יוספי הוא תינוק מתוק. לחייו עגולות ושמנות, גומת חן קטנה חתומה בלחיו השמאלית, קבוצת שערות מונחות על ראשו ויוצרות דמות כבשה מטולטלת, ועיניו עייני חן.
"ספונו", כפי שקורא לו אביו, או "ספסוף" כפי שמתעקשת אימו, ישמש כאן בעל כורחו כתשובה קלאסית לשאלה: "מיהו מאושר".
אביו של יוסף, ר' מנחם, איש הגון בעל צורה ובעל בשר, מבנה גופו רחב וכרסו הולך לפניו. גם הוא, כבנו, ישתתף בהוכחת מהות האושר.
בשעה שבע בערב, שניהם רעבים, מאד רעבים. 'ספונו' כבר מתכונן לשנת הלילה ובטנו דורשת את מנת פורמולת החלב היומית. והאב, שחוזר רק עתה מבית המדרש לאחר שעות של לימוד והעמקה, מוכרח להכניס ארוחה דשנה לפיו. הרעב בהחלט מציק ובמידה שווה לשניהם.
האמא הרחמנית, המשמשת כאם וכרעיה, מתמרנת במהירות בין שני האדונים.
ביד אחת מנערת בקבוק חלב מאה ושמונים מ"ג המיועד לספסוף שלה, ובידה השנייה מסדרת ארוחה דשנה לאבי המשפחה: מנת אורז כפולה, תפוחי אדמה מאודים, עוף צלוי בתנור וקציצות בשר מטוגנות. אשת חיל אמיתית.
האב מתיישב ופותח במלאכת האכילה, הבן שוכב במיטתו וגומע את מנתו בשקיקה. הדממה שנוצרה בחלל הבית - מדהימה. מידי פעם נשמעות 'שיחות דקלים' בין המזלג לצלחת החרסינה בחסותו של ר' מנחם, ובין שפתותיו היונקות של יוספי לבין פטמת הבקבוק.
פורמולת החלב הועברה במלואה על כל תכולתה למעיו של הילד, וארוחת הערב של האב, אף היא, מונחת בכרסו, בין המעי הגס לחברו הדק.
כעת, גם האב וגם בנו התינוק "שבעים".
האם יכול לקום איש ולטעון כי אי מי מהמסובים 'שבע' כעת יותר מחברו?
האם ישנה האפשרות בכלל לחלק בין דרגות השובע?
כמובן שלא. האב ובנו אכלו את מנתם עד קצה גבול היכולת הסטנדרטית, מעתה שניהם יחד וכל אחד לחוד, תחת אותה דרגת שובע. הרעב חלף לו ונעלם.
אך איך זה ייתכן? כיצד אפשרי ששני בני אדם יגיעו לאותה דרגת שובע משני מאכלים שונים?
התשובה כמובן פשוטה: קיבתו של האב גדולה פי כמה וכמה מזו של תינוק מצוי. ומשכך אך טבעי כי צרכיו מרובים יותר והדרך להגיע לשובע ארוכה יותר, ומצריכה מזון שונה בהרבה מבקבוקון חלב פשוט. קיבתו של התינוק קטנה יותר, ומאה ושמונים מ"ל של חלב מזין מספיקים דיים להעביר את תחושת הרעב ולהשביעו.
פשוט. נכון?
חכו, כל זה רק משל.
•
מהו אושר?
גדולי הפילוסופים בכל השנים הטריחו עצמם עד לדקות המחשבה, בניסיון להבין מהו האושר. רבותינו בעלי המוסר מצאו את ההגדרה: אושר הוא שלמות (כתבי הרב דסלר ועוד).
מאד פשוט: "אשרי האיש" – "מושלם האיש". גם בחיבור הפשוט בין המילה 'אושר' ל'עושר' ניתנת הגדרת השלמות. 'עשיר' בארמית הוא 'עתיר' – עתיר זהו "מלא". כמו: "עתיר שומן" –למשל.
שובע, אם כן, הוא סוג של אושר. גם שובע זו תחושה של מושלמות וסיפוק.
מעתה, בבואנו לדבר על מהות האושר והדרך להשיגה, הנוסחה היא פשוטה, מאד פשוטה. ככל ש'קיבתו הנפשית' של האדם גדולה יותר, כך הדרך לשובע ארוכה יותר.
דוגמא? בבקשה:
ר' מנחם האברך, זה מהמשל, יהיה בהחלט מאושר לו יקבל מלגת חג מראש הכולל בסך אלפיים שקלים, הסכום הזה הוא מעל ומעבר לציפיותיו, וכבונוס הוא בהחלט מעורר רגשות חמות של אושר.
וביל גייט'ס? מן הסתם ישמח גם, אתם יודעים אלפיים שקל הם גם משהו, אך האם שמחתו ואשרו עומדים באותו משקל עם שמחת האברך? ברור שלא, אפילו לא כמעט.
'קיבתו החומרית' של ר' מנחם צרה כל כך בהשוואה לזו של גייט'ס, הרבה יותר מהיחס שבין ארוחת הערב שלו ושל ספונו.
•
ההסתפקות במועט, אם כן, אינה סוג של התמודדות עם מה שיש. להפך, הדרך הזאת, היא השיטה היחידה שבה ניתן להקטין את מערכת העיכול החומרית ובכך להגיע לדרגת אושר מלאה גם במעט מאד מזון חומרי.
לשם השוואה: לו נמדוד על ידי ברומטר את מידת אושרו של המסתפק במועט בשעת סיפוקו, ונמדוד במקביל את מידת אושרו של אותו מר גייטס בשעת עליית המניות של חברתו וברגעי הכפלת הונו, האם הברומטר יעניק ציון רב יותר לביל גייטס?
ממש ממש לא! האושר יהיה הדדי לחלוטין. התחושה של סיפוק ומושלמות שווה אצל שניהם באותה דרגה בדיוק.
לצערו של גייט'ס, דרכו לשבוע עולה הון עתק.
קשה, ולעתים בלתי אפשרי להתמודד עם חוקי הטבע.
כאשר לא מטפלים במחלה ממאירה, היא תתפשט. אם מתעלמים לאורך זמן מזיהום, הגוף כולו ילקה. סופו של אי טיפול בתופעות חברתיות בעייתיות הוא טיפול במשבר, וכגודל ההתעלמות, כך מאוחר יותר עומק המשבר.
בשבועות האחרונים יושבת באוסטרליה הרחוקה ועדת חקירה ממלכתית שבודקת את 'התגובות המוסדיות' לתופעות של פגיעות בילדים.
מדובר בחקירה חושפנית במיוחד לקהילה היהודית במקום, שכן על במוקד החקירה מצויים שני מוסדות חרדיים חשובים ומנהליהם לאורך השנים.
עוד לפני שאגש לגוף הדברים, אקדים ואומר כי ברור לי שלא מדובר בתופעה הייחודית לתרבות החרדית, אלא היא רווחת בדרך זו או אחרת בחברות שונות, בכל החברות, ומכל מקום. אתייחס במאמר זה להיבט החרדי.
החקירה, כאמור, מתמקדת בבתי חינוך חרדיים.
מה כל-כך מיוחד בחקירה הבלתי פשוטה הזו? אחת התופעות שהוועדה מנסה להבין היא תרבות ה'מסירה'.
אל תהיה 'מויסר'
ביהדות קיים מושג מוכר האוסר 'למסור' יהודי בידי שלטון זר. העקרון הזה התפתח וגובש בשנות הגולה, כאשר היה ברור שלרשויות אין עניין אמיתי בשלטון החוק, אלא ברדיפת יהודים באשר הם.
אלא שבאוסטרליה ובמקומות אחרית בעולם הבינו אולי מאוחר מידי, שהסתרה וניסיון להתמודד בתוך קהילות סגורות בחסות איסור ה'מסירה', אינם מועילים ואף מגבירים את סכנת הפגיעה הבאה.
שכן, למרבה הצער, החובה לא למסור יהודים בידי המשטרה גבתה הרבה קורבנות.
בדיונים בפני הוועדה עלתה תמונה ברורה לפיה היו תלונות על פגיעות בתוך בית הספר מלפני יותר מעשרים שנה, ומסיבות שונות לא נעשה דבר. בחלק מהמקרים אף עזרו לתוקפים לברוח מהמדינה, כדי לא ליפול בידי המשטרה המקומית (באופן לא מפתיע, חלק מאותם עבריינים פגעו בילדים נוספים במקומות שאליהם הגיעו).
חלק מהרבנים באוסטרליה מתחילים להפנים את גודל האסון, כאשר הם מתוודעים למספר הקורבנות הגדול, שנובע מאוזלת ידם באי טיפול הולם בתופעה. בחלק מהמקרים הקרבנות חוו התעללות חוזרת, מאחר שבדיווח הראשון הם נתקלו באי אמון, שגבל לעתים בהתנכלות למשפחותיהם.
אז איך בכל זאת קמה לה ועדת החקירה?
הוועדה הזו היא פרי אומץ לב בלתי רגיל של קרבן אחד, שאחרי מאמצים הצליח לגייס את משפחתו (שגם הם שילמו מחיר חברתי כבד) לצאת למאבק. אילו היתה נטילת אחריות מוקדמת יותר, החשיפה הקשה שפוגעת כעת בכל הקהילה היהודית הייתה נמנעת.
חשוב מכך: אם היו מסלקים את הפוגעים, והיו מוסרים את החשודים לשלטונות, לא מעט ילדים היו ניצולים, והפגיעה שמלווה קרבנות מן הסוג הזה לכל החיים - היתה נמנעת.
הקושי לדבר גדול שבעתיים
כשהנפגע מדבר, מחובתנו להיות רגישים וזהירים בתגובה, ולשדר כלפיו אמון בלתי מסויג.
אלא שמחקרים מראים, כי במרבית המקרים נפגעים אינם מדברים. הסיבות לכך שונות: בושה, חשש שלא יאמינו, ולעיתים תחושת אשם המלווה את הקורבן (למה האמנתי לו? אני אשם שאיפשרתי לו לנגוע בי, אולי משהו בי גרם לו לפעול כך וכו').
בחברה החרדית, גדול הקושי לדבר שבעתיים: ענייני הצניעות אינם נושא מדובר - לא בבית ולא במוסדות הלימוד, ולעתים אין לילד כלל מילים להסביר את מה שחווה בגופו שלו.
בשנים האחרונות, עם הגברת המודעות ושיתופי הפעולה בין החברה החרדית, רשויות הרווחה והשרות הפסיכולוגי, נעשו בלא מעט מוסדות כנסי הסברה להורים ולמחנכים על התופעה, כאשר בכנסים אלו ניתנו כלים איך לדובב ילד, והכי חשוב: איך לתת לו כלים לשמור על עצמו מפני פגיעות.
בקרית ספר, למשל, הוכנסו תוכניות מניעה למוסדות הלימוד, בהסכמת המרא דאתרא, הרב מאיר קסלר - בשיתוף התוכנית הלאומית לילדים בסיכון. בבית שמש - מממנת התוכנית הלאומית על ידי ארגון 'ובנה' פעילות לאיתור ומניעה בתוך המגזר החרדי.
כבר כעת ניתן לקבוע כי עשרות רבות של ילדים ניצלו בעקבות פעילות זו. כמו כן הוקמה עמותת מגן שגם היא מלווה קרבנות ומשפחות שחוו פגיעה מינית.
אין מי שחסין מחולים ומטורפים
ברוך השם אנחנו חיים במדינת חוק. גם אם לא הכל מושלם, עדיין יש לסמוך על הרשויות.
חשוב לזכור שיש מי שינסה לפגוע בילדים בכל חברה, בכל קהילה, ובכל עדה. לא קיים מוסד חינוכי שחסין מפני החולים והמטורפים שמחפשים להתעלל בילדים. בעניין הזה, אין דתיים, חילונים או חרדים, אין גם יהודים ושאינם יהודים. כולנו חייבים להיות הורה, אח, דוד או סבא ולוודא שסביבת הילדים שלנו מוגנת, ככל שניתן, מפני אלה שירצו לפגוע בהם.
חשוב לומר זאת שוב ושוב: עצימת עין, אי רצון לערב את השלטונות המתאימים, מאפשרת לעבריינים להמשיך ולפגוע. האחריות נופלת עלינו, ואנו מחוייבים לפעול ולהגן על אלה שאינם מסוגלים להגן על עצמם.
אי אפשר למנוע כל תקיפה כמובן, ועם זאת עלינו לוודא שיש הבנה ברורה שהסתרה והאשמת הקורבן מכשירה את הקרקע לפגיעה הבאה, וממש מדובר בדיני נפשות.
כפי שציינתי ישנה התקדמות ניכרת בשנים האחרונות, כולל תיאום משתפר בין חלק מהרבנים ומנהיגים מן הצד האחד, ומומחי רווחה ואכיפה מהצד השני.
ולצד זאת, אנו מוכרחים לשתף יותר חוקרי ילדים, שגם מתמחים בהבנת הרגישויות שקיימות בתוך המגזר.
חינוך לצוות
מלבד החינוך המועבר לילדים, נדרשת גם העלאת מודעות.
הגיע הזמן לדרוש מדיניות ברורה ממוסדות החינוך כלפי סינון הצוות. אי סינון כזה מייצר ענישה של הקרבן פעמיים. פעם ראשונה על ידי התוקף ופעם שנייה כאשר לא מאמינים לו.
יש כוחות גיוס עצומים בתוך החברה הישראלית בכלל ובחברה החרדית בפרט. יש רצון עז וטבעי לשמור על ילדינו ולתת להם לגדול בסביבה הבטוחה ביותר.
אני מציע, או ליתר דיוק מתחנן מכל אחד ואחת מאיתנו, לבדוק את מדיניות המוסדות אליו הוא שולח את ילדיו.
לדבר עם הילדים - באופן מתאים - כיצד יש להתנהג במקרה שהוא מותקף, ובכלל להיות במצב של מודעות תמידית, שעשויה למזער את התופעה למינימום האפשרי.
ברוך דיין האמת: בירושלים נפטר הלילה מהסתבכות של דלקת ריאות, בגיל 85, הגאון רבי דוד אליאך זצ”ל, משגיח ישיבת 'נחלת דוד' בפתח-תקווה.
המנוח זצ"ל, שהתגורר בשכונת עזרת תורה בירושלים, חיבר ספרי מוסר רבים, עליהם קיבל הסכמה מהגרא”מ שך זצ”ל, שכתב ש"דעתו דעת תורה".
הותיר אחריו את רעייתו, בנים ובנות, נכדים ונינים ההולכים בדרכו.
בנו הוא הרב דב אליאך, מחבר 'הגאון' על הגאון מוילנא.
בבחרותו למד בישיבת 'כנסת חזקיהו', כשנפתחה בזכרון יעקב, והיה ממייסדי הישיבה. לאחר מספר שנים עבר ללמוד בישיבת 'חברון-גאולה'.
לאחר נישואיו למד בכולל והחל לעסוק במוסר. בתחילת דרכו שימש משגיח בישיבת 'איתרי, ולאחר מכן בישיבת נחלת דוד בפתח תקוה, שם כיהן כמשגיח עשרות שנים.
בשנים אחרונות בגלל חולשתו, הגיע רק אחת לשבוע - בימי שני, למסור שיחה בהיכל הישיבה. בזמן החורף האחרון הגיע רק פעם אחת, במסירות נפש, למרות קשיי הנשימה.