במכון 'שם עולם' לחקר, חינוך והנצחת השואה, התקבלו תוכניות הלימוד של יהודי פולין בתקופת השואה' המעניקים הצצה נדירה מבפנים למערכת החינוך היהודית בתקופה בה תלמידים כבר החלו להישלח לעבודות כפייה ולא היה ברור האם השלטונות יאשרו את פתיחת שנת הלימודים.

כחלק מכלל המסמכים שנחשפים כאן מתגלה לראשונה מכתב שנשלח ב-29.01.41 על-ידי ראשי הקהילה היהודית בקרקוב שבפולין אל המועצה היהודית בלובלין, בה הם מביעים חשש כי שנת הלימודים הקרובה לא תפתח ומיידעים כי בשל 'רצונות בלתי-אחידים' של הורים הם ממליצים על פתיחת 3 מסלולים שונים בבתי הספר הכלליים (בתי ספר שאינם תלמוד-תורה)', שההבדל ביניהם יהיה שעות הלימודים המוקצות בכל בית-ספר ללימודי יהדות, החל מ-10 ועד 18 ש"ש.

בנוסף, נחשף לוח-שעות היסטורי,' החושף כי גם היהודים שחשו הכי פחות זיקה ליהדות - תמכו בלימודי יהדות בהיקפים של 10 שעות שבועיות לפחות (קרוב למחצית מכלל שעות הלימוד השבועיות).

ניתן להעריך, כי שעות הלימוד המרובות בבתי הספר הכלליים שהוקדשו ליהדות נועדו, בין השאר, לחזק את הזיקה של יהודי קרקוב לשורשיהם היהודים באחת מהתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה - בה ריחף צל כבד מעל בטחונו של העם היהודי.

כמו כן, לצד לימודיי היהדות יהודי פולין נדרשו ללמוד מקצועות כלליים, כדוגמת חשבון, גיאוגרפיה, טבע ואת השפה הפולנית, כאשר שלושת המקצועות הנלמדים ביותר הם מקצועות היהדות, לימודי השפה הפולנית וחשבון.

הרב אברהם קריגר העומד בראש מכון 'שם עולם': "המסמכים שבידינו חושפים מחד את החששות הכבדים שהיו לקהילה היהודית בפולין שמא שנת הלימודים לא תפתח חרף הסכנה הקיומית שליוותה אותם באותה תקופה חשוכה, ומאידך את רצונם לשמר את לימודי היהדות במרכז מערך הלימוד, כפי הנראה, במטרה לחזק את המורשת והזהות היהודית בשעת חירום של סכנת כיליון".

נראה שהחיים בארץ באמת נפלאים, אם הסערות התקשורתיות הפוקדות אותנו בעת האחרונה הן סביב משפט שנאמר בהרצאה או בעקבות שורה שנכתבה אי-שם.

זה סגנון חדש של יצירת מהומה מלא מאומה, אבל בהחלט יש מאחוריה כוונה להלך אימים על מי שמעז להשמיע דעה החורגת ממה שמישהו סבור שהוא הקו ה'נכון'.

בשבוע שעבר היה ניסיון לייצר סערה מדברי שר החינוך ש"לימודי היהדות חשובים מלימודי מתמטיקה".

כותרות הענק יצרו רושם שנאמרה כאן אמירה שערורייתית מזעזעת, המחייבת הכאה על חטא או לפחות הבהרה והתנצלות.

אבל מה לעשות, זו האמת.

מתמטיקה או בריאות?

הנה, בימים האלה אנחנו עושים איש-איש את חשבון נפשו ומתייצבים בראש מורכן לאמירת הסליחות. על מה אנחנו מבקשים סליחה, על שלא למדנו מתמטיקה במידה מספקת? על מה אנחנו עושים חשבון נפש, על שלא השקענו בלימודי מדעים?

עם כל הכבוד למקצועות האלה, לא הם העומדים מול עינינו בהתייצבותנו לפני בורא העולם לפני יום הדין.

על מה אנחנו מבקשים סליחה ועורכים חשבון נפש? – על דברים שברוח. על שלא למדנו די הצורך תורה, על שלא קיימנו די מצוות, על שלא עשינו דיינו מעשי צדקה וחסד, על שלא זיככנו את מידותינו, על שלא נהגנו כבוד בזולת.

על אלה נאמר בלב נשבר 'אשמנו, בגדנו', ונקווה שבשנה הבאה נשתפר ונתעלה.

המתמטיקה היא כלי. אמנם כלי חשוב וחיוני להתקדמות טכנולוגית, אבל כלי בלבד. לעומת זה, לימודי היהדות מעצבים את האישיות שלנו, את עצם היותנו בני-אדם ויהודים.

אין אלה שני מקצועות שאפשר להשוות ביניהם ולנהל דיון על מידת חשיבותם, אלא האחד הוא כלי ואמצעי בלבד ואילו השני קשור לעצם הווייתנו.

הדבר דומה לשאלה אם חשוב יותר ללמוד מתמטיקה או להיות בריא. כל אב ואם ישיבו נחרצות: 'העיקר הבריאות'.

ובכן, כשם שהבריאות הפיזית היא המשאלה הגדולה והחשובה שכולנו מאחלים לעצמנו ולילדינו, גם הבריאות הרוחנית – להיות אדם בריא בנפשו ויהודי בריא ברוחו – היא הדבר החשוב ביותר.

יסודות בריאים

יהדות איננה מקצוע שלומדים לצורך מבחן, מקבלים ציון ויכולים לנפנף אחר-כך בתעודה נאה. את היהדות צריך להפנים ולהטמיע בתוך הנפש.

יהדות משמעותה זהות יהודית, חיבור איתן לשורשים היהודיים, גאווה יהודית. לימודי היהדות צריכים להחדיר בתוכנו את מערכת הערכים היהודית, כדי שנוכל לעמוד באתגרי החיים ולהעביר את המורשת המופלאה הזאת לדורות הבאים.

כאשר היסודות חזקים, אפשר לבנות עליהם בניין לתפארת. יהודי שקיבל מטען ערכי עמוק ושורשי יוכל לעסוק בכל מקצוע ועיסוק ולהתמודד עם כל אתגר בלי להתבלבל ובלי לוותר על זהותו וערכיו. יהודי כזה מקדש שם שמים ומעורר כבוד בעיני סביבתו.

בימים האלה של אלול אנחנו מחזירים את הפרופורציות לחיינו.

עושים את חשבון נפשנו ונזכרים מה הם הדברים החשובים באמת, שבזכותם נזכה לכתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה.

פסק דין חמור, החתום על ידי הדיין הגאון רבי מנחם מנדל שפרן, הרב גרשון הלוי בעט מקליפורניה, והרב חיים זאב הלוי מנילוביץ מירושלים-בית שמש, אוסר על מרצה בשם מאיר פאגארו להרצות בפני נשים בשל 'התנהגות נלוזה'.

לרב פאגארו אתר אינטרנט פופולארי ותכנית בשם 'מאסטר תורה,' והוא מרצה בפני נשים וגברים ברחבי העולם - ובעיקר בבית שמש ובלוס אנג'לס.

בנוסף הוא מציע באתר האינטרנט שלו תכניות לימוד בכל חלקי התורה, כך שכל אדם פשוט יוכל, לדבריו, להיות בקיא בתורה.

במכתב, בנושא את תאריך ח' סיון,  פוסקים הרבנים, אחרי שהם מציינים כי שמעו עדויות על מעשיו, ואף שמעו את גירסתו, כי אסור לנשים לבוא אתו במגע כלשהו, חד פעמי או קבוע:

א. אסור להנ״ל להיות עסקו עם הנשים בכל דרך שהיא ישירות או בעקיפין בשיחה או בכתיבה דרך איזה אמצעי אלקטרוני שיהיה, כולל ייעוץ, הדרכה בלימודים או בדברים אחרים, דברי חיזוק, פסיקת שאלות הלכתיות, וכל סוג קשר שהוא בעניינים רוחניים או ענייני דעלמא. נשים כולל בנות לא נשואות ו/או נשואות בכל גיל שהוא אחד לאחד או אפילו עם כמה ביחד.

ב. הננו להזהיר לנשים ולבנות באזהרה חמורה מכל סוג קשר אתו חד פעמי או קבוע. כל מפגש איתו אסורה בהחלט כולל שיחות טלפוניות או כל התכתבות איתו באיזה אמצעים אלקטרוניים שיהיה ביחיד או כמה ביחד [אפילו באופן שאין איסור יחוד], או ברבים, באיזה נושא שיהיה הן התייעצויות הן שיחות הן עניינים גשמיים או רוחניים, השקפות, בכל נושא שהיא. וכן אסור לנשים לשמוע הרצאותיו ודרשותיו וחייבות להתרחק מקבלת השפעה ממנו בכל דרך או אופן שיהיה.

ג. אסור לנשים כולל בנות לא נשואות ו/או נשואות להיכנס באתר האינטרנט שלו שאנחנו יודעים ממנה, הקרוי מאסטר תורה.

ד. בתוך העדויות ששמענו, נודע לנו שישנה אשה בארה״ב שקובעת עבורו פגישות ונסיעות משותפות למרחקים ובילויים בבתי מלון וכו׳ וכו׳ ומשמשת כסוכנתו לעבירה וכך הפילה בנות ביודעין בשאול תחתית. הננו קוראים בזה לבנות ישראל נשים ובנות להתרחק מכל מי שינסה לקשור אותן אל אשה זו וכל שכן להתרחק מאשה זו עצמה, ולדווח לכתובת שבסעיף ה על כל הפניה כזו.

אנו פונים בזה לעסקני ורבני ארה״ב לברר זהותה ותפקידה ולטפל בה בהתאם.

ה. מתוך מה ששמענו הבנו שיש הרבה מה שעדיין לא שמענו, מאחר ונפגעים בטבעם נמנעים מלהתלונן; אי לזאת הננו מודיעים בזה שמי שיש לו מידע או שמרגיש/ה צורך להתלונן יש אפשרות להתלונן בעמותת מענה.

פסק הדין הובא, בין היתר ב-daattorah.blogspot, שם הוצג פסק דין נוסף של רבנים ארה"ב הקוראים לנשים "להתרחק מכל שייכות לאיש הזה".

את תגובתו של הרב מאיר פאגארו לא ניתן היה להשיג - ולכשתתקבל נפרסם.

 

האמירות המנסות להשוות תהליכים בעם ישראל למה שהתרחש בגרמניה הנאצית – מקוממות ומזעזעות. הן משקפות בלבול מושגים מוחלט וזילות נוראה של השואה.

יש באמירות כאלה כשל מוסרי חמור ביותר, מלבד הנזק העצום שהן גורמות ולתחמושת שהן מספקות לשונאי ישראל ולתנועות המקדמות את יוזמות החרם נגד ישראל.

זו תוצאה ישירה של נפנוף חסר אחריות במונח 'גזענות' כלפי עמדות שאין להן דבר עם גזענות ושנאת הזולת.

גורמים מסויימים - מקצתם בכוונה תחילה ומקצתם בחוסר הבחנה - כורכים עמדות לגיטימיות לחלוטין עם 'גזענות', וכך מדביקים לעם ישראל את התווית המאשימה אותו במעשיהם של הגרועים שבאויביו.

יסודות היהדות

האם שאיפתו של העם היהודי לשמור על ייחודו היא גזענות? האם הסירוב לצרף לא-יהודי למניין הוא גזענות? האם האיסור על יהודי להתחתן עם מי שאינו יהודי הוא גזענות? מי שמשיב על כך בחיוב שולל למעשה את דת ישראל כולה.

אין הוא מבקר 'תהליכים' שמתחוללים 'בעת האחרונה', אלא את יסודות דתנו מאז מעמד הר סיני.

בלבול המושגים הזה מתקיים כל הזמן.

פעמים רבות ראינו כותרות צעקניות המכריזות על 'גזענות' בחברה הישראלית, בעקבות סקרי דעת קהל. ומה הנתון שזעזע כל-כך את מחברי הסקר? – השיעור הגבוה (ברוך השם!) של יהודים המתנגדים לנישואי ילדיהם עם לא-יהודים. כדאי אולי להזכיר לכל ה'מזדעזעים', שאילו אבותיהם לא היו שומרים על העיקרון הזה, הם לא היו כאן כדי 'להזדעזע'.

אם זו 'גזענות', כי אז כל הגופים והארגונים העוסקים במאבק בהתבוללות ברחבי העולם הם גזענים. כל מי שפועלים לעידוד הנישואין של יהודים עם בני עמם הם גזענים. ובעצם גם המדינה היהודית, שיש בה חוק השבות, המקנה זכויות מיוחדות לעולים יהודים, היא גזענית.

עוד דבר שנכרך עם גזענות הוא התגובה הבריאה של יהודים כלפי אויביהם.

יהודים ביהודה ושומרון אינם רוצים לנסוע באותם אוטובוסים עם ערבים לא מפני היותם 'גזענים', אלא מפני שהם חוששים לחייהם. בתקופות שבהן מתעצם הטרור הערבי גוברים הקולות המתנגדים להעסקת ערבים – לא מתוך 'גזענות', אלא מפני שעובדים כאלה נהפכו לא אחת למרצחים.

תגובה בריאה

ויש עוד דבר שמבלבלים אותו עם 'גזענות', אף שאין מוצדק ממנו: הזעם המצטבר בציבור לנוכח התנהגותם של רבים מנציגי הציבור הערבי.

ההתקוממות על חברי כנסת, שבמקום לדאוג לרווחת בוחריהם ולשיפור תנאי חייהם, עוסקים יומם ולילה במתן סיוע מבפנים לאויבי ישראל – אינה 'גזענות'. ההתגוננות מפני מי שמשאת נפשם היא החרבת המדינה היהודית – איננה 'גזענות'.

העם היהודי איננו שונא זרים. להפך, איפה יש עוד עם בעולם שמכניס לארצו חולים מבני אויביו ומטפל בהם במסירות אין קץ?

אבל לעם היהודי נמאס לעמוד בחוסר אונים מול גורמים הנהנים מכל הזכויות של המדינה היהודית ועושים יד אחת עם המבקשים להשמידה. אין זו 'גזענות', אלא תגובה בריאה של עם בריא.

בכל הליך משפטי, יש צורך בהגבלת ההליך בסדר דין, וזאת על מנת לאפשר ולמקד הליך הוגן המביא לחקר האמת ולמנוע שימוש בהליכים משפטיים המיועדים להטריד את בעל הדין ולגרום לו נזקים.

במערכות משפט מודרניות, הענין מוסדר בחוקים ותקנות לסדרי דין, אולם בהלכה היהודית סדרי הדין מעטים ואינם קשיחים, באשר חקר האמת הינו השיקול הדומיננטי. ההלכה מניחה כי לבעלי דין חזקת כשרות והם תמי לב ולא ינצלו את ההליך להטריד ולגרום נזק. אולם, בכל זאת מצאנו מקורות המציבים גבול בין הצורך לחקר האמת מחד והצורך למנוע ניהול הליך קנטרני מאידך.

ישנה משנה במסכת סנהדרין^[1] אשר יכולה לשפוך אור על סוגיה זו. המשנה מורכבת מדין כללי ועוד שלשה חלקים כאשר בכל חלק ישנו דין. בחלקים הראשונים קיימת מחלוקת ביחס לדין הנזכר כדו שיח בין רשב"ג לחכמים, אולם בחלק השלישי הדין מוסכם על כולם. וז"ל:

דין מוסכם

כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין.

מחלוקת א

אמר לו כל ראיות שיש לך הבא מיכן עד שלשים יום מצא בתוך שלשים יום סותר לאחר שלשים יום אינו סותר. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים?

מחלוקת ב

אמר לו הבא עדים, ואמר אין לי עדים, אמר הבא ראיה ואמר אין לי ראיה, ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים, הרי זה אינו כלום. אמר רבן שמעון בן גמליאל מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים, לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה?

דין מוסכם

ראה שמתחייב בדין ואמר: קרבו פלוני ופלוני ויעידוני, או שהוציא ראיה מתחת פונדתו, הרי זה אינו כלום.

ננתח את הדברים בקיצור נמרץ:

העיקרון הכללי הוא, כי אפשר לסתור פסק דין באמצעות ראיות חדשות אלא אם כן נתבקשו הדיינים לקבוע אחרת.

המחלוקת הראשונה היא: כשבעל דין מבקש להגביל את בעל הדין שכנגד בהבאת ראיה ל-30 יום, חכמים סבורים כי בית הדין יכול לקבל החלטה כזאת. רשב"ג סובר, שאין הדבר בסמכותם שכן הדבר יכול לגרום לאי צדק במקרה שאכן תתגלה לבעל הדין שאותו מגבילים ראיה מאוחר יותר. ברור כי המחלוקת בין רשב"ג לחכמים הינה איזה אינטרס להעדיף, חקר האמת או סופיות הדין, הסדר והיציבות המאפשרים לאדם לתכנן את עתידו הכלכלי.

המחלוקת השניה הינה שלב מתקדם יותר. מדובר במקרה שבעל הדין הודה כי אין לו יותר ראיות ואין לו עדים נוספים, ואין כאן בקשה מטעם הבעל דין השני. האם הודאה זו בכוחה להגביל אותו בעתיד ולהוות סמך לסדר וליציבות? גם כאן נחלקו חכמים ורשב"ג, כאשר רשב"ג מעדיף את גילוי הצדק על פני היציבות.

הפסקה האחרונה "ראה שמתחייב וכו'"  - מפרש רש”י, כי הוא המשך לדין הקודם בה אמר בעל הדין שאין לו ראיות ומצא ראיות. היינו, לאחר שרואה כי הוא עומד להפסיד, שינה דעתו ואמר שיש לו ראיות. כאן מסכים רשב"ג לחכמים, כי הנסיבות מעידות שהוא מבקש להעיד עדים מתוך רצון להטעות את בית הדין ולהציל את עצמו מלהתחייב בדין ואילו ידע מעדים אלו, לא היה מודה שאין לו ראיות נוספות.

נחלקו הפוסקים האם הלכה כרשב"ג או כחכמים, כאשר הפוסקים הקישו על מגוון נסיבות בהם אדם מנסה להמשיך את הדיון או לצאת למסע דיג של ראיות עדים ומסמכים.

ברם, למעשה בבתי הדין לממונות היום, הואיל והם דנים על פי סמכותם כבוררים, ובהסכם הבוררות המצוי מוקנים להם סמכות לחרוג מן הדין ושיקול דעת רחב, הם אינם רואים עצמם כבולים להלכה הקוגנטית ופועלים בכל מקרה לגופו מטעמים של צדק, ואיזון פרטני בין האינטרסים המנוגדים.

זאת ועוד, כחלק מפרשנות דין המשנה, מביאה הגמרא מחלוקת בין בעלי דין, כאשר האחד רוצה כי הצדדים ינהלו את הדיון ב"מקום הועד" ששם מצויים תלמידי חכמים בקיאים יותר וחשובים יותר ובשל כך יתביישו בעלי הדין לשקר בפניהם והשני טוען, כי כרוכות בכך הוצאות גדולות שיחסכו אם ידונו בעיר. רבי יוחנן סובר  - כופין אותו וילך למקום הועד ור' אלעזר סובר - כופין אותו ודן בעירו.

גם כאן אין כל כך משמעות למחלוקת בעת הזו, באשר במצב המשפטי דהיום הצדדים חייבים להסכים על הרכב מסוים ולמנותם כבוררים. אולם ניתן להסיק, כי במקרה שקיבלו עליהם בוררים וצד מבקש למנות מומחה, או מבקש מבית הדין לנסוע למרחק ולחוות באופן אישי את מצב הנכס או זירת האירוע נשוא הסכסוך הממוני, אזי בית הדין יקבל החלטה המאזנת בין קידום הצדק לבין ההוצאות הכרוכות בכך.

באופן כללי גם נושא זה עולה קנה אחד עם שיטת המשפט העברי בנושאים אחרים, להעדיף את בירור הצדק על פני הסדר הציבורי, שכן ישנה מטרה במשפט מעבר להרמוניה חברתית והוא מיצוי הדין והצדק המוחלט, באמצעות דיני התורה כהתגלות א-להית וביטוי לרצון הבורא.

טוענים רבניים ועו״ד מנוסים, בודקים היטיב את נוסח "שטר הבוררין" בענין זה, ובמקרים בהם יש לצד שכנגד קושי להשיג ראיות כגון בנסיבות שאין תיעוד במסמכים, או כשהנסיבות התנהלו בחו"ל, או לפני זמן רב, הם יבקשו להגביל את סמכות בית הדין ולמנוע מסע דייג מלכתחילה. ברם, בדרך כלל בית הדין אינו מסכים לשנות הרבה ב"שטר הבוררין" אם בכלל, ויש לקיים על כך דן ודברים כבר בהזמנה הראשונה לפני החתימה על השטר-הסכם.

במאמר הבא נעסוק בענין נוסף והוא מציאת ראיות לאחר הכרעת הדין, והאם יתכן מצב בו בית הדין כבר הכריע את הדין בפסיקה ולאחר מכן מצא אחד מבעלי הדין ראיה, האם יותר לו לסתור את הדין ולפתוח את ההליכים שוב?

עוד נסקור מקרים ספציפיים ממקורות פוסקי הדורות האחרונים, על מנת להמחיש ולראות קונקרטיזציה של הפעלת השיקולים שבתחום סמכותם של הדיינים כבוררים, וננסה לבסס כללים ולתרגם על ידם את העקרונות לשפת המעשה.

 עוה"ד והרב אליהו שוורץ ממשרד וולפסון ויינשטיין ושות', מתמחה בדיני תורה וליטיגציה.

 מחקר חדש של חוקר אמריקני בעל שם - ד"ר שלמה פישר סביב המגמות המשפיעות בעולם היהודי, בוחן את כוחן של הקהילות היהודיות בארצות הברית.

מן המחקר, שצוטט ב'מקור ראשון', עולה כי תנועת חב"ד היא הזרם היהודי הגדול ביותר באמריקה: "אם מתחשבים במספר המוסדות, הזרם הגדול ביותר באמריקה הוא חב"ד", נכתב בדו"ח.

מספרם של המרכזים של חב"ד עומד על לא פחות מ-959, זאת לעומת 595 טמפלים קונסרבטיביים וקצת מעל 800  טמפלים רפורמיים. בתי חב"ד, מסביר פישר, הם תופעה כלל עולמית והם משרתים יהודים בכל העולם – פעולות שרק הם יכולים לטעון כי הם עושים.

פישר מסביר מדוע עד כה לא התייחסו המחקרים לחב"ד: "חב"ד משחקים על פי כללים אחרים מהארגונים והמוסדות של המיינסטרים היהודי. הם לא עסוקים בדמי חברות, וגם לא בגבולות גזרה קבוצתיים כאלה ואחרים. הם עסוקים בכך שיהודים יקיימו את המצוות ויאמצו את תפיסת העולם שלהם, ללא כל דרישה של תשלום או של מחויבות ארוכת טווח".

פישר מסביר כי תנועת חב"ד, "באיזושהי צורה פלאית כמעט, מתאימה דווקא למציאות היהודית במאה ה-21". לדבריו, היא מתאימה גם ליהודים שאינם נוהגים בדיוק לפי הדת, ואפילו לכאלה שקשורים בצורה זו או אחרת לנישואי תערובת.

מי הם אורתודוקסים?

בשנת 2013 פרסם מכון 'פיו סקרים' סקר לפיו היהדות האורתודוקסית מהווה רק 10 אחוז מכלל החברה היהודית האמריקנית. אלא שלטענת חב"ד מרבית המבקרים אצלם במרכזים אינם כלל אורתודוקסים.

כך, למשל, מסביר פישר כי בתי הכנסת של היהדות 'המאורגנת' דורשים דמי חבר ומעורבות מעמיקה בחיי הקהילה.

חב"ד שמה דגש על מצוות כמו תפילין או הדלקת נרות, ולא מבקשת התחייבות ארוכת טווח. זו הסיבה שבאופן פרדוקסלי חב"ד מתאימה יותר למציאות האמריקנית, ולכן היא כה מצליחה.

כנגד הטענות שחב"ד היא 'יהדות אינסטנט' ללא עומק, טוען פישר באופן חד משמעי כי לחיבור לחב"ד יש השפעה ארוכת טווח.

בטווח הארוך, קובע פישר, יש לאנשים יותר מחויבות לעם היהודי. כך למשל היום לא פחות מ-33 אחוזים מהצעירים היהודיים באה"ב אומרים שהם גאים להיות יהודים, ואפילו רוב ילדי נישואי התערובת גאים ביהדותם.

מרכז רבני אירופה מפרסם נתונים שאספו יותר מ-800 רבנים המאוגדים בו, יחד עם נתונים שאספו באיגוד הארגונים היהודיים באירופה, מהם עולה כי ההתבוללות מרימה ראש באירופה, והיא עומדת כיום על כ-80 אחוזים מכלל חתונות היהודים ביבשת.

מנכ"ל שני הארגונים, הרב מנחם מרגולין, אומר כי האיסלאמיזצייה שעוברת אירופה מחד, והתחזקות הימין הקיצוני מאידך, יחד עם מבצע צוק איתן, הפכו את השנה החולפת לאחת השנים הקשות ביותר בעת האחרונה.

לדברי מרגולין, בשנה האחרונה נרשמו התקפות על מוסדות יהודיים, התנכלויות ליחידים ולקהילות, יותר הפגנות ויותר פוליטיקאים הנושאים נאומים מתלהמים נגד ישראל ונגד היהודים, מבכל השנים האחרונות.

מרגולין מעריך, כי לנוכח עליית כוחו של הימין הקיצוני בפרלמנט האירופי השנה הבאה תהיה אף קשה מקודמתה, ולפיכך עושה הארגון רבות בכדי להגביר את שיתוף הפעולה עם ההנהגה החדשה של האיחוד האירופי, בכדי להגביר את מחויבותה להגברת החינוך והאכיפה נגד האנטישמיות במדינות האיחוד.

על פי הנתונים שנאספו לקראת ראש השנה ביותר מ-800 קהילות ברחבי היבשת, כ-40 אחוזים מיהודי אירופה בוחרים להסתיר את יהדותם וכ-75 אחוז מילדי אירופה אינם לומדים בבתי הספר היהודיים.

כחצי מיליון יהודים ישתתפו השנה בתפילות שיתקיימו ב-1353 בתי כנסת ברחבי אירופה בראש השנה. אמנם מדובר ביותר מכפול מכמות היהודים המגיעים להתפלל בבתי הכנסת בשבתות במהלך השנה, אך כ-70 אחוז מיהודי אירופה עדיין יבחרו שלא להגיע לבית הכנסת גם במהלך ראש השנה ויום הכיפורים.

לנוכח המציאות החדשה, ציבורים גדולים של יהודים באירופה מגבירים את זיקתם ליהדות. מהנתונים שנמסרו על ידי רבני הקהילות עולה, כי מקרי האנטישמיות בבתי הספר הביאו מאות ילדים יהודים לעבור מבתי הספר הכלליים לבתי הספר היהודיים, ובמהלך השנה החולפת גדל מספר היהודים המבקרים באופן קבוע בבתי הכנסת בכ-17 אחוזים בהשוואה לשנה הקודמת.

אפליקציה ייחודית הושקה בחנויות האפליקציות של האנדרואיד וה-iOS. שמה הוא Minyan Now, ותכליתה הוא לשתף מניינים על פי מיקום.

כלומר: אם כעת אתם עומדים בבורסה ברמת גן, בשוק בנתניה או סתם על השדרה החמישית במנהטן, ופתאום אתם נזכרים שאתם צריכים להתפלל - אתם נכנסים לאפליקציה ומודיעים על מניין שיתקיים במקום בו אתם נמצאים בשעה אותה אתם קובעים.

כל האנשים שיעברו באזור ובמכשירם מותקנת האפליקציה, יקבלו למכשיר התראה המודיעה על קיום המניין.

האפליקציה חינמית ומותאמת למשתמשי אייפון ואנדרואיד כאחד.

כשנסעתי לפתח תקווה לפגוש את נדיה, היה לי ספק גדול אם נוכל לצלוח את השיחה בלי תקלות, בגלל מכשול השפה. לקחתי בחשבון שאאלץ להיעזר בידיי, שבדיוק הן נחוצות לי, בשעת ראיון, למלאכת הכתיבה. אבל מי שהמליצה לי ללכת לנדיה, הבטיחה לי שהכול שווה למרות המכשולים. התנחמתי בעובדה שכבר עברו עליי כמה וכמה ראיונות שונים ומשונים, עם טיפוסים מוזרים ולאו דווקא בגלל שפה לא מובנת.

אמרתי בלבי שאין ראיון מושלם ועיתונאי חייב לדלג על פני משוכות, אם ברצונו לפרוש בפני הקוראים נתח חיים שלא נתקלים בו ככה בסתם יום של חול. וכך, חמושה בפנקס, בכלי כתיבה, בהמון רצון טוב ובסקרנות טבעית, יצאתי אל הכתובת שנמסרה לי.

  מהרגע שבו נפתחה בפניי דלת ביתה של נדיה, בידי נדיה בעצמה, הופתעתי. ויש לומר לטובה. נדיה נראתה כמו כל אחת מאתנו המהלכת ברחובות. עמדתי מגומגמת, מחפשת מילים שונות מאלו שהכנתי במוחי לקראת המפגש. וכבר הבנתי שהראיון יקח אותי לנתיב אחר מזה שחשבתי.

  נדיה חייכה, הניחה את הסידור שבידה על השולחן והושיטה לי יד בלבביות.

"שלום לך", אמרה והניפה יד שמאל בקשת רחבה, שהתפרשה כהזמנה להיכנס פנימה. "את בוודאי רבקה, נכון? נעים לי מאוד. אני דרייזל – נדיה".

 משפט המחץ הזה, הכניס אותי מיד לאווירה ביתית. גם שמה של אחותי הוא דרייזל. חומת הזרות קרסה באחת וגילתה מאחוריה מדפים רבים כורעים תחת עומס ספרי הקודש המוצבים בסדר מופתי עליהם. ובכן, אין מה להילחץ, עודדתי את עצמי, אני נמצאת במקום מוכר. היא פשוט אחת משלנו ולך תדע איך היא עשתה את זה. עד כמה שכבר היה ידוע לי על אודותיה, עד גיל שלושים פלוס עברו עליה השנים בסביבה גוית למהדרין.

  חדר האורחים היה  מטופח. כריות בצבעים עליזים נחו על הספה, מזמינות להישען עליהן. נדיה התיישבה על כורסה מולי. על השולחן בנינו רבצה לה בכבדות בבושקה גדולה מחרסינה מעל מפית תחרה.

  היא ראתה אותי נועצת עיניים בקישוט המוזר ואמרה: "את זה אבא הביא לי בביקורו האחרון בארץ. ניחוח מהבית".

 תהיתי היכן רכשה עברית טובה כל-כך והתקשיתי להחליט מניין להתחיל את השאלות. אבל נדיה עקפה אותי, ומצאתי את עצמי מקשיבה להסבר מאלף על הסמליות שמייצגת הבבושקה. כדי להמחיש את דבריה, פרקה את דמות הסבתא עטופת הצעיף ומתוכה שלפה עוד אחת עשויה חרסינה, העתק מדויק של הראשונה, רק קצת יותר קטנה. היא פרקה גם את הבבושקה השנייה ובתוכה התגלתה עוד אחת, קטנה יותר וכך המשיכה עד שהגיעה אל הזעירה ביותר, זאת שאינה ניתנת לפירוק. "את רואה, משחק הבבושקה הרוסית יכול לשמש כדוגמה איך דור אחד תלוי בדור הקודם. כל הדורות משולבים יחד לכדי שלמות אחת. הדורות הצעירים נושאים עיניהם אל הדורות הבכירים שקדמו להם".

כעת היא התעסקה בהרכבה מחדש של הבבושקה והנחתה ברוב כבוד חזרה על המפית.

זה הסבר מאלף, הסכמתי. איך את מחברת את עצמך באופן אישי אל ההסבר הזה?

 היא חייכה שוב, למרות שכפי שהבנתי בהמשך, החיים לא תמיד חייכו אליה. העברית שבפיה התגלגלה במבטא רוסי מודגש. אבל כשסיפרה על עצמה, הייתי שבוייה בתוך מארג חייה, עד כי לא נתתי דעתי להיגוי הכבד.

טרגדיה בלידה

 נדיה נולדה בעיר לנינגרד, לחוף המפרץ של הים הבלטי. שמה של העיר שונתה במשך כמה פעמים במהלך ההיסטוריה, הכול על פי גחמותיו של השליט באותה תקופה. באחת מן הפעמים כונתה העיר בשם סט. פטרבורג. אנשים רבים מתעקשים עדיין לקרוא לה כך, למרות ששמה שונה ללנינגרד.

  נדיה מצאה עצמה בגיל אפס לבד עם אביה, בוריס שבצ'נקו. לא זכתה להכיר את אמה. אמה נפטרה בעת לידתה. אביה עמד חסר ישע מול התינוקת הבוכייה, אשר דרשה את מלוא תשומת הלב. אולם, איך מסוגל אב להעניק תשומת לב בשעה שלבו מרוסק לגמרי? מי שבא לעזרתו ולעזרת התינוקת הייתה דודתה טניה, אחות אביה. היא זו שגידלה אותה.

  "אפשר לומר שגם את אבי לא הכרתי. הוא כמעט שלא הגיע לבקר אותי. רק כשהתבגרתי, קלטתי שבמשך כל השנים אבי הרגיש שאני אשמה במות רעייתו. הוא פיתח נגדי טינה עזה. הוא סרב להכיר בי כבתו. הוא פשוט התעלם מקיומי. בעצם, לגביו, אני הייתי זו שהרסתי לו את חיי המשפחה שלו. זה לקח לו המון שנים להשתקם ולהקים לבסוף בית מחדש".

 באין לה לא אב ולא אם, חיפשה נדיה אפיקים אחרים היכן להשקיע את מרצה ואת יכולותיה. הלימודים היו נחמתה הגדולה. היא התמסרה להם בכל מאודה. באותה תקופה החלה הפרסטרויקה בברית המועצות.

 נדיה עקבה בהתפעמות אחרי השינויים המהירים, עדיין אינה יודעת לתרגם מה זה אומר לגביה. יום אחד הבחינה כי סמוך לבית שבו גרה טניה דודתה, נרכש בית דו קומתי על ידי משקיעים יהודים. היא ידעה זאת על פי מגן דוד עצום ממדים מנחושת מבהיקה שנתלה מעל הגג המשופע. היא לא ידעה הרבה על יהודים. כל מה שידעה היה מתוך לימוד במגמת ההיסטוריה באוניברסיטה.

 "יום אחד סיפרה לי טניה בכעס, כי צמוד לביתה העיזו הג'ידים לפתוח בית ספר לבנים. עכשיו היא תיאלץ לראות אותם בכל פעם שתצא מן הבית. לא הבנתי על מה התעורר זעמה של טניה. אני מכל מקום הסתקרנתי לגבי פעילות המקום. היות שלימוד היסטוריה היה אחד מן המקצועות המרכזיים שלי באוניברסיטה, ראיתי בכך הזדמנות שנפלה לידי להרחיב את הידע שלי בהיסטוריה היהודית. במשך הזמן התברר לטניה שהמקום מתנהל בשקט מופתי. אך למרות זאת, כעסה לא שכך. היא התייחסה לתופעה כאל פלישה לא חוקית ופעולה של עזות מצח.

"ככל שטניה, האם היחידה שהייתה בעולמי, פיתחה אובססיה לנושא, כן גברה סקרנותי".

קסם במילים

"יום אחד, בדרכי לביתה של טניה, עצרו אותי בקצה הרחוב אישה ונער צעיר. האישה שאלה אותי אם ידוע לי על בית ספר לבנים שנמצא בקרבת מקום. אמרתי לה שממש בשכנות לביתנו יש מוסד לימודי, אבל גיששתי בזהירות  אם היא מתכוונת למקום לימודים של יהודים. עיניה זרחו כשהנהנה בראשה. היא סיפרה לי שכל עוד שלט הקומוניזם היא לא העזה לגלות לאף אחד שהיא יהודייה, וכעת היא רוצה שבנה יכיר את העם אליו הוא  משתייך.

"הובלתי אותם לבית הספר, שהיה לצנינים בעיניה של טניה וניצלתי את ההזדמנות ללוות את האם הנרגשת לתוך המבנה. מזכירה עדינת מראה שענתה לשם חנה, קבלה אותנו בחביבות. היא שאלה שאלות ומילאה טפסים.

"האם ידעה לספר על עיירת הולדתה מוגילוב (מוהילוב). היא אמרה שאביה למד ולימד בסתר, אבל היא הסתירה את יהדותה כשנישאה ועברה ללנינגרד. היא רצתה להגן על ילדיה. אביה כבר אינו בין החיים אבל היא מחויבת למענו להמשיך את השרשרת.  אחר כך היא דברה עם המזכירה בשפה שלא הייתה מוכרת לי בכלל.

"שאלתי אותם לשמה של השפה והן ענו לי שזאת שפת האידיש. כששבתי הביתה, לא סיפרתי, כמובן, לטניה שהייתי בין כותלי בית הספר השנוא עליה. מאותו יום ואילך היה לי עולם משלי, שלא שתפתי בו את טניה. מדי פעם הייתי הולכת לשוחח עם חנה, המזכירה האדיבה של בית הספר. ככל שהפתיחות ברוסיה נעשתה דבר מובן מאליו, כך נהרו יותר ויותר תלמידים אל בית הספר היהודי. המזכירה כרעה תחת נטל העבודה.

"במשך הזמן, הצעתי לה לקחת חומר כדי להקליד אותו במחשב שלי ולהעביר אליה חומר מוכן. היא הודתה לי בפה מלא. פשוט הצלתי אותה. לא היה להנהלה די תקציב כדי לשכור את שירותיה של מזכירה נוספת. וכך תקתקתי פירושים לפרשת השבוע ושיחות מוסר. האותיות שחלפו תחת אצבעות ידיי תוך כדי הקלדה, התחברו אצלי למושגים שהילכו עליי קסם. איזו אמת! אילו הנהגות נפלאות! זה מה שחשבתי לעצמי בכל פעם שמסרתי דפים מוכנים. מצאתי עצמי לא פעם יושבת במשרד ומאזינה לשיעורים שהגיעו לאוזניי מבעד לדלת הסגורה של אולם הלימודים. שמעתי מילים רבות מתורגמות מרוסית לעברית.

"כאן הונחה אבן הפינה ללימודי העברית שלי. מבלי משים צברתי אוצר מילים עצום. עבודת הגמר שלי נסבה על מסעי הצלב וחנה המזכירה סייעה בידי לפתח את הנושא גם מן ההיבט היהודי. המורים שלי שעברו על החומר שהגשתי, הרימו גבה. הם השתאו הן לגבי היקף הידע והן לגבי הדעות והמסקנות אליהן הגעתי בתום המחקר. הם לא שאלו שאלות והעניקו לי ציון מעולה.

"אודה, באותה תקופה עלו בי הרהורים רציניים בנוגע לרצוני להיות חלק מאותו עם שאליו משתייכים התלמידים אצילי המבט שאיישו את בית הספר. זה היה משהו שלא נתקלתי בו עד אותו זמן. יתכן שמחשבותיי נבעו מן העובדה שהייתי אדם שאין לו מאומה משלו. לא בית ששייך לו, לא הורים משלו, לא אהבת אם ואב. עד כמה שטניה דאגה לכל מחסורי, היא מעולם לא יכלה לשמש תחליף לאם אמיתית. היא דאגה לי מבחינה טכנית. לטניה לא היו ילדים משלה וכוח האימהות שלה היה רדום. הייתה בי כמיהה למשהו שלא ידעתי לתת לו שם".

 אבא מופיע

אני, שעד כה כלאתי את נשימתי, לגמתי מלוא ריאותיי אוויר חדש והשחלתי משפט: "איך שאני  מבינה את עברת לבסוף  תהליך גיור".

  נדיה חייכה שוב את חיוכה החם. "לא, ממש לא". ענתה בביטחון מלא. אני זעתי בחוסר נוחות על הספה, חרף הכריות העליזות אשר שימשו לי כמגן ומשען.

  "אבל כדאי שאספר לפי הסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות", המליצה בפני ולא המתינה לאישורי. היא המשיכה לספר:

  "לאחר שהיו בידי שני תארים מן האוניברסיטה, החלטתי ללמוד שפות". ואני באופן ספונטאני זרקתי שאלה קצרה:

  "עברית?"

  "בדיוק כך", השיבה. "שלוש וחצי שנים השתלמתי בשפה, שאת הבסיס לידיעותיי כבר רכשתי ליד הבית של דודתי, בבית הספר לבנים. עם סיום לימודי העברית, התקבלתי לעבודה במשרד לתרגומי שפות. העבודה הייתה מרתקת. היה לי קשר עם נציגי הסוכנות היהודית, כשבידיהם היו מסמכים מצהיבים של אנשים שהצהירו על יהדותם. יתכן שהייתי יושבת עד עצם היום הזה במשרד ההוא. אלא שאז לפתע נזכר בי אבי".

נדיה יצאה אל המטבח ושבה נושאת מגש מתכת, עליו ניצב בקבוק מיץ קר, וכוסות חד פעמיות, ופרוסות עוגה שנראה היה כי היא אפתה במו ידיה. היא התנצלה ששכחה את תפקיד המארחת עד לרגע זה. נדיה הפצירה בי לעשות אתנחתא ולקחת משהו לפה. התרציתי לגבי כוס שתייה. נדיה התיישבה מולי והמשיכה מן המקום בו הפסיקה.

"כשהייתי קרובה לגיל שלושים, הפתיע אותי אבי בביקור. הוא נראה זקן מכפי גילו וריח חריף של וודקה נשב מתוך פיו. לא הרגשתי אליו שום רגש של קרבה. הוא היה אדם זר לגביי. הוא היה אב שהתנכר אליי מאז יצאתי לאוויר העולם. הוא מאן להכיר בי כבתו. בכל זאת, קבלתי אותו בכבוד הראוי והגשתי לפניו כוס משקה חם. שאלתי אותו אם הוא רעב. הוא לא היה רעב. הוא רק רצה לשוחח אתי.

"הוא אמר לי: נדיה, יש אצלי כמה חפצים שהייתי רוצה שיעברו לרשותך. הם היו של אמא שלך. ואני, בלב בוכה, שאלתי את עצמי איפה הוא היה עד היום. מדוע היה עליי להעביר את שנותיי כל-כך תלושה. אבל רק הנהנתי בראשי ולא הגבתי. הוא שאל אותי מה דעתי לבקר בבית, שהיה פעם שלי או נכון יותר, היה אמור להיות שלי. הוא נשמע ממש מתחנן אלי שאסכים לבוא. כשתבואי, אתן לך כמה מזכרות.

"אמרתי לו שאבוא ברצון, למרות שנרתעתי מעצם המחשבה על כך. מדוע לפתוח מורסות שכמעט הגלידו? אבל בתוך תוכי ידעתי, כי החלל שבלבי לא יתמלא בעזרת שום לימודים או באדיבות תפקידים שאעשה בימי חיי, אלא רק על ידי הדבר האמיתי. השייכות שלי לאיזשהו מקום. אולם הטלתי ספק האם זה יהיה אכן הפתרון למצוקה שלי. האם ההליכה אל הבית שהיה שלי, יצליח למלא אותי בתחושה של סיפוק. אבא הלך והבטיח לעמוד אתי בקשר ולהודיע לי מתי לבוא. שיערתי שאבא אינו חפץ שבני ביתו יהיו עדים לבואי. חודש אחר כך מצאתי את עצמי נוסעת בחשמלית לכיוון הבית "שלי". במחשבתי חזרתי שוב ושוב על שתי המילים האלו: "הבית שלי". זה היה נפלא".

מסמכים - וסידור

• מה גרם לאביך להתחבר שוב לאחר הנתק הממושך איתך?

 "חשבתי על כך רבות. לא הגעתי לתשובה חד משמעית. הכי סביר להניח שאבא חש עצמו שבע שנים וזקן. וכמי שעבר יותר ממחצית מחייו, הוא התפייס עם העבר וידע לפרש נכון את הדברים. הוא כנראה הצטער על כך שהטיל עלי אשמה שלא היה הגיוני להאשים אותי בה. חבל רק שזה ארך לו כל כך הרבה שנים. לגביי, הנזק כבר נעשה ואני צמחתי כמו צמח תלוש מן האדמה.

"בכל אופן, עמדתי מול הדלת ששלט קטן וצנוע הכריז מעליה שכאן מתגוררת משפחתו של בוריס שבצ'נקו. אזרתי עוז ונקשתי על הדלת. אחרי כארבע דקות המתנה, שמעתי גרירת רגליים. אבא פתח לי. הוא עמד שם סתור שיער וכל סביבתו הדיפה ריח חריף של אלכוהול. נכנסתי פנימה. זה הבית שלי, חשבתי שוב, מתענגת על המילים. שמעתי את אבא אומר לי: את דומה מאוד לאמך. דמיון מדהים. הוא היה נבוך ולא מצא עוד משהו לומר לי.

"לכן לבש רוח פעלתנות וניגש במרץ לחדר. הוא שב משם נושא בידיו תיבה גדולה מאובקת. הוא אמר שיש עוד כמה פריטים אבל קודם כדאי שנעבור על הדברים שבתוך הקופסה. מה אומר לך", פנתה אליי נדיה, כשהתרגשות נכרת על פניה, כאילו התיבה ניצבת עכשיו על השולחן ליד הבבושקה. "אבא הוציא מן התיבה מסמכים שלמראיהם התאבנתי. הכרתי מסמכים דומים מן העבודה שלי עם הסוכנות היהודית. הייתה שם תעודת לידה של אמי. תעודת לידה שלי. והיה שם סידור מהוה וצהוב שנשא את השם 'צאינה וראינה'".

  נדיה הייתה קרובה לעילפון מול הממצאים שאבא שלף מן התיבה. בקול שלא הכירה כמו קולה שלה, היא מלמלה: "אבא, זה נכון? אתה רוצה להגיד לי..." היא לא יכלה להמשיך. גוש מחניק הזדחל לעבר גרונה ואיים להתפרץ בצורת לבה של דמעות רותחות. תמיד הרגישה קשר מיוחד לכל מה ששמעה בבית הספר שליד בית דודתה טניה. אביה חש שלא בנוח כשהנהן בראשו ואמר בקול שפל: "כן. נדיה אמך הייתה יהודייה. זה נכון. אני מצטער".

למה אביה מתנצל? האם אינו קולט שאלו דמעות של שמחה? של שחרור? זהו יום מכונן בחייה העקרים, חשבה נדיה. זהו יום שמסוגל לסתום סופית את החלל שבלבה הקרוע. לא, אין זה נכון לומר "לסתום". ביום זה התמלא החלל במשהו בעל ערך שאינו חוסם, אלא נותן תנופה. אינו סותם, כי אם מעניק כנפיים להמריא גבוה. אבל אם היא תסביר זאת לאביה הגוי, חשבה, הוא יתקשה להבין. על כן רק אמרה לו שלא יצטער כי היא, בעצם, שמחה עם התגלית הזו.

ואבא רק התבלבל יותר ונראה נבוך וחסר ישע. נדיה רחמה עליו. היא אמרה לו שהיא מעריכה מאוד את המחווה שלו ואת החלטתו לספר לה על שורשיה. הוא אמר שלדעתו טוב עשה שלא הודיע לה מהתחלה לאן היא שייכת. כי הוא שמע על ההגבלות בלימודים בהן הגבילו סטודנטים יהודיים באוניברסיטאות. אם היו יודעים על יהדותה, לא הייתה מצליחה להגיע רחוק כל כך, הסביר לה.

תליון ושני פמוטות

 נדיה פתחה את הסידור. מאחורי הכריכה הייתה הקדשה. אבא אמר לה שהסידור היה שייך לאם אמה. ההקדשה הייתה לדרייזל ליום חתונתה, מאבא ומאמא האוהבים. "אחותנו את היי לאלפי רבבה", נכתב בסיום ההקדשה. נדיה הכירה את המילים האלו.

עכשיו אמר לה אביה: "את יודעת איך אמך רצתה לקרוא לך? אנחנו סכמנו בינינו, כך סיפר לה, שאם ייוולד בן, נקרא לו איגור באופן גלוי ובחשאי, רק בינינו, יהיה שמו מנחם. ואם תיוולד בת נקרא לה נדיה וגם דרייזל. אמך רצתה תזכורת לשמות הוריה שנספו בשואה. ואני לא יכולתי לסרב לה. הסכמנו על השמות קרוב מאוד לתאריך הלידה. אבל אמך לא זכתה".

 נדיה שמה לב כי אין כבר טינה בלבו אליה כשהוא מזכיר את הטרגדיה. מה שלא עושה ההיגיון מחולל הזמן, הרהרה הרהור פילוסופי. אחר כך הלך אביה שוב אל החדר הפנימי ושב משם כשבידיו שרשרת זהב עם תליון בצורת מגן דוד ושני פמוטות מוכספים. הוא אמר לה: "אתמול טרחתי לצחצח אותם למענך".

  נדיה לא הייתה צריכה להצביע על הפמוטות. ראיתי אותם מונחים על אחד מן המדפים. הם הבריקו מאוד. נדיה קלטה לאן מופנות עיניי. "אכן, אלו הפמוטות", נתנה לי אישור.

  כעת הבחנתי בשרשרת שעל צווארה. שרשרת שעברה מדור לדור ולא פג זוהרה.

  נשמעה דפיקה קלה על הדלת שלאחריה צעד פנימה בעלה של נדיה. הוא הניח את הגמרא על השולחן וברך את הנמצאים. נדיה חייכה אלי חיוך, שאחריו כבר ידעתי שהיא עומדת שוב להפתיע אותי.

"לפני שנה נישאתי", סיפרה. "ובעלי הוא לא אחר מאשר אחיה של חנה, המזכירה בבית הספר שליד ביתה של טניה דודתי. מעניין שחנה תמיד חשדה שמשהו מסתתר מאחורי הרצון שלי ללמוד ולדעת עוד על היהדות. היא לא התפלאה כשסיפרתי לה לאן אני בעצם שייכת. היא מיד אמרה: ידעתי את זה כל הזמן. אחיה של חנה  עבר דרך חתחתים עד אשר הגיע לנקודה הזו שבה הוא נמצא היום. אבל בואי לא נערבב שמחה בשמחה", יעצה לי. "כדי לכתוב את קורות חייו של ברוך, בעלי, יש צורך בכתבה נפרדת, כי ארוכה היא היריעה", הקניטה אותי.

  ואני, כמותכן, נשארתי עם חצי הסיפור בידי.

  נדיה ליוותה אותי בדרכי החוצה ומשפט המחץ שאמרה בעת פרידתנו ליווה אותי בלכתי ברחובות  פתח תקווה, בואכה אל תחנת האוטובוס.  נדיה ציידה אותי בתובנה לחיים. וכה אמרה: "לדעתי, כל איש או אישה חרדים, דוברי רוסית בהיגוי בולט, שתפגשי באיזשהו צומת בחייך, תהיי בטוחה שיש מאחוריהם סיפור חיים לא שגרתי".

אין חתונות ואין מוזיקה, רק זיפים וחצאי זקנים. גם דוכני חנויות הספרים מציגים לראווה מבחר עצום של ספרי הלכות, מנהגים, שיחות וליקוטים לימי הספירה.

כן, לימי ספירת העומר סממנים משלהם. עם זאת, בשנים האחרונות נוסף סממן מובהק לימי הספירה – השיר הווקאלי.

אי אפשר לומר שאין מוזיקה. די לפתוח רדיו, לשמוע את השיר שמתנגן, לסנן בשיניים חורקות "איך ייתכן שהרדיו הזה משמיע שירים בימי הספירה?", ורק אז לשמוע את צליל האסימון הנופל – "אהה, זו מוזיקה ווקאלית!".

אז מה זה בעצם ווקאלי, למה היא נועדה, והאם יש לה שימוש נוסף בעולם מלבד כאן, במדינת היהודים, בימי ספירת העומר..?

מקור המוזיקה הווקאלית

השם "מוזיקה ווקאלית" נגזר משם התואר האנגלי VOCAL – שפירושו: קולי.

מוזיקה ווקאלית היא סגנון מוזיקלי בו מרכז הכובד של המוזיקה נשען על קולו של הזמר, או החזן, ולא על כלי נגינה. מוזיקה זו מתבצעת על ידי קול אדם בלבד או בשילוב קול אדם יחד עם ליווי אינסטרומנטלי (-חלק בשיר בו יש כלי נגינה בלבד). למרות השתתפותו של כלי הנגינה, תיחשב המוזיקה כווקאלית כל עוד קול האדם הוא זה שייתן את הנפח המרכזי. ראוי להדגיש, כי מוזיקה ווקאלית בעלת קול אדם בלבד וללא ליווי של כלי נגינה נקראת א'קפלה.

ככל הנראה, סגנון זה הוא העתיק ביותר בהיסטוריית המוזיקה מכיוון שהוא אינו דורש דבר מלבד קול האדם. זו גם הסיבה להימצאות סגנון זה בכל התרבויות.

המוזיקה הווקאלית אינה המצאה של תאבי מוזיקה אשר 'טיפסו על קירות בימי ספירת העומר'. מקורו של סגנון זה מגיע למרבה ההפתעה מהנצרות. בעקבות ההגבלות שהיו בימי הביניים על שימוש בכלי נגינה בתוך בתי התיפלה שלהם, נאלצו הנוצרים להשתמש בז'אנר הווקאלי על מנת ליצור מוזיקה שונה.

גם אצלנו ניתן לומר כי המוזיקה הווקאלית נכנסה בעקבות - להבדיל - ההגבלה בימי ספירת העומר, בהם חלים מספר דיני אבלות.

מוגבלות הקול האנושי

למרות קיומם של אנשים בעלי קולות מיוחדים ונעימים, עדיין, אינו דומה קולו של זמר בליווי כלי נגינה לקולו בלבד ללא ליווי תזמורת. ההבדל נעוץ בעובדה שלקול האנושי – עד כמה שהוא ערב - יש מגבלות.

על מנת להתגבר על מוגבלות הקול האנושי, מציבים כותבי המוזיקה הווקאלית במקהלה אחת אנשים בעלי גבהי קול שונים. מלבד זאת, הם אף מתמחים בכתיבת מוזיקה מתאימה לזמרים וסולנים בעלי סוגי קול שונים.

אם בתחילה הכילה המוזיקה הווקאלית קול אדם בלבד, הרי שהיום - אודות להתפתחויות טכנולוגיות בתחום הסאונד - ניתן להפיק חיקויים מוצלחים של כלי נגינה בעזרת קול האדם בלבד.

המוזיקה הווקאלית בעולם

המוזיקה הווקאלית קיימת בתרבויות רבות ושונות בעולם.

סגנון ווקאלי היה ועודנו חלק חשוב במוזיקה הטורקית והמזרח תיכונית. מוזיקה כזאת הייתה קיימת עוד מלפני המאה ה-13, וכנראה עוד לפני שנת 900. בנוסף, הצאצאים של שבט קונג והחמולות בדרום אפריקה מנצלים טכניקות דומות במוזיקה המסורתית.

מוזיקת הפה - היא טכניקה סקוטית המבוססת על חיקוי חמת חלילים, כינורות וכלים אחרים, ששימשו את המוזיקה המסורתית של סקוטלנד. מהגרים סקוטיים בצפון אמריקה הפכו מוזיקה זו לפופולרית והיא שולבה בצורות רבות של מוזיקה אמריקאית.

במוזיקה היהודית, כפי שכל אחד מכיר מסעודת שבת, שבע ברכות, ואפילו מ"לכה דודי", משתמשים הרבה בניגון שיר ללא מילים, שבו משובצים צלילים כמו: "בים-בם-בום", "אי-אי-אי" וכו' מלווה לעתים קרובות במחיאות כפיים קצביות ותיפוף על השולחן.

ווקאלית בספירת העומר

המוזיקה הווקאלית קיימת בשירות היהדות הרבה מעבר לימי ספירת העומר. בעקבות האיסור של חכמים להשתמש בכלי נגינה בשבתות וימים טובים: "גזירה שמא יתקן כלי שיר", מבוצעים כל קטעי החזנות בבתי הכנסת ללא ליווי של כלי נגינה בשבתות וחגים.

אחד מהפולמוסים הראשונים של הרפורמה ביהדות (-ריב ההיכל) נסוב בחלקו על נושא הכנסת עוגב לבית הכנסת. "ריב ההיכל" הוא הכינוי שניתן למחלוקת בין המתקנים היהודים המודרניים (משכילים) ובין היהדות האורתודוקסית על גווניה. המחלוקת פרצה בקהילות היהודיות בגרמניה, במאה ה-19.

כידוע, על פי ההלכה אין לשמוע מוזיקה בזמני אבל, לא רק הפרטיים רח"ל, אלא גם אלו שנתקנו עבור הציבור, כמו ימי ספירת העומר ושלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב.

אלבומים רבים של מוזיקה ווקאלית חסידית יצאו על מנת לאפשר האזנה למוזיקה גם בימים אלו. מקהלות מפורסמות כמו פרחי-מיאמי וזמרים יחידים הוציאו דיסקים ייעודיים לימים אלו. למרות זאת, ישנו פולמוס נרחב, האם מוזיקה ווקאלית מותרת בימי אבל כאלו או לא.

המצדדים בהתרתה מציינים את העובדה, שהאיסור הוא שמיעת קול זמר ואילו המוזיקה הזו אינה כוללת כלים כאלה. לעומתם יש הטוענים, שטעם האיסור הוא מכיוון מוזיקה משמחת את הלב ומוזיקה ווקאלית אינה שונה בזאת מכל מוזיקה אחרת. לכאורה, נוטים רוב הפוסקים לומר, שעדיף לא לשמוע מוזיקה ווקאלית בימי אבל.

עובדה מעניינת היא, לתשומת ליבם של חובבי סגנון המוזיקה הזה, שכיום אף ניתן להשיג תואר ראשון במוזיקה ווקאלית. תכנית הלימודים כוללת מקצועות כמו קולקוויום, סדנת אופרה, שיעורי איטלקית ועוד.

בימים האחרונים הוקם 'המרכז למחקר ותקשורת יהודית'.   המרכז ערך סקר מקיף, שנערך בקרב כלל אזרחי ישראל, ובו התברר במפתיע ובניגוד לתחושות המשתקפות מהתקשורת והשיח הציבורי,  כי רוב הציבור החילוני רואה חשיבות בשימור הצביון היהודי של מדינת ישראל, וחשיבות גבוהה בהקניית מסורת ישראל וערכים יהודיים לילדיו. אך בד בבד אינו מכיר בתרומתו של המגזר החרדי לשימור המסורת היהודית בצביונה המסורתי.

בין הנתונים המפתיעים מתגלה:

• 90% סבורים שחשוב לשמר את הזהות היהודית במדינה.
• ל 48%- לא יפריע להם אם בתם תתחתן עם גוי.
• 27% סבורים כי אין דבר חיובי בתכונות של הציבור החרדי.
• 6% בלבד הצביעו על חסד כמיוחד אצל החרדים.
• לדעתם של 77% אורח חייו של הציבור החרדי “לא” עוזר לשמור על צביון המדינה.
• 73% סוברים כי השר לפיד לא נטפל אל החרדים מסיבות פוליטיות או אחרות
• 85% נחשפו לעצרת התפילה ההמונית בירושלים אף לא אחד מהם זיהה בה את המטרות שלשמם התכנסה העצרת.
• 49% סבורים שמערכת החינוך לא עושה מספיק לשמור על הזהות היהודית.
• 89% מעוניינים שילדיהם ידעו על מסורת ישראל והערכים הישנים שמלווים אותנו לאורך הדורות.
• 63% סבורים ששר בממשלה לא יכול לסרב לשבת עם חרדים.
• 82% מהמעסיקים החילוניים היו מעוניינים להעסיק חרדים.
• 93% סבורים שחשוב לקיים הידברות בין חרדים לחילוניים.
• 77% מהחילונים מכירים באופן אישי אדם חרדי ול 85% מתוכם יש גם דעה חיובית על האדם החרדי שהם מכירים.
• לעומת זה ב 62% ממקומות העבודה של החילונים אין עובדים חרדים.
• למרות הכותרות הרועשות בבחירות בבית שמש ל 62% מהחילוניים לא יפריע מגורים של חרדים באזורם ולאלו שגרים כיום בסביבה של חרדים הנתון משתפר ו 77% לא רואים כל בעיה במגורים בסמיכות לחרדים.

להורדת סיכום סקר הזהות היהודית 2014 (קובץ pdf, בחלון חדש). הסקר המלא יתפרסם לאחר סיום עיבוד הנתונים.

הסקר נערך באמצעות מינה צמח, בקרב 502 מרואיינים,  המהווים מדגם ארצי מייצג של האוכלוסייה היהודית הלא דתית, בגילאי 18 ומעלה.

• הסקר התבצע ב-25.3- 27.3 2014.
• טעות הדגימה המרבית – 4.4%±.

לפני כחודש, בשעת לילה מאוחרת, קיבל יו''ר ארגון להב"ה, בנצי גופשטיין, הודעת סמס: "אחותי התאסלמה, אנחנו צריכים עזרה."

גופשטיין, כמו תמיד, נרתם לפנייה ופתח בבדיקת הסיפור.

הוא  התקשר אל אחיה של הבחורה, וזה סיפר כי היא יצאה תקופה ארוכה עם ערבי, ועכשיו הלה איים עליה כי במידה ולא תתאסלם -  לא יישא אותה לאישה. האח סיפר כי אחותו, שלטענתו נרדפה על-ידי בן זוגה הערבי, חששה מהכאות ואיומים נוספים מצידו, והתפתתה להיכנס לתהליך התאסלמות.

בימים שאחרי, פנו חברי הארגון אל הצעירה, ואחר שיחה עמה הבינו שהיא שרויה במצוקה. "תושבי הכפר שכנעו אותה שהיא תהפוך למלכה," מספר גוטשטיין. "אבל הצעירה רק סיפרה על התעללויות נפשיות ופיזיות". 

לאחר עבודה מאומצת, שארכה כחודש, אתמול  פגשה את חברי הארגון. הם יצאו יחד אל בית-הדין, היא טבלה מחדש ושבה ליהדותה.

בשיחה עם חרדים 10, מספרת הבחורה: "לא ידעתי כלל מה אני הולכת לעבור. אחרי החוויות הקשות, ומשהתברר לי שיש דרך חזרה, בחרתי לעשות הכל כדי לזרז את התהליך עוד לפני חג הפסח, כדי להיות יהודיה שלימה עם כל עם ישראל. לאכול מהמצות בליל הסדר כיהודיה כשרה".