להצטדק. לא במילה או שתיים אצליח להפוך דברי בלע מצולמים על קרביהם, על אף שממש התחשק לי להסביר לו שהחרדים לא ממושמעים עד שהם שומעים. כשהם שומעים - הם הראשונים שעושים.
אתמול התירו להסיר את המסכות למשך שלושה ימים.
חיפשתי לשווא את אותו אדם שיבוא אתי ויראה את החרדים ברחוב המעורב שעברתי בו. כל החילוניים צעדו בחום הגדול ללא מסכה.
החרדים כולם עם מסכה.
איך זה קרה?
החרדים פשוט לא שמעו על אפשרות אחרת, אחרת לא היו נצלים בחום עם מסכה כבדה ומיזעת.
מסכימים אתי?
אז כן, חברים, החרדים לא תמיד שומעים את מה שאתם שומעים, הבנתם?
דרך אגב, אם אינכם מאמינים, אתם יכולים גם היום לפגוש אותם, את החרדים עם המסכות. לוקח להם לפעמים יותר מיומיים כדי לשמוע את ההוראות...
אודה על האמת: אני עוסקת כל ימי בכתיבה ובהרצאות, ולא מתפנה לערוך מחקרים מדויקים בענייני מחירים וכספים. בין היתר, גם לא ביררתי מעולם מה עלותם של סיגרים ושל בקבוקי שתיה משכרים.
גם לגבי הנושאים האחרים בהם נאשם ראש הממשלה לא מצאתי פנאי לדוש בהם ולהיכנס לתוך קרביהם.
זו הסיבה שלא נגעתי עד כה בטוריי בסיפורי ראש הממשלה, שמככבים תדיר במדורי החדשות והאקטואליה.
אבל כשאני מגלה פתאום שבראש אתרי חדשות נעלים, מופיעה ידיעה על מזוודות שהוטסו לחו"ל בטיסת ראש הממשלה, אני מתחלחלת.
התברר שראש הממשלה ורעייתו טסו לחו"ל לזמן קצר וברוב חוצפתם נשאו עמם מטען של לא פחות מ-11 מזוודות!
גם אני טסתי לחו"ל לא פעם ולא פעמיים בימי חיי.
נכון שאני מאלו שמשתדלים לקחת כמה שפחות. אז מוותרת על הבגד שאני ממש אוהבת, שלא יתפוס מקום נרחב במזוודה; מוותרת על הכרית שנוחה לי מכול, כי לדעתי לא שווה לקחת אותה; מוותרת לפעמים על יותר חטיפים, כי הם תופסים מקום, ומבקשת מבעלי שלא לקחת חליפה מיותרת, אפילו שאולי הייתה חשובה לו.
ובכל זאת, מזוודות מתמלאות במהירות. במיוחד אם אתה אדם ייצוגי, שצריך לעמוד בפני אנשים, להיראות במיטבך, מצוחצח ומגוהץ.
גם חפצים נוספים לא חסרים לקחת לדרך, במיוחד אם אתה אדם שיש לך מה להציג ומה להראות.
וכשאני שומעת שמדברים על מזוודות של אשת ראש הממשלה אני כבר ממש מזועזעת.
האם באמת זו הוכחה לכך שהיא אישה חולה, שאינה בריאה בנפשה, אם היא נאלצת לשאת כמות של מזוודות? האם לא הגיוני שבנסיעה של אדם נעלה כמו ראש ממשלה, יוטסו לא מזוודה אחת ולא שתיים?
האם לא סביר שלראש ממשלה יש מה להציג ומה להראות? האם לא סביר שאשת ראש ממשלה תחפוץ לקחת עימה דברים נוספים לטיסה? האם לא סביר שכראש ממשלה יש סיבה שיהיו באמתחתך חפצים נוספים?
לא דיי בכך שמתפלאים, גם חוקרים את הדבר. ובחקירה מתגלה דבר נוראי: אשת ראש הממשלה לוקחת עמה בגדים לניקוי.
אז הרשו לי שלא להאמין לכל מה שאני שומעת. אבל גם אם כן, לאן הגענו? לבדיקת כמות הבגדים שבן אדם לוקח אתו לנסיעה, כי אולי הוא מחליף יותר מדי בגדים ביום? אולי הוא מוסר אותם לניקוי וזה לא מוצא חן בעיני מישהו?
ואם כן, על חשבון מי הטסת המזוודות הנוספות? כאילו מדובר כאן סוף סוף בהבנת היעלמותם של מיליוני דולרים.
כשאני שומעת את זה, אני פתאום לא מאמינה לכלום. לא מאמינה שהיה משהו ממשי בכתב האישום של נתניהו עד היום. לא מאמינה שמישהו באמת סבור שהוא אשם, לא מאמינה שנתניהו כל כך טיפש עד שנפל למלכודת המוות שהוא נלכד בה, לא מאמינה לכלום!
•
באחת מהרצאותיי, הצביעה אחת הנשים כדי לשאול את דעתי.
היא הוזמנה על ידי מנהלת בית הספר להגיע לשיחה דחופה. כששאלה את המנהלת בטלפון במה העניין, התברר שהילדה שלה מתסיסה את כל בנות הכיתה נגד המורה. עושה כל היום מעשי קונדס שמפריעים, גורמת לילדות האחרות לזלזל במורות, ודוחפת ילדות אחרות לעשות כמותה.
האישה הייתה מזועזעת מבתה. היא לא שמעה עליה עד כה שהיא מתנהגת כך. גם עכשיו, כשדיברה עם חברות של הילדה, לא הבינה שהבת כזו. ובנוסף, מורות נוספות שהכירה לא אימתו את הדבר.
היא הגיעה לפגישה.
המנהלת פתחה בכך שהילדה אחרה לכיתה ולא רצתה בשום אופן להתנצל. היא סחה לפני האם במשך חצי שעה כמה חשוב להתנצל כשמאחרים, אפילו אם זה רק בכמה דקות - והילדה, אפילו שהמורה הענישה אותה ואיימה עליה שתשלח אותה למנהלת, לא רצתה להתנצל.
חלפה חצי שעה, האמא חיכתה שהמורה תמשיך לספר במעללי בתה. אבל ההמשך בושש מלבוא.
התברר שכל מה שהיה למנהלת לומר על בתה היה איחורה - שהאם ידעה שלא היה באשמת הבת, אלא באשמת ההסעה.
ואם על הסיפור הזה המנהלת נותנת את הדעת משך שעה ארוכה, למה שהאימא תאמין שבתה עושה דברים נוראים מזה, שהושמעו בטלפון כאילו היו הם סיבת הזמנתה הדחופה.
לאחר כשעה יצאה האם לביתה, כשהיא אינה מאמינה לכל מה שעבר עליה.
בבית היא אפילו לא העירה לילדה. עצם הדבר שזה מה שהיה למנהלת לספר לה, לא רק שלא הוכיח על כך שאין לה מה לספר על הילדה, אלא גם הוכיחה בזה שהיא עצמה, בהתנהגותה כלפי הילדה, טעתה טעות גדולה. כי מכמה דקות של איחור, לא עושים עסק כל כך גדול, בפרט אם המקרה היה חד פעמי, שאינו תלוי בה ואינו סוחף ילדות נוספות.
האמת, לא היה לי מה להוסיף ולומר.
אם אנחנו רוצים שיאמינו לסיפור האמתי שלנו, כדאי שנאחז בו בחוזקה ונדגיש את עוצמתו, כי ברגע שהוא מקושט בקישוטי סרק, לסיפור האמיתי כבר אין אחיזה כלל.
"האימא המתעללת" - כך קראו לה, וכולם ירקו בפניה.
זה היה לפני מספר שנים. אימא התעללה בילדתה. איך? היא נתנה לה לאכול בכוח, למרות התנגדותה.
זו מתנגדת וזו דוחפת, זו סוגרת את הפה וזו דוחפת. "נו, תאכלי!" והיא לא אוכלת. לא פלא שה'אימא המתעללת' המשיכה להתעלל.
היא דאגה לבתה ולכן דחפה לה כל-כך חזק, עד שהילדה ממש נחנקה.
"אימא מתעללת" - קראו לזה בתקשורת, במערכת המשפט, בקהל שברחבי הארץ והעולם.
ברור שכך.
מחשבה טובה הייתה לה: לדאוג לבריאותה של ילדתה! אבל, האם המטרה מקדשת את האמצעים?
•
"המטפל המתעלל" - כך קראו לשחור ההוא, וכולם קללו אותו מעל כל רשת ומסך.
זה קרה בבית אבות במרכז הארץ. עובד סיעודי התעלל בקשיש בו טיפל. הוא דחף לו בכוח את האוכל, למרות שהקשיש התייסר עד מאוד.
זה מתנגד ובכוחותיו הדלים הודף את ידו של המטפל, אבל המטפל, הצעיר, החזק, דוחף עוד יותר חזק,
זה סוגר את הפה בכוח, עד כמה שמסוגל מגובה שנותיו, וזה דוחף בכוח רב הרבה יותר מכוח גילו ואיתנו.
"נו, תאכל!" הוא מאיים. והקשיש לא משתף פעולה,
האם פלא הדבר שה'מטפל המתעלל' ממשיך ב'שגעונותיו'?
הוא אולי דאג לקשיש, ולכן דחף לו את האוכל עד שנחנק. אבל, האם זו דאגה אמתית?
"מטפל מתעלל" - קראו לזה בתקשורת, במערכת המשפט, בקהל האנשים ברחבי הארץ והעולם.
ברור שכך.
מחשבה טובה אולי הייתה לו, למטפל, לדאוג לבריאות בן חסותו, אבל, האם המטרה מקדשת את האמצעים?
•
גם עכשיו, ממש בימים אלו, מול עיני העם, קמה לה הדמות המיטלטלת, המתעללת.
והיא לא אימא של שום ילדה, גם לא מטפלת סיעודית.
הדמות הזו הוא שופט בית המשפט, שקיבל את עתירת 'שדולת הנשים' נגד עירית עפולה, ואסר על קיום מופע זמר חסידי בהפרדה.
איש מתוך אלפי האנשים שביקשו להגיע לאירוע הזה לא ביקש את ההתערבות. איש מתוך כל הקהל המוזמן, שרכש כרטיסים ושתכנן לרכוש, לא ביקש לאכול את האוכל הזה.
הזמר שהיה צריך לעמוד ולשיר על בימת הכבוד, לא ייחל לטיפול הזה.
אבל יש מי שמתעלל ומאכיל אנשים ברפש, במזון שאינם רוצים להכניסו לפיהם.
הם מתנגדים והוא דוחף להם בכוח. הם סוגרים את הפה והוא ממשיך ודוחף.
"נו, אכלו!" - הוא מאיים.
הציבור לא מבקש את העזרה, לא מודה על הנתינה. הוא סוגר את הפה, הוא לא רוצה לאכול, אבל בהתעללות שאין כדוגמתה מזון נדחף לפיו.
הציבור שתוקעים לגרונו את האוכל מבלי הסכמתו, נחנק, משתעל, משתולל ומאבד עשתונות. "בבקשה, אל תאכילו אותי במאכלים האלו, הם לא טובים לי, הם גורמים לי לקלקול קיבה, אינם טובים לבריאותי".
אבל המחליט והמבצע אוטם את אוזניו.
הוא, אולי מתכוון לטוב, דואג לציבור הזה, שלא יהיה מקופח, שאולי ידחפו את נשותיו החוצה ויקיאו אותן.
דואג, נו, דואג. אבל, גם אם סבור הוא שהצדק בידו, האם המטרה מקדשת את האמצעים?
•
גם האימא המתעללת ביקשה את טובתה של הילדה, גם המטפל המתעלל רצה לגרום לכך שהקשיש יעשה מה שהוא חושב שהוא צריך לעשות, אז למה שהשופט יהיה שונה מהם?
הוא בסך הכול מאכיל את הפציינטים שלו בכל כוחו, נגד רצונם.
בסופו של דבר, הם סתם מיושנים, צרי אופקים ותתי השכלה. הוא המשכיל ורם המעלה, שיודע מה טוב להם.
ומה ההבדל בינו לבין האימא המתעללת או המטפל הסיעודי המתעלל?
שלהם אין גב שיוציא אותם מהמייצר.
והוא? כבר יסתדר!
בני אדם הם, כנראה, יצורים תמימים.
אחרת איך תוכלו להסביר, שאחרי שבבחירות האחרונות הסקרים הוכיחו את חוסר מהימנותם, אנשים בכל זאת ממשיכים לקרוא סקרים, לעיין בסקרים, להסיק מסקנות מסקרים ולבנות תאוריות שונות סביב מה? - הסקרים.
"סקר - שקר!" ו"מדבר סקר תרחק" - אלו מטבעות לשון וביטויים שלא נולדו היום. אנשים משחר ימות הבחירות טבעו את הצמד הזה, והוא מוכיח את אמיתותו עד עצם היום הזה.
ובכל זאת, אנחנו עוקבים דרוכים אחרי התפתחויות והתקשרויות של מפלגות שונות עם בנות מינן ועם כאלו שאינן בנות מינן, ורצים אל הסקרים כדי לוודא אם יש להן תקומה או לא.
בני אדם הם כנראה יצורים תמימים, אבל אולי טוב שכך.
חישבו על כך שלא היו כאלו. משחק הבחירות לא היה מעניין איש.
חלק גדול מהעניין הגדול בבחירות, זה לבדוק ולראות איך הפלנו את הסקרים. איך ניצחנו אותם. איך ידענו מראש שהם לא יצליחו לנבא את העתיד.
המחשבה הראשונה שעולה לראש בכל בחירות מחדש, היא: "אבל איך הם טעו בגדול?"
שהלא לא משנה לנו מה באמת קרה שם, בין המפלגות השונות, בין הנוגעים בדבר, שהלא אנחנו בעצמנו אין לנו כל נגיעה ליושבים שם למעלה, ולא ביטחון של ממש בתוצאות, או רצון גדול להצלחה של חיבור כלשהו. כי איננו יודעים מה טוב ומה רע.
אבל הסקרים.
הסקרים הם תכלית העניין.
אנחנו הולכים שבי אחריהם. משך חודשים עוקבים איך הם מעלים ומורידים, מכתירים ומסירים, דוחפים ומשליכים. והנה - המלכים הגדולים הללו, שהשרביט בידיהם, לפתע פתאום מתבררים כעירומים.
לעומת חודשי הסקירה הארוכים, ההתפכחות מהירה מאוד. במחי בחירות הם מתבררים כעירומים, עד כי כל ילדון קורא: "המלך עירום"!
אלא שהמלך העירום לא מתבייש, הוא ממשיך ובוחש, ממשיך וממהר, ממשיך ויורה לכל עבר.
מקבל תקציבים ושותה אותם בצמא, עובד 24 שעות ביממה, מפתיע אותנו בכל בוקר עם מהלומה חדשה ויורה לכל עבר תוצאות אמת מבחינתו.
ואנחנו, בני האדם, נישאר בתמימותנו, כי אם עשרות בחירות במדינת ישראל לא פקחו את עינינו לראות את פני הסקר, מה עוד יכול לעשות זאת?
נמשיך לקרוא על - מה אומרים הסקרים?
לחשוב בתמימות, שאכן, מה שהם אומרים, משקף נכונה את פני העתיד לקרות,
ולהתבדות לבסוף, עם הגיע היום, כמו בכל פעם, מחדש.
1.
המקרה שארע עם הילד המסכן, ש'מפלצות – אדם' התנפלו עליו והפליאו בו את מכותיהם, לא נותן מרגוע.
כל אחד מאתנו, ההורים, מרגיש, שהיה רוצה ברגע זה, להגיע אל הילד הזה, לחבק אותו ולהזרים אליו אהבה רבה כל כך, שאולי תפצה על המקרה המזעזע שארע לו ומי יודע איך יצא ממנו.
למזלו של הנער, יש לו הורים אוהבים ונפלאים, שבוודאי יעשו בעבורו הכול.
אבל אני רוצה לדבר פה על השוטרים כעדה שלימה, כמגזר שלם.
בואו נביט בתוך עצמנו, החרדים, ונראה כמה אנו נפגעים כשאחד מאתנו (עשב שוטה) מבצע דבר עבירה, ומיד כל התקשורת החילונית יוצאת נגדנו:
"חרדים, נמאסתם!"
"רק החרדים מסוגלים לכאלו דברים!"
"צריך לטפל בכם ביד קשה, טפילים!"
אנחנו זועמים על ההתבטאויות הכוללניות, מצטדקים ועונים בצדק:
"בערמה של תפוחים, יש לפעמים אחד רקוב".
"אנחנו בסדר, אלו רק עשבים שוטים, שם, בקצה".
"בגלל שוטה אחד – מאשימים את כל המחנה?".
"האחד עשה מעשה וכל האומה תיענש?"
והנה, כשזה נוגע לאחרים, אנחנו שוכחים את התשובות שלנו.
בודדים נוהגים כחיות טרף, ועדה שלמה על עמוד הקלון. ממש כך.
2.
ביום ל"ג בעומר נסענו ברכבנו הפרטי למירון. היה לנו אישור להיכנס פנימה.
בכל צומת פגשנו שוטרים. אני בטוחה שהיו ביניהם עצבניים ורגזנים, שהם כאלו במהותם, או שהחום גרם להם לכך, או ריבוי העבודה, אבל אני לא פגשתי אחד כזה לאורך כל הדרך.
גם כשבצמתים מסוימים נעצרו אנשים, נדנדנו, התחננו, צעקו – לא ראיתי שהשוטרים מגיבים בפראות.
בצומת אחד ישבה אישה בצד הדרך, ליד השוטרים, והשוטרים דאגו לה ושאלו כל נהג שעצרו לבדיקה, אם יהיה מוכן לקחת אותה, כי היא אינה חשה בטוב.
ראיתי שוטר פונה לאדם מבוגר, יחסית, ושואל אותו אם הוא בסדר.
וראיתי שוטר מגיש לילד חרדי חטיף מתוק. (לא בדקתי את ההכשר).
ראיתי שוטרים מחייכים וראיתי קשוחים.
ראיתי שוטרים רגועים וראיתי מתוחים.
ראיתי שוטרים רצים וראיתי נחים.
לא ראיתי התכתשויות מיוחדות.
אני יודעת שאני רק דוגמה יחידה.
אני בטוחה שהיו שוטרים שהתנהגו בחוסר כבוד, באגרסיביות, בדחיפות, בקולנות, בחוסר סבלנות. בטוחה. אבל, האם זה הופך את כל קהל השוטרים לחיות? לבהמות?
3.
לא בדקתי מעולם כמה אחוזים מקרב השוטרים נוהגים באלימות יתר וכמה לא.
כל עוד איננו יודעים שהם, רובם, או חלקם הגדול, כאלו, בואו ניתן להם את הלגיטימציה שלא להיקרא 'מפלצות' או 'חיות'.
מיהו שוטר?
שוטר הוא אחד מאתנו.
אבא לילדים, בדיוק כמו שאנחנו.
בן להורים, בדיוק כמו שאנחנו.
בואו ניתן להם את הפריווילגיה להיקרא בני אדם!
גם שוטר הוא אדם. גם שוטר נעלב כשמעליבים אותו.
גם שוטר עלול להיפגע כשפוגעים בו ומדברים אליו כמו ל... בהמה זולה!
4.
שוטר בא למקום כדי לעשות סדר. ברור שהוא לא מגיע עטוי כפפות של משי.
ישנם שוטרים שמגזימים, ייתכן, שאנחנו, כחרדים, מרגישים שנואים,
צריך לטפל בדבר הזה באופן נקודתי, ולא בצורה כזו, שמטילה רפש בקבוצה שלמה, שלא פעם מגינה עלינו, כשאנחנו צריכים אותה.
בואו נהיה אנחנו, כפי שאנו צריכים להיות, וכפי שאנו מחשיבים את עצמנו: מתונים, לא מתלהמים, עדינים, בני תורה.
כך תהיה לנו עזות להתלונן, כשצריך להתלונן.
בואו נפסיק, לפחות אנחנו, כותבי הטורים ומשרבטי המילים, לדבר על קהילה שלמה, כמפלצת איומה, כי אם מפינו, העיתונאים, הכתבים ואנשי הציבור יוצאים מהפה כינויים כמו 'מפלצות' ו'בהמות', בל נתפלא ש – גם המילה: "נאצים" תשתרבב, וכבר לא נוכל לעולם להישאר חברה ראויה.
אז ילד טהור שנפגע, זה עולם מלא ולא דבר קטן בכלל.
בואו נדאג שמי שפשע - ייענש בחומרה, שמי שסבל יצא בשלום,
אבל לא נניח קהל שלם על מזבח ההכללה הנלוזה.
דבר ששנוא עלינו, למה שנעשה לחברינו?
בין זיכרון לזיכרון, בין פסח לשבועות, בין "בין הזמנים" לבין ימים כתיקונם – האדמה בוערת.
מי שגר בדרום הארץ יודע מה הוא פחד. האחרים - ואני ביניהם, חושבים שהם יודעים.
לא. אני בטוחה שתושבי הדרום אינם מעוניינים שגם אחרים ירגישו את מה שהם מרגישים, אבל כן, הם היו רוצים שגם אחרים ידעו, לפחות, מה הם מרגישים ויהיו אתם בימים אלו.
לאחר לילה נורא שכזה, לאחר נפגעים רבים שמטופלים ועוד רבים שאינם יודעים שהם נפגעים, כי פגיעתם היא בנפשם, פגיעה שאולי לא נרשמת בפרוטוקול, אבל מחלחלת וקיימת.
לאחר לילה כזה, ושנים של פחד וחוסר תושייה - הם היו רוצים אותנו אתם.
אני מנסה לחשוב לעצמי איך? איך נוכל להוכיח להם, שאנו אתם ומחשבותינו עמם, ולבנו בהם, ואני יודעת, שעוד רגע קט, נשוב כל אחד מאתנו לענייניו, ניסע לעיסוקנו ולעבודתנו, ונהיה עסוקים בעצמנו.
והם יישארו שם לבדם.
עם הילדים בבית, עם לחץ מהעבודה שיפסידו, ומהתגמול שלא יקבלו. עם הפחדים ועם הקולות, עם הילדים הצורחים ועם הסבתות הזועקות. לבדם.
ואני אומרת לעצמי: "חישבי לעצמך, מה את הקטנה יכולה לעשות לטובתם? איך תוכלי להיות שותפה?".
אני חושבת וגם עונה: אם כל אדם יחשוב לעצמו מה הוא יכול, אז הם יוכלו לחוש שאנחנו אתם!
בכל אזור ואזור קיים מקום קדושה כזה או אחר, זה הזמן לנצל אותו.
בסביבתי, הגרה בירושלים, שוכן הכותל המערבי, ישנם אחרים הקרובים למקומות קדושה אחרים.
כן, ידידיי תושבי הדרום, היום, אני עוזבת את מלאכתי, מפנה שעות מתוך עיסוקי ויוצאת להתפלל בכותל. לא על עצמי אתפלל היום, לא על ילדי, לא על פרנסתי ולא על יתר הדברים שעליהם אני מתפללת תמיד.
אצא להתפלל על אחי. לבקש על אחרים. להתחנן על כך שלא יישמעו עוד קולות של שבר ויגון בארצנו.
אצא להתפלל על חלק נכבד מעם ישראל, ששוכן בארצו שלא לבטח. על עם ישראל, שסובל בדומיה ומחריש, כי אין בשר ודם ששומע. על עם ישראל שכבר לא שואל שאלות, כי אין בשר ודם שמשיב.
כן, תושבי הדרום, אנחנו נפעל כל אחד מאזור מגוריו, כפי שרק נוכל. אנחנו נצעק את צעקתכם, אנחנו נבכה את בכייכם, אנחנו נהיה בכל מקום בעבורכם.
אתם תילחמו בשבילנו, בעצם היותכם שם, ואנחנו נאחז בידיכם מרחוק ונישא תפילה.
בואו נזכור, בסופו של דבר, לא מנהיג זה או אחר - מנהיג את המדינה. יש מנהיג לבירה והוא יביא את הישועה.
ואחרי שפסענו בנפתולי הבחירות, התחילה העבודה האמתית, בביתנו.
מנהיגה אחת, אימא, בלשון העם, עמדה לה בתווך והטילה על היתר את הרכבת המלאכה.
היא הצליחה לעשות זאת די בבטחה, אבל לפעמים די בתינוק אחד צרחן ויללן, שממרר את חיי הליכוד המשפחתי ומפוצץ את המגעים בין איש לאשתו ובין ילד לאחותו.
כך התחילו המריבות בין הילדים:
"למה אני אנקה את השיש שבימין? אולי לי מגיע לעבוד על שמאל?"
הלא ברור שאם זה מדבר כמו שמאל ומתנהג כמו שמאל, זה שמאל, אבל באמת, מה זה משנה? ומה ההבדל בין ימין לשמאל?
יש חוק אחד לכולם וכולם שווים בבית הזה. למה לריב? בואו נעבוד כולנו יחד, כגוש איתן, חבל שהבית ייהרס כמגדל קלפים.
מרוב בלגן בבית, לא פלא שנקרות טעויות בחישובים, וגרוע יותר בשמות הילדים:
"בני, לך תביא לי את הכביסה, התכוונתי אליך אלי, טוב, לכי את, ציפי".
מה זה משנה מה השם? העיקר תפעלו כבר, למען השם.
בת ה-10 הצייתנית יצאה לקניות כאיילה שלוחה, וחזרה בלי הטלפון. אם לא הצליחה לשמור על הטלפון, איך תשמור על האחים הקטנים שעליה לקחת לגינה?
כבל של חשמל נמצא מתוח בין חדר הילדים לבין מרפסת השרות, ואיים על הביטחון הכללי.
לעומת כל הגל העכור הזה, אבי המשפחה, עמד כאריה על משמרתו, טיפל בתנור מבוקר עד ליל עד שהצליח לנקותו ולהכשירו, היה זה מסע ציד חסר תקדים, אבל כך הצלחנו ברגל ימין, להביא את עצמנו לבית חדש של ממש.
כשכל המשפחה עובדת במרץ זה מלכד ומסייע. כך מרגישים מאוחדים וכולנו מאושרים.
כל הזמן הזה התפללנו שיגיע הרגע הנכסף בו נוכל לברך על הניצחון, אבל על אף האיחוד המשפחתי שהצלחנו להגיע אליו, ועל אף העבודה המרובה, התוצאות אינן מרנינות במיוחד, בסקוויט שלם נמצא במגירת הנעליים,
פירורי לחמניה, במדף היינות, ונעל קרועה ששלחנו לאשפה, חזרה ועלתה לביתנו והונחה אחר כבוד על שיש המטבח הפסחי שהכינונו מראש. ברור שעלינו לעשות חשבון נפש לשנה הבאה.
יש דבר אחד שאין לנו עליו שליטה, עד שמסיימים עם החלונות ועם התריסים, משנים השמיים את גונם מכחול לבן לאפור של גשם, והנה נדלק הברק, נשמע שוב הרעם, בלעדיהם הכול היה שונה.
לא נורא. העיקר שהחג ייכנס בזמן אצל כולנו, ג' מצות כבר הכנו, עץ השקד כבר פורח ומלבלב בסלוננו.
פסח מגיע, הנה הוא, אחר כותלנו. אז נתקשר לחמותנו ששלשה ימים לא דברנו אתה, כדי לברכה על הניצחון האישי שלה על ביתה ועל חמצה, נדליק את לפידי השבת והחג ונחייך לעצמנו.
אולי כשנצלול סוף סוף כבני חורין בצוללות מלכותנו, נשאל שאלות ונחפש כמה פעמים מוזכר משה בהגדתנו, נוכל להיפטר מההתעסקות בבחירות הללו, שעד לרגע זה עדיין לא מפסיקות לקדוח במוחנו.
אני תמיד חוששת מתכניות סאטירה.
יודעים איך הם מתחילות, אף פעם אין יודעים איך זה יסתיים.
אני זוכרת שבימי ילדותי, כל תכנית של קייטנה הייתה בנויה מסקצ'ים.
היו מחקים את המנקה של בית הספר, את המרכזת, את המנהלת, את המורות.
כולן היו צוחקות.
אני פזלתי לכיוון אלו שאותן חיקו. זה לא היה נראה לי כל כך נאה. זה גם נשאר תמיד רדוד, כי שמרו מאוד על שפה נקייה ועל פגיעות כמה יותר נמוכה.
כשהייתי מרכזת בעצמי בקייטנה, היו מחקים אותי, בין היתר.
לומר לכם שממש רוויתי נחת? – לא בדיוק!
כאמא צעירה הביאו לשכונתנו קומיקאית שידעה לחגוג בעיקר על גבה של עדה מסוימת ולהפוך אותה ללעג. דרכה לא צלחה. אנשים לא התחברו במיוחד.
היום יש לנו 'ארץ נהדרת'.
'ארץ נהדרת' - תכנית מקצועית ומושקעת, מטרתה להצחיק, להגחיך, לקרייז ולהתעלק.
ללא כל אלו, לא היו לה חיים כלל.
בעברה, ממה שהבנתי, היא כבר ידעה לשים אצבעה על קדושי ישראל אחרים, לבזות את שם השם, לגרום לזילות השואה ולתת כבוד בזוי לרבנים.
אבל לדעתי לא כאן טמון הכלב.
•
כאנשים מאמינים, אנו יודעים שבכל דבר ועניין, אם לא שמים גבול הרבה קודם, אין לנו מה להלין על התוצאה.
כדי ללמד את עצמנו ללכת בצניעות, אנחנו חיים על קיצוניות שבצניעות, כי אם לא כן, לא נגיע אל המקום שאליו אנו רוצים להגיע.
כדי להכניס שבת בזמן, אנחנו מדליקים את הנרות הרבה דקות קודם, אחרת מי יודע אם לא נגיע עד הגבול עצמו, ובלא רצון או כוונה, נעבור אותו ונחלל את השבת.
ארץ נהדרת זו, חיה ונושמת העלבות, את עשיית אנשים ללעג, את נתינת בני האדם למירמס.
היא מביישת ומבזה כל איש ציבור, כל אדם ידוע שם, וכל אחד שרק מעניין את הקהל ויכול להניב צחוקים ומחיאות כפיים סוערות.
מי שמתחיל בחיקוי עלוב של אנשים רגילים, בהפיכתם לצחוק וללעג ובשתיית דמם, לא פלא שברבות הימים הוא גם מגיע לזלזול בכבוד שמיים ובכבוד רבנים גדולים וידועי שם.
אני חושבת שהבעיה אינה בחיקוי הרב עובדיה יוסף, שכולנו שאבנו מקדושתו, אלא בכלל בעצם תכנית, המבוססת על רמיסת האדם.
רק אם נדע להוקיע תכנית כזו לחלוטין, ולהוציאה אל מחוץ לחוק, לא נמצא את עצמנו במצב שבו עלינו להגן על כבוד רבותינו ולהזדעזע עד עמקי נפשנו.
אני לא מבינה גדולה בביטחון המדינה ולא בקיאה ביחסים שלנו עם שכנינו ואויבינו.
בענייני חינוך אני מבינה יותר.
ובכל זאת, בואו ונראה איך המציאות המשפחתית שלנו מקבילה לחלוטין לזו המדינית, ואין כל הבדל בין הביטחון המדיני לבין הביטחון המשפחתי. בני אדם הם בני אדם ואת כולם אפשר ללמד באותו אופן.
רוצים לגרום לילדכם לעשות מה שאתם מבקשים ממנו? רוצים להפסיק התנהגות פרועה של ילד? רוצים למגר תופעה מרגיזה שהילדים נוהגים בה?
בואו ולימדו מהגדולים מכם. בואו ולימדו מה לא לעשות.
1.
הכינו תכנית ברורה מראש. דעו לאן אתם הולכים.
בפעולות שלנו מול אויבינו בדרום עדיין לא הבנתי למה אנו חותרים. מהי התכנית? לאן רוצים להגיע?
אם למשל הילד שלכם, בן ה-8, מתווכח על כל דבר ולא מוכן לבצע את מה שאתם מבקשים ממנו, נסו לחשוב על תכנית ידועה וברורה שעל פיה תנהגו.
כל עוד לא תדעו אתם מה אתם רוצים ממנו, ומה אתם שואפים שיקרה, הוא לא יסור מדרכו.
רוצים שהילד יהיה ממושמע יותר, התחילו לחשוב מהי תכנית הפעולה שלכם ואז, רק אז, התחילו לבצע.
2.
אל תחזרו על מה שעשיתם אתמול ושלשום אם לא ראיתם שזה הועיל.
מכירים את משחק הפינג פונג? הכדור קופץ וחוזר, קופץ וחוזר, הכול ברור מראש ואין כל שינוי.
גם בדרום הארץ המציאות היא של כדור פינג פונג, הם משגרים אנחנו משיבים, אנחנו יורים, הם משיבים. כך הלאה כבר משך שנים.
הם גם יודעים להתגונן, בדיוק כפי שאנו יודעים.
כך גם ילדכם:
הילד כבר מכיר את התגובה שלכם ואינו חושש עוד. לפעמים ילד נוהג כפי שנוהג, רק כדי שאתם תנהגו כפי שאתם נוהגים. התנהגות ידועה מראש מקלה על הילד וגורמת לו לחתור אליה.
כשהוא יודע מראש מה תעשו, הוא יודע להכין את עצמו לתגובתכם. הוא מכין שתי ידיים לאטום את האזניים מפני צעקותיכם, אזעקותיכם או חפירותיכם. וכשהוא קטן ותמים, פשוט מתחבא בבונקר שלו, תחת הספה, שלא תראו אותו. ואתם ממשיכים את ההצגה ועושים את עצמכם כלא רואים.
3.
אל תחפרו!
גם אתם מאלו, שמדברים הרבה ואינכם עושים דבר? אפשר לראות איך זה מתבצע כששומעים אותנו מריעים שוב ושוב ונובחים.
אבל הנביחות אינן משפיעות והשיירה עוברת.
כשחופרים לאנשים הם כבר לא שומעים. גם ילדיכם מפתחים חרשות לדבריכם.
המעיטו בדיבורים. זה כבר יזיז משהו.
4.
אל תיכנעו!
כן, אתם כבר בטוחים שצריך לעשות משהו בנידון, אתם גם עושים. אבל כשהילד מגיב בבכי, או בצער, אתם מיד מתקפלים. אם לא התקפלתם, אוי להלקאה העצמית שלכם. נקיפות המצפון לא ישחררו אתכם.
בוודאי למדתם זאת מהצבא שלנו בדרום.
עושה מה שעושה, אבל כשפוגע הוא כאילו נבהל ונסוג אחורנית. הי, מה עשינו? מי יודע, אולי שגינו? רגע, החליטו, אתם רוצים לפגוע, או רק לנגוח נגיחה קלה וזהו?
5.
אל תתנצלו!
הילד מבקש סליחה? זה נחמד! אבל אם כל פעם שאתם מתקרבים אליו הוא קורא: "סליחה, אני לא אעשה את זה שוב" - אינכם יכולים לקבל את סליחתו.
האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מאפשרים לו לעשות תשובה.
כך, להבדיל, הם צרינו, שכשתוקפים אותם מניחים יד על הלב ומבקשים: "הפסקת אש". ואכן, הם חותרים להפסקת אש, כשלא נוח להם, האמנם עלינו גם להסכים לכך?
הפסיקו לקבל את בקשת הסליחה של הילד בכל שעה, הוא לומד שיכול לעשות כל מה שרוצה.
עובדה, אם רק יניח יד על הלב, אתם תרחמו, תיכנעו, תחדלו ואפילו תאמינו שזה לא יקרה יותר, גם אם נוכחתם אלף פעם לראות שזה קרה, על אף ההבטחות.
6.
אל תילחמו! אל תנצחו!
כל עוד תנסו להיות צודקים, מנצחים ויודעי כל, יוכיחו לכם ילדיכם שאינכם כאלו, הם יילחמו במלוא החרמה, כדי להביא אתכם להבנה שאינכם החזקים בעולם.
גם נמלים עזתיים מסוגלות להתחבא בחורים ולצאת מהם, העיקר להוכיח שהם כאן, להוכיח שהם קיימים ושהם המנצחים.
על פי רוב במלחמה אין מנצחים.
נלחמתם? הענשתם? הוכחתם את עצמכם?
עכשיו חכו, זה יחזור אליכם!
7.
מה כן לעשות?
מכיוון שאינני מבינה גדולה במדיניות ואינני יודעת מה עשוי לגרום לאויבינו לשנות את התנהגותם, לא אוכל להסביר מה לעשות בעניין הדרום, ואשאיר זאת למבינים ממני.
לעומת זאת, אני יודעת מה צריך לעשות לילדינו שלא ימרו את פינו, שלא יתנהגו באופן מחפיר, שלא יתחצפו אלינו, ההורים, ושלא יילחמו בנו.
לא דיבורים יעשו את המלאכה, לא איומים, לא עונשים ולא צעקות. רוצים שהילד שלכם ישמע לדבריכם? למדו אותו שהוא מפסיד כשהוא לא מקשיב.
זה הכול.
הוא לא הלך לחנות המכולת לקנות ביצים, כשביקשתם ממנו, הוא לא יוכל בארוחת ערב לאכול ביצת עין שהוא כה אוהב. גם אם יבכה, זה פשוט לא יעזור.
הוא לא אסף את המשחק מהרצפה כשבקשתם ממנו, הוא לא יוכל מחר לשחק בו עם חבריו, גם אם מאוד ירצה. גם אם יתנצל, זה כבר לא יקרה.
הוא התחצף ולא דיבר יפה, אתם לא יכולים לשחק אתו אחר כך, כי הוא הוציא לכם את החשק לכך בהתנהגותו.
לא מוצא חן בעיניו? מה לעשות? זוהי התוצאה!
אני יודעת שזה לא פשוט, אבל אם כל אחד מכם יבנה את תכנית הפעולה שלו, בלי חזרה על מה שעשה אתמול ושלשום (ושלא הצליח), ללא כעסים ובלי התווכחויות, בלי דיבורים וחפירות, בלי קבלת סליחה והתנצלויות, ובלי נקיפות מצפון, אני בטוחה שתצליחו יותר ממה שהצלחתם עד כה.
כפי שאמרתי, לימדו מה לא לעשות מגדולי האומה, שמנסים לפתור את הבעיה בדרום. כי מה כן לעשות אולי הם כבר ילמדו מכם.
(וסליחה, ילדים, אם השוויתי אתכם, לצורך העניין, לאויבינו הרשעים...).
מפחיד שיש אנשים שכל חייהם מתקיימים בין אזעקה לאזעקה, בין טיל לטיל, בין נפילה לנפילה.
חייהם אינם חיים.
הם ישנים בממ"ד, אוכלים בממ"ד, משחקים בממ"ד. כאילו שכך צריך להיות.
הם יורדים לקנות לחם וחלב, כשהם מחשבים עוד לפני החישוב הכספי, האם הם יכולים בכלל להספיק להגיע מהחנות לממ"ד, ומה יהיה עם הילדים אם תישמע אזעקה בדיוק כשהם לא יהיו.
השינה מודרת מעיניהם לילה אחר לילה. פחדים וחרדות ממלאים את לבם כל העת.
הם אינם יודעים מה יהיה עם מסיבת פורים ואיזה פסח מחכה להם. הם מתקשים לתכנן תכניות, והם לא חולמים להשאיר ילדים אצל מישהו ולצאת לחופשה.
הם סובלים לבדם, נדמה שאין איש שקורא ללבם, שאין אדם שמבין את מצוקתם, ושאף אחד לא יוכל להיות בעזרם.
הם מספרים על פחדיהם לקרובי המשפחה שבמרכז, אבל אלו, מהנהנים בראש כמבינים, אבל ממשיכים להיות עסוקים בשלהם.
•
והנה, מי היה חולם על כך שאזעקה, כזו פשוטה, וכל-כך מוכרת במקום אחד, יכולה לגרום לכזה זעזוע במקום אחר.
האזעקות שנשמעו באזור המרכז זעזעו את כל המדינה.
פתאום מתברר שלאנשים הגרים באזור המרכז יש לב. הם כן מבינים מצוקה מהי. הם מרגישים ויודעים. הם בפירוש מודעים למצב כשהוא נוראי.
אבל כל זאת כשזה קרוב אליהם. כשזה חלק מהם, כשאזניהם שומעות ורגליהם רצות ומחפשות היכן להסתתר, ואיפה להיות.
יושבים להם האנשים שגרים בעוטף, מביטים ואינם מאמינים: האמנם, אלו שלא נראים כשותפים וכמשתתפים, באמת אכפתיים פתאום למצב? עד כה הם נראו חסרי הבנה מינימלית וחסרי רחמים.
מה באמת קורה פה?
•
אדם קרוב אצל עצמו, ובפרט בעניינים שלא חש אותם על בשרו.
אדם עשיר, שקודם היה עני ונכלם, יבין, על אף עושרו, את הרגשתו של העני, ואולי אפילו יעזרהו. תלמיד שהצליח במתמטיקה, לאחר שינון רב - יבין את חברו שמבקש את עזרתו.
אימא שהתקשתה בגידול ילדיה וראתה שהחינוך לא פשוט כלל, תוכל להבין את האישה שמתמודדת עם התמודדויות דומות.
אבל איך יבינו אנשים רגילים, שחייהם חיים רגילים, כאלו שאינם יוצאים מגבולות עירם, כמעט אף פעם, ואינם חשים את שחשים חבריהם הדרומיים, איך יבינו ללבם? איך אנו מבקשים בכלל שישתתפו בצערם?
בוודאי קרה לכם פעם שיצאתם מהבית עם שחר, כשהאוויר היה קריר. היה ברור לכם שבלי מעיל לא תעזו לצאת. שלש שעות לאחר מכן, לא הצלחתם להבין מה לכם ולמעיל שבידכם. אפילו להחזיק אותו ביד חם לכם מדי.
איך יכולתם לחשוב שיהיה לכם קר?
כשקר אין זוכרים חום מהו, כשחם לא זוכרים שיש מציאות של קור.
קרה לכם אולי שהגעתם לאכול במסעדה, הבטן קרקרה למראה האנשים האחרים הסועדים את לבם, הזמנתם הזמנה דשנה ואכלתם לשובעה. כשיצאתם עברתם ליד שלחנות של אחרים. ראיתם אותם סועדים. לא הבנתם איך אפשר עוד לאכול, שכחתם שפעם גם אתם הייתם הרעבים, ואלו שעברו לידכם היו השבעים שאינם מבינים איך אפשר לאכול?
ישנם דברים שלא נבין, אלא אם כן נתנסה בהם, נשהה בתוכם, נחוש את עוצמתם.
ישנם דברים שלא די להיות בהם, ברגע שעובר זמן, שוכחים. זה מה שקרה עם אנשים שגרו באזור התפר, אבל עברו משם. כהו חושיהם. הם הפסיקו לחוש.
•
את כל זאת עלינו לזכור כשאנו נמצאים במרחק.
עלינו לחתור לכך שעל אף המרחק, אנחנו נהיה בצפון או במרכז ולבנו יהיה בדרום.
ישנם דברים שנוכל לעשות גם מרחוק, גם אם לא נזדהה בהזדהות מלאה: אהבה, האמפתיה, חיבוק, השתתפות, הזמנה לביתנו ועשייה למען אלו.
אני זוכרת את ימי המלחמה, לפני שנים, כל אחד מאתנו הזמין לביתו משפחה שגרה שם, בגבול, שתהיה לה שבת שקטה, שתחווה חוויה נינוחה. שבת מנוחה.
אני חושבת שאם היינו עושים מספיק למען אלו שעומדים כחומה חיה לשמור על גבולנו, הם לא היו מגיעים למצב שבו, מבלי משים ובלי בושה, שמחים לכך שסוף סוף גם אנחנו מרגישים את מה שהם מרגישים כל החיים.
לא היינו שומעים משפטים כמו: "נו, נו, סוף סוף שירגישו מה שאנו מרגישים, סוף סוף שיזדהו אתנו".
לא היו לועגים ומתבדחים כשאחיהם סובלים מבהלה, כשהם מפריחים משפטים לעגניים.
שום יהודי לא שמח כשחברו סובל, גם אם הוא חולה מאוד ונוטה למות.
1.
אז ראיתם כבר את תמונת האוטובוס החצוי מהתאונה? שמעתם כבר את דבריו של הדוד... שסיפר איך האחיין ניצל? קראתם כבר את מה שנכתב על הנהג שסטה מהנתיב?
אני לא יודעת מה אתם.
אני לא.
לא ראיתי, לא שמעתי, לא קראתי.
אני חשבתי שבמקום לראות, לשמוע ולקרוא, עדיף לעשות דברים אחרים.
למשל, מה?
למשל, לבכות לעצמי בשקט ולהתחנן לאלוקים שיאמר לצרותינו די.
למשל לאפשר לגוף שלי לרעוד כמו עלה ברוח.
למשל להבין שלעולם, כן, לעולם, לא אבין את דרכי הבורא, ואינני צריכה להבין אותם בכלל.
למשל לחבק את הילד שלי, את אימא שלי, את החיים שלי.
שקבלתי במתנה.
2.
בזמן האחרון, הכול נעשה רועש כל-כך בעולם.
על כל דבר כותבים, מדברים, מצלמים, עד שהדברים כבר מאבדים את חינם. את משמעותם.
אם לא ראית, שמעת או חווית את הדבר - כאילו אין לך כל קשר אליו.
אם לא צילמו אותו - הוא לא קיים.
אם לא שמעו עליו - הוא לא קרה.
אני נזכרת בימי ילדותי, בימים שלפני 40 שנה. שתי חברות טובות שלי נטבחו בפיגוע נוראי, באוטובוס הדמים, קו 12, בבית וגן בירושלים.
כמעט לא היו מצלמות במקום הפיגוע (למי הייתה אז מצלמה?). לא היה סיקור אירוע שמביא כל שלב משלבי המקרה.
היה אוטובוס מפוחם והמון עם שותק.
כל אחד בכה לעצמו, מבלי לשאול שאלות.
זה קרה בשעת צהריי יום שישי. רק בליל שבת, עם היכנס השבת, שמענו את שמות הנרצחים בפיגוע.
לא חיטטנו בפצעים. לא חיפשנו הסרטות שיספרו לנו את כל הפרטים.
לא הרגשנו שאם איננו רואים, שומעים או קוראים - זה לא קיים.
לצערנו, זה היה קיים. קיים במציאות. קיים בלבנו. קיים עד היום בלי רעש וצלצולים. ויהיה קיים לנצח.
רק שבמקום לרוץ ולברר כל בדיל מידע, במקום לדבר על מספר כתמי הדם שנראו על הספסלים, במקום לחזות בסידורי הפצועים השפוכים, במקום להיווכח בשיירי מאכלי השבת השפוכים - עמדנו, רעדנו, בכינו בשקט והתחננו לאלוקים.
3.
תנו לבכות בשקט.
אל תפריעו לנו עם הסיפורים, התמונות, הצילומים מכול הזוויות האפשריות והניתוחים. אל תנתחו לנו את המקרה שארע, גם אנחנו, שלא קראנו, יודעים שזה היה נורא.
גם אנו, שלא צפינו, יודעים שאם אוטובוס נחצה, אז מי ששם באמצע נגדע.
גם אנחנו מבינים שהעין בהלוויה לא פסקה לדמוע. כשאתם אומרים לנו את זה, אנחנו מרגישים שנוטלים מתוכנו את לב הדבר. את הרגש הנסתר.
הבינו, גם כשאינכם מפרטים, אנחנו יודעים.
גם כשאתם לא מזעזעים - אנחנו מזועזעים.
גם כשאתם לא מייסרים - אנחנו מיוסרים.
כי הלב שלנו מבין כל מה שלא נאמר.
הוא מרגיש. וזה העיקר.
אנא, תנו לבכות בשקט. בשקט. בשקט.
ודי.
אינכם אוהבים להתרפק על ברכי הנוסטלגיה? ישנם רבים כמותכם!
ובכל זאת, אולי רק עוד הפעם? בואו נתרפק על ברכי הימים של פעם, כי אמנם אמרו לנו: "רבותי, ההיסטוריה חוזרת", אבל זה ממש לא נראה בכיוון.
הנה, ראו 4 דוגמאות לכך.
אם יש לכם נוספות, נשמח להתעדכן.
1.
פעם כתבו בעיתונות ובאמצעי התקשורת על מקרה שארע. המקרה היה מזעזע בפני עצמו וכל אחד בחר איך להזדעזע, עד כמה להזדעזע, והזיל את כמות דמעותיו מתוך נהמת ליבו.
אני זוכרת, שככתבת עיתונות, אחד הכללים שהנחו אותי היה: "אל תאמר לאדם שיזדעזע – כתוב את הכתבה באופן כזה שהוא יבין שהדבר נוראי".
כיום, מילות הכותרת של הידיעות, הכתבות, הטורים והפוסטים הן: קורע לב, זעזוע אמיתי, מראה זוועתי, הלם בקהילה, עין לא תישאר יבשה.
אחרי כל ההקדמות הללו העין כבר כן יבשה, היא מתקשה להוזיל דמעה, כי אחרים עשו זאת במקומה, כי אחרים נטלו ממנה את חיותה, נטלו ממנה את הבחירה המינימלית של כל קורא: איך להצטער על מה שקרה, איך להכיל את הדבר בתוך תוכו, ואיך לקונן על פי מידותיו.
מה שנקרא: "התקדמות רגשית". או שלא?
2.
פעם, כשכתבו בעיתונות הכללית ידיעה, והדגישו את המילים: "חרדי גנב!" או "חרדי פשע!" קמו מיד אנשים מתוך הציבור החרדי, המדובר, והרעישו עולמות: "חוצפה ועזות מצח לכתוב: 'חרדי גנב!' האם אין גנבים אחרים עלי אדמות? ולמה כשחילוני גונב לא כותבים: 'חילוני גנב?'"
כיום, אנחנו בעצמנו דואגים להדגיש את המילים: "אדם חרדי נתפס כשהוא..." או: "חמישה בחורים בני ישיבה גרמו לפציעתו של שוטר". "תושב מודיעין עלית, חרדי, חשוד ב..."
מה שנקרא: "התקדמות ופתיחות הכרחיות לחיים". או אולי: יורים לעצמנו ברגל?
3.
פעם, הזדעזענו בכל נפשנו מקצה קוצה של אנטישמיות, ממשפט מעליב של גוי כלפי יהודי, מיריקה של גוי לעומת יהודי, מהליכה לצד השני של הכביש, כדי שלא לעבור מול יהודי.
כל התנהגות בוטה זעזעה אותנו. כתבנו עליה בעיתונות, שוחחנו אודותיה ברחובות.
כיום, כשאנו בעצמנו, משליכים חפצים על חברים שלנו מישיבתנו, יורקים לכוון מישהו שאינו בן לווייתנו, מתיזים גז מדמיע במריבותינו, מדברים בלי סוף לשון הרע אלו נגד אלו - כבר לא מזעזע אותנו אם גוי ירמוס חפץ של יהודי, או ינתץ מצבה של יהודי בבית קברות.
אם אנו הגענו לדרגה של שפלות רוח כזו, מה נדרוש משונאנו ומאויבינו?
מה שנקרא: "מחלוקת אלימה פרי תקופתנו". או אולי: כהו חושינו?
4.
פעם, היה די בכך שמישהו יחלה, או יפטר מן העולם בשביל לזעזע את אמות הסיפים.
היום, אם לא ישלח הגוסס את אשתו הנכה, שתבכה מול פני האומה, ואת ילדיו שיסבירו במתק שפתיהם התינוקיות, שאין אוכל בבית – איש לא יעזור.
כדי לרחם באמת על בן אדם, הוא לא אמור רק למות, הוא צריך למות במוות מקורי ובלתי נתפס.
בשריפה שנגרמה מגפרור שהשליך השכן, שהדליק את הסיגריה, שגנב מהפועל הערבי.
או בתאונה שבה נשאר תינוק רך לבדו בעולם, ללא אביו ואמו, כשגם דודו נפטר שנה קודם לכן וגם ודודתו נכה ואינה יכולה לגדלו.
סתם מוות פשוט, כאילו לא מעניין אף אחד מאתנו. צריכים לקשט אותו בקישוטים ציוריים, אחרת הוא יעבור ביעף.
מה שנקרא: למודי אסונות אנו. או אולי: אבוי לנו, מה ארע לנו?
•
אני מנסה לנחם את עצמי בנחמה:
אם היום מגיבים אחרת, מדברים אחרת, מבינים אחרת - אז כנראה גם מרגישים אחרת.
ומיד אני עונה לעצמי: או שלא!
בחול המועד סוכות נכנסנו לביקור אצל קרובת משפחה, ששהתה בבית מלון.
הייתה זו שעת ערב ועל הבמה ניצב קוסם שהראה את יכולותיו בקוסמויות שונות עם בלונים.
זה היה מרתק. הוא הצליח לעשות דברים שלא יאומנו, והכול באמצעות בלונים בלבד.
לבסוף יצר כלב מבלונים, כלב גדול שראשו ענק וגופו רחב, והכלב ניצב על הבמה מול פני הילדים והמבוגרים.
"מישהו רוצה לעלות ולרכוב על הכלב?" - שאל הקוסם.
בתחילה היה שקט, כולם הרהרו בלא קול: לרכוב על הכלב?
הכלב אמנם גדול ורחב, אבל הוא עשוי מבלונים קלילים וחלשים, מי שישב – ייפול לקול צחוק הקהל.
ובכל זאת, הקוסם מזמין. הקוסם מומחה בתוכנית של עצמו, ובאמצעים הנוספים העומדים לרשותו. הוא כנראה יודע דברים שהקהל אינו מבין בהם. הוא לא היה מתפאר בדבר שלא יכול לבצע.
אם הוא מזמין ילד לרכוב, כנראה הוא יצליח.
לאחר הרגע של השקט ושל העיכול התחממו הקולות:
"אני"
"אני רוצה"
"תזמין אותי, בבקשה!"
והוא הזמין את הנכד שלי, בן החמש. את נתי.
הכלב לא התפוצץ, נתי נהנה מכל רגע ואשרו הרב ניכר בפניו.
הוא הצטער כשהיה עליו לקום, אבל אז אמר לו הקוסם:
"אם רק תצליח לסחוב אותו, הוא שלך!"
הוא הצליח לקחת אותו, כי היה עשוי מבלונים קלים, ולא היה גאה ממנו כשגרר את הכלב הענקי אחריו.
שמחתי בשמחתו של נתי. לא בכל יום זוכים בכלב ענק עשוי מבלונים. כלב חזק ויציב ואדיר כזה.
אבל אותו רגע של שקט שהיה בין לבין לא נתן לי מנוחה.
הרגע הזה בו תהינו בינינו לבין עצמנו: האם זה יכול להיות? האם ייתכן שילד ירכב על בלונים והם יישארו כפי שהיו?
עד הרגע שבו ענינו לעצמנו את התשובה הברורה: זה שהכין את התכנית יודע מה שהוא אומר ולכן ניתן לסמוך עליו!
ומאותו רגע, פשוט סמכנו.
•
בימים אלו, אויבינו, שלובשים בכל פעם צורה נוספת של עוינות ורשעות ושנאה, מביאים אותנו לשאול את עצמנו שוב ושוב: מה יהיה הסוף? מה בעצם אנחנו עושים, מה צריכים לעשות, איך נתגונן? איך נגיב לשפיכת דמים?
האם נעבור בשתיקה על אישה כפותה שנרצחת בלי רחמים? על אבא ל-3 ילדים שבין רגע נעלם ואיננו. על סלע שפוגע בנוסע תמים? מה תפקידנו?
ואנחנו עומדים מול השונאים הללו ומהרהרים: האם ייתכן שהדברים ישתנו? האם ייתכן שלפתע פתאום לא תהיה שפיכות דמים? האם אפשרי שהעולם יהיה אחר?
בימים אלו, שבהם בכל יום לובשת השנאה מלבושים חדשים ופושטת, אני נזכרת בקהל ההוא, בבית המלון, שגם אם דבר מה נראה היה לו כל כך לא הגיוני, הוא בכל זאת נתן למנהל התכנית את הקרדיט והגיש לו את הלחי של עצמו.
כי האחראי, שהוא במקרה זה, הקוסם, בוודאי כבר יצא עם התכנית הזו לא פעם ולא פעמיים לאוויר העולם, הוא אולי לא יודע הרבה חוץ מזה, אבל אם הוא אומר שהבלונים לא יתפוצצו אז הם לא. וכול הקהל, לאחר רגע של שקט ושל עיכול, בוטח בו ללא עוררין.
כך גם בחיינו המתנדנדים. אנחנו כולנו מרגישים בסחרחרה. רגע עולים, רגע יורדים, רגע נופלים ורגע קמים. אין רגע דל. אנחנו כל הזמן בסימן שאלה ובחרדה מפני העתיד.
בזמנים כאלו לא נותר לנו כי אם לבלוע את הרוק, להתעשת ולסמוך על מי שהכין את התכנית הזו, על מי שנמצא על הבמה של העולם, על מי שמכיר את מה שברא, הרבה יותר טוב מכול אחד אחר.
לסמוך עליו ולשנן לעצמנו: אין לנו על מי להישען אלא עליו.
הוא בראנו, הוא יצרנו, הוא יצר את העולם הזה ואת כל מה שקורה בו, הוא בנה בעבורנו את ההצגה הזו, המתנהלת מול עינינו.
הוא יצילנו ויגאלנו.
ומה עלינו לעשות? להמשיך ולהאמין בו, להתפלל ולהתחנן, ולאחר כל זאת, לעצום עיניים בבטחה. כי האמת, אחרי כל ההרהורים והתהיות, כולנו סומכים על זה שיודע הרבה יותר טוב מאתנו את המלאכה.
שנה חדשה שלי,
אני רוצה לגלות לך משהו.
כבר שנים אני מבקשת שתהיי טובה ומתוקה ואפילו אוכלת תפוח בדבש לסימן.
פעם, כשהייתי ילדה קטנה, הייתי בטוחה שהנה בא השלום. שירי שלום נשמעו מעל כל קתדרה, שירים שהבטיחו לנו שלום-אמת, בינינו לבין הערבים שסביבנו. שיר אחד פנה ממש אלי, הילדה, והבטיח לי שזו תהיה המלחמה האחרונה.
מלחמת ששת הימים, שבה, כילדה בת 5, ישבתי במקלט יחד עם כל השכנים, מפוחדת, לועסת את המצה, שנותרה מכל המאכלים האחרים, מרוחה בריבה האדומה, ומקשיבה לקולות הפגזים - עדיין, על אף הצער והיגון, החדירה בנו באימתה עמוק וחדור את התקווה שיבוא שלום לגבולנו. שלום בינינו לבין שכנינו.
אני זוכרת עד היום את הספר על השלום, שבו קובצו יחדיו שירים של ילדים נבחרים, ואני בתוכם, ובו כמיהה לשלום ותפילה לסיום הלוחמה.
השנאה הייתה יוקדת, אבל עדיין היו המחוות הקטנות, היה השוק המוביל לכותל המערבי, שבו היינו עורכים קניות ללא חשש, היו משפחותינו המדברות בשפה הערבית, כי גדלו וצמחו בצל הערבים.
השלום עם מצרים נתן תחושה שאולי זה עוד יכול לקרות, הנה, עובדה...
•
שנים חלפו והשלום המיוחל הלך והתרחק. אוטובוסים התפוצצו וערים שלמות בערו. וכל אלו גרמו לנו להתייאש ולהרפות, כי שנאת שכנינו הישמעאלים הלכה והחריפה.
וכמיהת השלום הוחלפה בכמיהה לשלום אחר. שלום בינינו לבין אחינו החילוניים.
אני זוכרת איך לאורך כל הדרך חיפשנו את הדרך להתחבר, להתיידד, לקרב. עוד כשהייתי בבית ספר היסודי בבית וגן, נשלחנו, תלמידות בית הספר, אל השכונה הסמוכה, שכונת קרית יובל, ולזו שלידה, קרית מנחם, כדי לדפוק בדלתות החילוניים ולשכנע את ההורים לשלוח את הבנות ללמוד אתנו.
כן, כן, לשכנע את ההורים לשלוח את התלמידות אלינו, לבית יעקב! כי אצלנו יש לימודי תנ"ך אמתיים.
דפקנו על הדלתות ללא מורא, היינו ילדות קטנות. פתחו לנו אנשים בגופיה, גלויי ראש, כאלו שאינם יודעים את התורה ואין להם כל קשר אליה. הם הקשיבו לנו. רציניים יותר או פחות, משכילים יותר או פחות, כולם עמוסי ניסיון חיים, וכולם קיבלו אותנו בנעימים. הושיבו אותנו, הציעו קפה והצטערו שלא שתינו.
וחלק שלחו ילדים חילוניים ללמוד במוסד החרדי הזה, כי השתכנעו בנקל שזהו המקום האידיאלי.
המילים: "כשיבוא, יבוא שלום..." שהיו מופנות לעבר שכנינו שופכי הדמים, החלו לפנות אל הציבור האחר, שדר ממש תחת בתינו.
שנים חלפו, והשלום המיוחל עם שכנינו החילוניים נשכח מלב.
הכתות האנטי חרדיות קמו ועלו, 'לפידים' החלו מושלים בערים ומנדים את העולם החרדי מהם והלאה, ולא די בכך שפסקו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר שלנו, כי חסרי ליבה המה, הם גם ניסו ומנסים כל העת להכניס את לימודי הליבה אל תוך בתי הספר החרדיים ולקרבם לשלהם.
שנים חלפו והשלום המיוחל עם שכנינו החילוניים, נשכח מלב. לא רק הם פסקו לשלוח ילדיהם לבית הספר שלנו, גם בתי הספר שלנו לא מקבלים אותם לשורותיהם.
כולנו עדים כבר שנים למריבות הבלתי פוסקות, שפורצות בשכונת קרית יובל בין הציבור החילוני הנאור לבין החרדים הפולשים, הדרה מכוערת קוראת בצהלה לא להשכיר בתים לחרדים. בניינים שלמים בתל אביב אינם רוצים להכניס חרדי לתחומם.
ובינינו, האם חרדים של היום היו שמחים לפתוח שעריהם לאנשים שאינם כמותם?
וכל אלו גורמים לנו להתייאש ולהרפות, כי השנאה, כך נראה, חזקה מהאהבה. והכמיהה לשלום הוחלפה לכמיהה אחרת. כמיהה לשלום בתוכנו. כן, בין האנשים החרדים בעצמם.
שנים נראה היה הדבר אפשרי, עשינו אגודה אחת לחתור תחת כולם, ליטאים וחסידים מצאו עצמם לפתע יושבים סביב שולחן אחד ומרימים 'דגל' אחד. צוברים מנדטים תחת דגל ישראל, ובטוחים שהנה האיחוד כבר בא.
עד שלא רחק היום וגם החרדים החלו להתפלג. בכל דור ודור הפילוג בין החרדים לובש צורה אחרת, אבל לא זכורה לי תקופה בה במרפקינו התחלנו להכות את עצמנו.
שונאינו ומחריבינו כבר אינם מעבר לגבול, גם לא בשכונה הסמוכה, הם כאן, בתוכנו. הם לא מעבר לים, אלא במרחק נגיעה. חולקים אותה ישיבה, יושבים סביב אותו שלחן, שונאים כפי שלא שנאו מישהו מעולם, מחבלים זה בזה כפי שלא חיבלו במישהו אף פעם!
ופתאום, גם השלום הזה, שבינינו לבין עצמנו, נראה כל כך מרוחק מאתנו. השנאה הפכה למטרה. שונאים ושונאים עד כלות הנשמה. ואיך נוכל לחזור ולהתפלל על השלום בינינו לבין הישמעאלים, אם אפילו בינינו איננו מסתדרים.
ואיך נכרע ברך ונבקש שלום בינינו לבין החילוניים שבמדינתנו, אם אפילו צעד קטן לשלום אין בינינו.
במקום שבו סטנדרים נהפכו לפגזים, שלוליות של מים הפכו לדם באושים, וספרי קודש עומדים כמגנים בירי צלפים, אנחנו, אנא אנו באים?
שנה חדשה שלי,
בתוך זרמי בואש, בין סטנדרים מופגזים, בין גידופים והצלפות, אני רוצה לבקש ממך רק ברכה אחת קטנה: תני בינינו שלום. אני בטוחה שזה מספיק.
כי כשאנחנו מפורדים כל קריאה שלנו לעבר שכנינו אינה נשמעת טוב.
נוכל לקטר על הערבים המתועבים, אבל האם אנחנו יותר טובים? נוכל לדבר על האנטישמיות של חילוניים קיצוניים, שאינם רוצים לגור בחברתנו, אבל, האם אנו טובים יותר?
עד שלא נחדל להיות שונאים ומחבלים, אין לנו פתחון פה מול כל האחרים, 'קשוט עצמך תחילה' את זאת אנו כבר יודעים.
שנה חדשה שלי,
גם בראש השנה הזה אכלתי תפוח בדבש וביקשתי שתהיי מתוקה. תוכלי להבטיח לי שמעכשיו תהיי באמת כזו?
אני סומכת עלייך שקיבלת ברכה מאלוקים ותדעי איך להשתמש בה.
כי אנחנו, הקטנים, פשוט איננו יודעים.
בשבוע שעבר פרסמתי כאן טור שהביא בעקבותיו גל של תגובות.
הטור הועתק לערוצים שונים במדיות שונות, בקבוצות דיון, ובעוד מקומות שאולי לא הגיעו לידיעתי.
בעקבות התגובות הרבות - הנה לכם פרק ב' של אותו נושא ממש.
•
בטור הקודם דיברתי על כך שהחרדים אמנם מלכלכים, אבל אינם מלכלכים יותר מאחרים.
לראייה, ניתן לראות שגם הפארקים הענקיים שאינם מאכלסים חרדים, מלוכלכים אף הם, אחרי שמטיילים בהם. אלא שכאשר הפארק גדול ורחב, הלכלוך משתרע על שטח רב, ופחות רואים את הלכלוך. אולם כאשר על כל מילימטר של שטח מתקבץ המון רב, הלכלוך בולט הרבה יותר.
נכון, רק בשכונות חרדיות ובפארקים שחרדים מסתובבים בהם נוכל למצוא מגבונים משומשים וטיטולים מלוכלכים. לעומת זאת, רק בשכונות שאינן חרדיות נוכל למצוא את הלכלוך שמשאירים הכלבים תחת כל עץ רענן.
אנשים חרדים משאירים אחריהם אשפה כמו כל אדם. רק שלכלוך של אחד אינו כמו לכלוך של אחר.
כפי שבמחוזות כלליים ישנם אנשים ששומרים על הניקיון ואוספים את צואת כלבם, וישנם אחרים שמשאירים אחריהם סימני דרך, כי הם כנראה פחות נקיים - כך גם אצל החרדים. ישנם כאלו שמקפידים יותר, ויש כאלו שמקפידים פחות.
בנוסף הזכרתי את ההנחות שבלית ברירה נעשות למשפחות ברוכות ילדים, שהלא כולנו מבינים שקשה יותר להשתלט על כתה של ילדים מאשר על שניים.
האם באמת החרדים מלכלכים את הגינות?
כן. החרדים מלכלכים את הגינות, את הפארקים, את חופי הים. החרדים הם בני אדם!
בני אדם מתוקף היותם, מלכלכים את מקומות המצאם. הם גרים בביתם והבית, גם אם נקיים הם ופדנטיים באופן מיוחד - מתלכלך!
הם נוסעים ברכביהם, והרכב, גם אם הנהג הנוהג בו שומר באופן בלתי רגיל על רכבו, בכל זאת הרכב מתלכלך.
עובדה שגם בית נקי צורך תחזוקה קבועה וגם רכב נוצץ צורך תחזוקה קבועה.
כמו כל מקום שבו חיים בני אדם, רחובות העיר שלנו אף הם צורכים תחזוקה קבועה. עובדה שאגף שלם בעירייה אחראי על ניקיון הרחוב והפארקים.
במקומות שבהם אנשים רבים מתקבצים יחד - יש צורך לדאוג לעובדים רבים יותר שיגיעו למקום.
נדמה שזה לא תמיד נעשה...
אילו היו נשלחים עובדי תחזוקה ותברואה לכל אזור, לפי מספר האנשים שמבקרים בו - כולנו יכולנו לראות את ארצנו בניקיונה.
כן, החרדים מלכלכים את הגינות. הם לא עושים זאת יותר מאף אחד אחר!
•
ובכל זאת, בשביל המיעוט שאינו נזהר, ובשביל אלו שנזהרים, אבל מבלי משים השאירו עטיפה של 'במבה' על הדשא - אני רוצה להדגיש ולומר:
כולנו מעדיפים לפסוע ברחובות נקיים, כולנו מעדיפים לצפות בנוף שיד אדם לא חיבלה בו. למען עצמכם, למען עצמנו, בואו וניזהר כפליים.
כי אנחנו אומנם מלכלכים כמו כל אדם אחר, אבל אנחנו צריכים להיזהר פי שניים.
לא מכיוון שמישהו מצלם, לא בגלל שמישהו מקנטר, לא מכיוון שאחר כך יאמרו: 'החרדים מלוכלכים'.
כל אלו ייעשו וייאמרו בין אם נהיה כאלו ובין אם נהיה אחרים.
אנחנו מחויבים לעצמנו, לילדינו לשכנינו, ואנחנו נלך ונשתפר, עד שיהיה טהור מחננו.
בכל שנה, בימות החופשה, מגלים ברחוב שהחרדים אוהבים ללכלך.
הם מגישים לילדים שלהם את הבמבה מתוך השקית, וחצי מהכמות נושרת על המדרכה.
הם סועדים בגינה עם שמונת ילדיהם ושוכחים להשליך לאשפה את הכלים החד-פעמיים, את הטיטולים המדושנים ואת השאריות של המאכלים.
הם לוקחים את שקית האשפה לפח ולא אכפת להם בכלל שהיא נקלעת מחוצה לו.
בימינו קל יותר להאשים את החרדים בלכלוך, כי לכל אדם שאינו נמנה על המגזר החרדי ישנה מצלמה מעולה תחת ידו, מצלמה שבכוחה לתעד אפילו נפילה של גלעין אפרסק, ואפילו מגבון בודד שנשאר לנוח תחת העץ.
נכון, החרדים מלכלכים את הגינות. אבל האם החרדים מלכלכים את הגינות יותר מחברה אחרת?
ממש לא.
•
אני נוהגת לומר להורים בקורסים להורים שאני מעבירה, שאם הם רוצים להישאר שפויים, שיעשו לעצמם הנחות במלאכות שפעם היו הכי חשובות בעולם.
כן, כדי להישאר בחיים עלינו לערוך ויתורים על דברים החשובים לנו.
לפעמים הוויתורים נעשים במחשבה ובהחלטה, ולפעמים הם נעשים מאליהם, מכורח המציאות, מבלי לשים לב ומבלי יכולת להקפיד על דברים.
החכמה היא לדעת שנערוך ויתורים כשאנחנו מגדלים משפחה מרובת ילדים, ולא לבכות כאשר נאלצים לחוות אותם.
אדם מהציבור החרדי הוא ככל אדם מציבור אחר, בין כולם יש כאלו שלכלוך מטריד אותם יותר ויש פחות.
בניגוד לכל אדם אחר, האדם שניזון בהליכותיו מדרכי התורה, אכפתי כלפי הזולת ומעוניין להשאיר פארק נקי לא רק מכיוון שמישהו עלול לצלם, אלא הרבה יותר מזה, כי כתוב בתורה:
'ואהבת לרעך כמוך', ומי אוהב לכלוך של אחרים? אפילו לכלוך של עצמנו, איננו מחבבים.
אלא מה לעשות? כשיוצא זוג הורים עם שמונה ילדים, אין זה כמו זוג הורים שיוצא לחגוג בגינה עם שני ילדים.
לפעמים, הורים, כמו בביתם שלהם, חייבים לעשות הנחות לעצמם. ורוב הפעמים ההנחות נעשות מאליהן, מבלי שמישהו תכנן אותן.
הבמבה שמוגשת לתינוק לא מוצאת חן בעיניו והוא בצרחות משליך אותה לארץ.
האם בינתיים מתמודדת עם בן ה-3 ודואגת שלא ירוץ לכביש, עם הילדה שלומדת בכתה ג' שנעלמת מן האופק והעיניים נשואות לסביבה בדאגה, כדי למצוא אותה.
הבמבה נשכחה על האדמה. או נשארה שם בלית ברירה, מה לעשות?
•
משפחה חרדית יושבת לה על הסדין בשמורת הטבע, האם מחליפה טיטול לתינוק. היא מתכננת בליבה לזכור לקחת אותו אתה כשתצא מהמקום, כדי להשליכו לפח אשפה, אלא שבינתיים הרבה מים שוטפים בנהר, היא נקראת אל הילד הגדול שצריך לחפש לו שירותים, היא ממהרת אחרי הילדה שרוצה שאימא רק תראה מה מצאה בין העצים, והיא מזעיקה את האבא שיתפוס את העגלה של התינוק שלא תתהפך, כשהילד הגדול תלה יותר מדי שקיות מאחור.
הטיטול נשכח תחת הסלע.
גם המוצץ נשכח. רק שזה לא קשור לעניין.
כשיוצאת משפחה חרדית מהפארק, יצאה חבורה בסדר גודל של כיתה קטנה. האם אפשר להשוות בין לכלוך שמשאירה כתה, לבין לכלוך שמשאיר אדם בודד? ממש לא.
נראה כלפי חוץ, שהחרדים האלו חיים בזבל, אבל אם היו מסתכלים מעט פנימה היו מגלים כמה לכלוך ואשפה נשלחו היישר אל הפח, כמה טיטולים נקלעו בול לתוך מיכל האשפה, וכמה פירורים טואטאו אל מחוץ לתחום.
את כל זאת לא רואה איש, שכן אין לאף אחד עניין לראות זאת.
רואים את הטיטול הבודד שנשאר תחת הסלע, רואים את הביסלי שנשפך לקטן אל האדמה, ורואים את הקשקושים שקשקש בן ה-3 על הארץ עם אבן הגיר שמצא.
אנא, מלעיזים יקרים, הכפילו פי עשרה את כמות האשפה שהשאירה אחריה משפחה המונה שני ילדים, ואולי תגלו שהמשפחה של החרדים הייתה דווקא נקייה יחסית.
כשאתם מגיעים למקום כדי לבדוק כמה אשפה החרדים האלו השאירו אחריהם, היזהרו על רגליכם, כי יש סיכוי רב יותר שבדרך לספירת האשפה, תדרכו על הלכלוך של הכלב שעבר פה לפני רגע עם משפחתו ה'לא חרדית' שטיילה פה.
אני מזהירה אתכם סתם כך כדי שהנעליים שלכם לא יעלו ריח באושים (אל תדאגו אף אחד מהחרדים לא יצלם אתכם, אצל החרדים המלוכלכים האלו, המצלמה עדיין לא חלק מהגוף).
טוב, עזבו, לכלוך של כלבים. זה לא קשור לנושא.
1.
באחד מאתרי הנופש בחו"ל, אליו הוזמנתי, חזר אחד האורחים למלון, לאחר טיול יומי מיגע, פצוע וצולע ברגלו.
התברר שהוא היה הראשון להתנדב לקפוץ מגובה של שני מטרים אל מזרן קפיצים שהיה מונח על הקרקעית.
המזרן אמור היה להיות מנופח ולהקפיץ את האיש לגובה, אלא שלמרבה הצער התברר שהמזרן כנראה לא היה מנופח דיו, דבר שגרם לכך שהוא קפץ על המזרן ורגליו נשברו.
מכיוון שאיש לא הצהיר על המקום שאליו נקלע כי הוא בטיחותי, לא היה לו לבוא בתלונות, אלא אליו עצמו. וזה מה שעשה האיש, שלאורך כל ימי החופשה הנותרים נשאר חבול ומסכן.
הדבר המרגיז ביותר שקורה לאנשים, זה שאין למי לבוא בתלונות. אין למי לבוא ולקטר, אין למי להגיע ולבקר.
ראו את נפגעי תאונות הדרכים, שנרדמו בדרכם או עקפו באופן אסור את הרכב שלפניהם וגרמו לתאונה.
הם חוזרים מוכים וחבולים הביתה ואין להם אפילו על מי לצעוק, לצווח, להתאונן או למחות, אלא על עצמם, שזה ממש לא מספיק.
זו הסיבה שלעיתים אנשים שנפגעים מחפשים מתחת האדמה למי אפשר לבוא בתלונה. כשמתלוננים, מקטרים, מצביעים בזעם ורושפים – אנחנו משילים מעלינו מעט מעיצבוננו. אנחנו מוציאים את עצבינו על אחרים וכך מרגיעים את עצמנו.
2.
אפשר לראות את האישה שעוברת בסופר עם עגלת קניות ורומסת את הרגל של מישהו שהולך לפניה, האיש מסתובב, ובמקום לנסות להרגיע את רגלו הדואבת, הוא מתחיל לצעוק על האישה:
"את לא רואה איך את הולכת?"
לא. היא לא ראתה. היא לא ידעה בכלל מה הוא רוצה ממנה, אבל הוא השיל מעצמו חלק מהכאב באמצעות הצעקה שצעק על האישה.
ראו את האבא שהילד שלו גרר כיסא כדי להניח ליד השולחן ונתקע בו ללא כוונה. "אתה לא יכול להיזהר?" – הוא שואג על הילד שרק רצה לעזור ולא מבין על מה המהומה.
3.
מספרים על שניים ששכבו בבית החולים מיטה ליד מיטה. האחד נפגע בתאונה, כשהוא עצמו היה אשם בה. השני נפגע בפיגוע.
מצבו של זה שנפגע בפיגוע היה גרוע מהאיש שעבר תאונה.
"אני מקנא בך" - סח האיש מהתאונה.
"מקנא? והלא מצבך טוב ממצבי!"
"כן, אבל לך יש למי לבוא בתלונות ולי לא".
האנחה והצעקה מועילות כנראה לחלק מהאנשים. עובדה שאישה שסובלת בלידה מעדיפה לצעוק בקול גדול את צעקת הכאב, מאשר להחניק את הצעקה. עצם הוצאת הזעקה מבפנים כבר עוזר במידת מה.
אלא שעל פי רוב, אדם לא נוהג לצעוק על עצמו.
4.
כנראה יש הבדל בין מקרה למקרה.
בשבוע שעבר ראיינתי בתכנית רדיו שלי את אדווה ביטון, אימה של אדל הי"ד, שסיפרה על האימפריה שהיא עושה למען ביתה, שנרצחה בפיגוע. זוהי דוגמה של צעקה במקומה.
זו דוגמה למקרה שבו קול הצעקה הוא קול הבנייה – אנשים שלקחו את אבלם ובקול גדול הפכו אותו לבניין עולם.
לעומת זאת, רק שלשום ראיתי ברחוב נער שרצה לחצות את הכביש, במקום המותר למעבר. כשרכב הגיח במהירות, הוא חזר לאחוריו, מבלי ששם לב לאיש מבוגר שפסע שם לתומו.
האיש קיבל מכה קטנה, לא נעימה בכלל, אבל הוא התקיף את הנער באופן שלא הייתי מתקיפה אויב שלי.
כן, ישנם מקרים שבהם הצעקה מועילה ויוצרת בניינים משגשגים, וישנם מקרים שהצעקה אמנם מקילה עלינו, אבל מחבלת ביחסינו עם עמיתנו, גורמת לאחר לצלקת עמוקה, או מביישת חפים מפשע.
אולי הגיע הזמן לבדוק את צעקותינו. האם זעקות אמת הן או שמא הזעקות שווא?