רבים הזדעזעו מהקריאה הפומבית של חבר מועצת העיר תל-אביב להפר את החוק ולפתוח מסעדות בהתרסה בתשעה באב.

אבל לא היוזמה הזאת היא המטרידה. קיצונים ופרובוקטורים תמיד היו ויהיו, במיוחד בעת בחירות. גם בציבור החרדי קיים אותו קומץ שעושה מעשים מתריסים, מתוך כוונה לפגוע ולהתסיס.

אכן, הפרובוקציות האלה יזכו לתהודה תקשורתית רחבה, שכן התקשורת מטבעה מחפשת את החריג, המרגיז,  המחולל סערה. יש למעשים האלה גם השפעה על השיח הכללי. אבל הם נשארים בשוליים, ורוב הציבור יודע להתייחס אליהם בפרופורצייה.

הבעיה היא דווקא בתגובות המחאה ליוזמה התל-אביבית החריגה.

המוחים דיברו על חוסר דרך-ארץ, על פגיעה ברגשות, על העדר התחשבות בדתיים. וכפי שכתב עורך באתר חדשות מרכזי: "אני לא מתנקם במגזר שלם (...) בכך שאני מכריז בבוטות שאני מזלזל באבל שלהם (גם אם, כאמור, אני לא שותף לו)".

נתק תודעתי

ההתבטאויות האלה כואבות הרבה יותר מעצם הפרובוקציות, כי הן משקפות את עומק הניכור והתלישות.

אם תשעה באב, יום האבל היהודי, המקפל בתוכו את כל ההיסטוריה רוויית הסבל של עמנו, הוא "האבל שלהם" – הרי שצמח כאן דור מנוכר ליסודות הבסיסיים ביותר של הקיום היהודי.

תופעת הניכור קיימת למרבה הצער בכל המחנות. אולי האווירה המלחמתית שנוצרה בין הציבורים גורמת לחלקים מתוכם לאטום את הלב לרגשות בסיסיים. באותה מידה כאבה מאוד ההתבטאות של עיתונאי חרדי, שהגדיר את האבל על נפילת חיילים הי"ד – "האבל שלכם".

הנתק התודעתי הזה הוא שצריך להטריד אותנו יותר מכול, מפני שהוא פוגע ברקמה הבסיסית שעושה אותנו לעם אחד.

כי מהו עם אחד אם לא מערך ערכים משותף, מורשת מאוחדת, תחושת אכפתיות וערבות הדדית. אם צמח כאן דור שיום תשעה באב הוא חסר כל משמעות בעבורו, הדבר מלמד על כרסום עמוק בעצם החיבור התודעתי לעם היהודי.

העם מעריך אחדות

מול הגורמים העוסקים בהחרפת הקרעים בין חלקי העם, ובהתססה מתמדת כנגד כל פעולה של הנחלת יהדות ומורשת לדור הצעיר – יש ברוך השם גורמים רבים העושים את הדבר הנכון: מחברים בין קצוות, מפגישים יהודים, מקרבים ליהדות באהבה, מבצרים את המכנה המשותף.

ובניגוד לרושם העולה מהעיסוק התקשורתי ב'סערות' היום-יום, העשייה הזאת זוכה להערכה רבה מכל הקצוות. אפשר היה לחוש בה ביום המיוחד שקיימה הכנסת בשבוע שעבר לכבוד הרבי מליובאוויטש. בדיונים האלה הופיעו נציגי כל סיעות הבית, וכל אחד ואחד דיבר על החיבור האישי שלו עם הרבי ומורשתו, ועל פעילותם המסורה של שליחיו וחסידיו.

פתאום מתברר כי מעבר למחלוקות ולהתכתשויות הפוליטיות העם צמא לרוח של אחדות, לתחושה שיש לנו בסיס משותף, לאכפתיות לכל אחד ואחד מבני עמנו.

הציבור מבין שאלה היסודות לקיום יהודי איתן ובריא, וגם לכושר העמידה מול אויבינו. זה הלקח האמיתי שעלינו להפיק מתשעה באב – במקום שנאת חינם הגברת אהבת חינם.

מצער לראות נכסים הסברתיים המושלכים לעברנו, אך משום מה הם נשארים על הארץ, כאבן שאין לה הופכים.

כזאת הייתה תגובת הרשות הפלסטינית על אישור החוק שיקזז מהכספים המועברים לרשות את הכספים שהיא משלמת למשפחות המחבלים. התגובה המדהימה בחוצפתה פורסמה כאילו הייתה עניין של מה בכך, בשעה שהיא חשפה את פרצופה השקרי והרצחני של אותה רשות, שחתמה עמנו על הסכם שלום.

מאז הסכמי אוסלו משחקת הרשות הפלסטינית משחק כפול: כלפי ישראל והעולם היא מפריחה הצהרות שלום, ואילו לציבור הערבי היא מעבירה מסרים המעודדים טרור ורצחנות, ושאינם מוכנים להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית.

בכל פעם שכפל הלשון הזה נחשף, אנחנו מקבלים גיבוב של הסברים: לא הבנתם את מורכבות השפה הערבית. כשאמרנו ג'יהאד התכוונו לג'יהאד רעיוני. זה לא אנחנו, אלא הפלגים הסוררים. אנחנו מגנים את הטרור, והמאבק שלנו הוא רק בדרכי שלום. ועוד בלה-בלה-בלה.

רשות טרוריסטית

דווקא היחס למחבלים, רוצחי אנשים נשים וטף, הוא הממחיש יותר מכול את העמדות האמיתיות.

הלוא מדובר במחבלים שרצחו יהודים אחרי שנחתמו הסכמי אוסלו. אם באמת הרשות הפלסטינית הייתה כנה בכוונתה להפסיק את דרך הטרור, היה עליה להעביר מסר פשוט וברור לבני עמה – עידן הטרור בא אל קיצו. מכאן והלאה מי שרוצח יהודים אינו פועל בשליחות העם הערבי.

במשך שנים חיפשו גורמי המודיעין שלנו הוכחות שהטרור הנמשך נעשה בהכוונת הרשות הפלסטינית עצמה, ולא תמיד היו ההוכחות חד-משמעיות.

אבל למה להרחיק חפש – ההתייצבות מאחורי המחבלים המתועבים היא ההוכחה הברורה והחדה ביותר.

דובר יו"ר הרשות הפלסטינית הגיב על החוק: "זוהי הכרזת מלחמה נגד העם הפלסטיני, הלוחמים שלו, אסיריו וההרוגים שלו, אשר נשאו את דגל החירות למען ירושלים והקמת המדינה הפלסטינית העצמאית".

משמעות ההודעה היא אחת ויחידה – רוצחי משפחת פוגל באיתמר, המחבל שטבח בבני משפחת סולומון בחלמיש, חוטפי שלושת הנערים, ועוד אלפי מחבלים אכזרים, הם בעצם 'לוחמים' בשליחות הרשות הפלסטינית. בעיני אותה רשות החתומה עמנו על הסכם שלום הם 'נושאי דגל החירות'. המסקנה המתבקשת היא, כי הרשות הזאת היא רשות טרוריסטית לכל דבר ועניין.

שלום לא יצמח מזה

הכול מתחיל במינוחים שבהם משתמשים, וקשה להבין איך התקשורת הישראלית נותנת יד להונאה זו.

השימוש החוזר ונשנה במונח 'אסירים' הוא הולכת שולל. אין אלה אסירים, אלא מחבלים אכזרים, רוצחים נתעבים, חלאות אדם. מי שמשלם משכורות למשפחותיהם ונאבק למען שחרורם – הוא נבל נאלח לא פחות מהם.

ואולי האדישות שבה הצהרות כאלה מתקבלות מעידה שאין כאן באמת הפתעה.

אם בעבר סברנו שחלקים בציבור הישראלי התפתו להאמין להצהרות ה'שלום' של ערפאת וכנופייתו, ולכן תמכו בהסכמי אוסלו, כיום אין איש המאמין באמת בכוונות השלום שלהם. מי שמוסיף לדגול ב'מהלך מדיני' מולם יודע שלא יצמח מזה שלום. אם כן, מדוע להמשיך במהלך שכולו שקר והונאה – למאמיני 'דת השלום' פתרונים.

אחת משיטות התעמולה הפופוליסטיות היא להפריח לחלל האוויר אמירה כלשהי, לצעוק אותה בלהט, להצהיר שהיא קו אדום ולא יעלה על הדעת, ולחזור עליה שוב ושוב.

מכאן והלאה אין שום משמעות לשאלה כמה אמת יש מאחוריה. היא יכולה להיות שקרית ומופרכת מיסודה, אבל היא תקבל חיים משל עצמה.

כאלה הן הזעקות על 'קץ הדמוקרטיה', בתגובה על הניסיונות להביא יותר איזון לבית המשפט העליון ולהגביל את עריצותו כנגד סמכות הכנסת.

הלוא ההפך הגמור הוא הנכון. דמוקרטיה פירושה שלטון העם. וכאן העם בוחר נציגים, משגר אותם לבית הנבחרים, ובית המשפט מבטל פעם אחר פעם את החלטותיהם. אם כן, איך אפשר לקרוא להחזרת הסמכות לעם – קץ הדמוקרטיה?!

המדירים צועקים 'הדרה'

או התביעה לבטל קורסי הכשרה לעובדי מדינה בעבור הציבור החרדי, מכיוון שהם נערכים בהפרדה – קורס לגברים וקורס לנשים. 'הדרת נשים', מופרחת לאוויר הססמה האלמותית, בדרישה לבטל את הקורסים המופרדים.

ומה תהיה התוצאה? הדרת גברים ונשים חרדים גם יחד מהשירות הציבורי, מכיוון שהם לא יוכלו להשתתף בקורסים מעורבים. אבל מי שם לב לפרטים הקטנים.

אותה טכניקה של תעמולת כזב דמגוגית מצאה לה בעת האחרונה מונח חדש – 'המרחב הציבורי'.

הטענה היא שבהיות 'המרחב הציבורי' שייך לכל הציבור, אין לאפשר לקיים בו אירועים בהפרדה. זו נשמעת הנאורות בהתגלמותה, דאגה לכל הציבור. אבל מה מסתתר מאחורי הססמה היפה – דחיקת רגליו של ציבור דתי וחרדי, שהפרדה היא תנאי בסיסי להשתתפותו באירועים.

ושלא נתבלבל: אין מדובר כאן בכפיית הפרדה על ציבור שאינו רוצה בה, אלא להפך ממש – יש ציבור המעוניין בהפרדה, והוא מבקש אותה כדי שהן גברים הן נשים מתוכו יוכלו להשתתף באירוע. ואז קמים מי שרוממות ססמאות ה'שוויון' בגרונם, נעמדים על רגליהם האחוריות ומנסים למנוע זאת, בטענה שזו 'הדרת נשים'.

מצידם שהנשים יישארו בבית, ובלבד שלא יוכלו לבוא לאירוע שבו יתאפשר להן להימצא במתחם של נשים בלבד, כרצונן. אז מי מדיר את הנשים?

לצעוק את האמת

מתנגדי הדת מניפים ססמאות שישראל בדרך להפוך לאיראן. הם זועקים מרה על הכפייה הדתית ה'גוברת'.

האוּמנם זו המציאות? למרבה הצער ודאבון הלב המצב הפוך לחלוטין. עוד ועוד מרכזי קניות נפתחים בשבתות, עוד פרצות בחוקי הנישואים והגירושים, עוד בקיעים בתחומי הגיור, הכשרות, הטהרה וכו'. אבל כבר אמרנו, האמת אינה רלוונטית. העיקר לחזור שוב ושוב על ססמאות השקר, והציבור יקנה את תעמולת הכזב.

אותה שיטה ממש נקוטה בידי אויבינו.

הם יחזרו שוב ושוב על השקר שהר הבית הוא מוסלמי מאז ומעולם. שהמחבלים הם מפגינים שוחרי שלום. שארגון טרור אכזרי, שמשקיע את משאביו בכריית מנהרות טרור והצטיידות בטילים, מבקש רק חופש וזכויות אזרח.

מול מכונת התעמולה הזאת אין לנו אלא האמת, אבל צריך להשמיעהּ באותה נחרצות ונחישות, והאמת תנצח.

לוח השנה היהודי משול במידה רבה למסע ארוך, שבמהלכו פזורות תחנות הצטיידות. בכל תחנה כזאת מקבלים ציוד ייחודי, הנחוץ להמשך המסע.

מובן מאליו שהציוד הניתן בכל תחנה לא נועד לזמן השהייה בתחנה זו בלבד, אלא למשך המסע כולו.

זו גם מטרתם הרוחנית של חגים ומועדים וימים בעלי משמעות מיוחדת לאורך לוח השנה – כל יום כזה נושא עמו מסרים, רעיונות, ערכים וחוויות, שאותם יש לספוג ולהפנים במשך כל ימות השנה. החג והמועד הוא בבחינת 'תחנת הצטיידות', שבה ממלאים את המאגרים בערכים ובתכנים המיוחדים שלה, ואותם יש ליישם במשך כל ימות השנה.

הבעיה המרכזית

השבוע אנו נכנסים לפרק זמן המדגיש במיוחד את צער הגלות ואת הציפייה לגאולה. האמת היא שהתחושות האלה צריכות למלא את ליבנו כל ימות השנה, כפי שעולה מהתפילות הרבות שאנו מתפללים על הגאולה בכל יום ויום; אך שלושת השבועות האלה מדגישים ערכים אלה ביתר שאת.

תקופה זו מעמידה דברים בפרופורציה. תכונה אנושית היא שבני-אדם מתגלגלים מאירוע לאירוע ומעמידים את אירוע ההווה במרכז עולמם.

מי שציפורן רגלו כואבת, משוכנע שזו הבעיה החשובה ביותר ואין דעתו פנויה לדברים אחרים. מי שזכה בפרס כלשהו, רואה פתאום הכול בוורוד. מצב הרוח האישי והציבורי נוטה להיות מושפע מהמיידי והעכשווי. לכן חשוב מדי פעם בפעם לראות דברים בהיבט רחב יותר.

מה הבעיה המרכזית שלנו: עפיפוני התבערה מרצועת עזה? הסכנה האיראנית? מחירי הדיור? ההתבוללות בעולם? הקיטוב הפנימי? הניכור לערכי יהדות ומסורת? – כל אלה אתגרים חשובים, המחייבים התמודדות רצינית, אבל אין הם אלא ענפים של הבעיה הגדולה והמרכזית – הגלות.

תפיסת הגלות ביהדות אינה מצטמצמת להגליה הפיזית מארץ ישראל ולנדודים ברחבי העולם. מהותה האמיתית של הגלות היא גלות השכינה, הסתר הפנים, שיבוש היחס הנכון בין הדברים. מהגלות הפנימית מסתעפים כל ביטוייה האחרים.

לכן כשאנו מתפללים על הגאולה אנו מבקשים בעיקר –"ותחזינה עינינו בשובך לציון" ו"שייבנה בית המקדש". החזרת השכינה לציון ובניין בית המקדש השלישי הם הביטוי המלא של הגאולה, שבעקבותיה ייפתרו כל שאר הדברים שצריכים לבוא על תיקונם.

פעמי המשיח נשמעים

בניין בית המקדש הוא תמצית משאלותיו של העם היהודי לדורותיו. הכמיהה לבניינו ממקדת את הציפייה לבניינה המחודש של האומה היהודית ושיבתה למקומה הראוי לה, ועמה השכינה החוזרת לשכון בישראל.

ימי האבל על חורבן בית המקדש מעניקים לנו תודעה בריאה על מה שבאמת חסר לנו, ומעוררים את ליבנו להתחזק בציפייה לגאולה. אך לא דיי באבל ובביטויי הצער. אנו חיים בתקופה שבה מתגשמים הסימנים שנתנו חז"ל על ימי סוף הגלות. פעמי המשיח נשמעים ברמה.

זה הזמן להתמלא עידוד ותקווה לקראת הגאולה הקרובה, ולשלב בתוך צער החורבן את הכיסופים לבניין בית המקדש השלישי במהרה בימינו.

הציבור הרחב אינו מכיר כל-כך את הפרק הטרגי בהיסטוריה היהודית, שהתחולל בברית-המועצות עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית. אולי השואה הנוראה העמידה אותו בצל, והעיסוק בהנחלת השואה דחק הצידה את הצורך ללמד את אשר עשה השלטון הקומוניסטי לעם היהודי.

שוו בנפשכם את יהדות ארה"ב של ימינו. קהילות יהודיות פורחות. אלפי בתי כנסת שוקקי חיים. אלפי בתי ספר, ישיבות, מקוואות טהרה, מערכות כשרות. ופתאום מתרחשת הפיכה, ועולה שלטון עריץ שאוסר לקיים פעילות דתית.

זה נשמע הזוי, לא-מציאותי; אבל זה מה שקרה בברית-המועצות.

נימוקים 'נאורים'

הכול נעשה במעטה של נימוקים 'נאורים' ובחסות ה'חוק'.

ברית מילה – פעולה כירורגית בחסר ישע. מקווה טהרה – סכנה תברואתית. שחיטה כשרה – התאכזרות לבעלי חיים. חינוך יהודי לילדים – שטיפת מוח לקטינים. בתי כנסת – מקומות התכנסות לפעילות חתרנית. שמירת שבת – הימנעות מעבודה וטפילות.

התקשורת מגבה את פעילות המשטר ומנהלת הסתה פרועה כנגד 'הקנאים הדתיים'.

השלטון האכזר מוכיח את נחישותו. מי שמנסה לדבוק ביהדותו נאסר, שולח למחנות עבודה בסיביר או פשוט נעלם. שומרי תורה ומצוות שמנסים להימלט מהמגף האדום, משולחים לסיביר בעוון הברחת הגבול. זו הטרגדיה הגדולה שפקדה את יהדות ברית-המועצות לפני כמאה שנה.

היה כוח אחד שהעז להתייצב מול הדורסנות הסובייטית – רבי יוסף-יצחק שניאורסון, הרבי הקודם מליובאוויטש. הוא הקים רשת מחתרתית של חסידים נחושים ובעלי מסירות נפש, שהתפזרו על פני המדינה כולה ופעלו לשימור גחלת היהדות. הם פתחו בתי כנסת, תלמודי תורה, מקוואות טהרה. במחתרת דאגו לברית מילה, לשחיטה כשרה ולאספקת תשמישי קדושה וספרות יהודית.

בט"ו בסיוון תרפ"ז (1927) פרצו שוטרי המשטרה החשאית לביתו של הרבי ועצרו אותו. גזר דינו כבר היה כתוב וחתום – "מוות בירייה". אך כאן התחוללה פרשה שקשה מאוד להסבירה בדרך הטבע. השלטון הקומוניסטי לא נרתע מפני איש. לחצים בין-לאומיים לא עשו עליו רושם. רבנים, ולהבדיל מנהיגי דת לא-יהודים, נאסרו וחוסלו בהמוניהם.

אבל גזר הדין בוטל. תחילה הומר לעשר שנות גלות באיים רחוקים. אחר-כך בוטל גם העונש הזה והרבי נשלח לשלוש שנות גלות בעיר קוסטרומה. כעבור שבוע ימים בלבד נסוג השלטון לגמרי ושיחרר את הרבי. הדבר היה לפלא בעיני העולם כולו.

התחייה היא ההוכחה

י"ב-י"ג בתמוז תרפ"ז, ימי שחרורו של הרבי, נעשו לחג הגאולה. שנה אחר-כך שיגר הרבי איגרת מיוחדת ובה כתב: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".

הרבי לא ראה בי"ב בתמוז חג פרטי שלו ונס אישי שקרה לו, אלא אירוע בעל חשיבות רבה לכל יהודי ברחבי תבל.

ואכן, דמותו העשויה ללא חת עמדה לנגד עיניהם של חסידיו שנותרו ברוסיה, והוסיפו לטפח את החיים היהודיים במחתרת. התחייה היהודית המתחוללת ברוסיה אחרי נפילת הקומוניזם היא העדות להצלחתם.

 

פעמים רבות אנו תוהים כיצד בני-אדם חכמים ונבונים מתבצרים בעמדותיהם גם אחרי שהערכותיהם כושלות שוב ושוב במבחן המציאות. מעטים הם המפיקים לקחים והמסיקים מהעובדות את המסקנות המתבקשות.

רוב בני-האדם מוצאים תירוצים כאלה ואחרים לכישלון, אבל מוסיפים לדבוק בתפיסות שקרסו.

רואים זאת היטב בוויכוח בסוגיית ארץ ישראל. בהתחלה אמרו "תנו צ'אנס לשלום". עשינו את אוסלו, ובמקום שלום קיבלנו מרחץ דמים נורא. היו שהתפכחו, אבל אחרים אמרו שהסיבה לקריסת אוסלו היא שנשארנו בשטחים ולא יצאנו מהם לגמרי. אם רק ניסוג עד הסנטימטר האחרון – מזרח תיכון חדש ירחף מעלינו.

ואז באה הנסיגה מרצועת עזה, עם הגירוש האכזרי של כעשרת-אלפים תושביה היהודים. עשינו הכול, עד הסוף, ממש כפי שדרשו חסידי ה'שלום'. כבר שלוש-עשרה שנה אין אנו נמצאים שם, ובאמת קיבלנו מזרח תיכון חדש – איראני ואסלאמי, שטוף משטמה כלפי העם היהודי, ואלפי טילים על ערי ישראל.

וכי יש מבחן ברור מזה לנכונותה של תפיסה?

מציאות ומסקנות

אך לא, מאמיני דת ה'שלום' מוסיפים להטיף לנו שוב ושוב על הצורך ב'מהלך מדיני', שמשמעותו עוד נסיגות, ועוד שטחים שיימסרו לידי האויב, כדי שיהפכו לעוד מרכז טרור חמאסי, והפעם בלב הארץ ממש.

ואתם שואלים את עצמכם: וכי נסתתרה בינתם של האנשים האלה? וכי אין הם רואים את המציאות המונחת מול עיניהם?

מתברר שתפיסות והשקפות אמנם משתמשות בנימוקים ובטיעונים, אבל הן אינן מבוססות עליהם באמת. הן יושבות על הנחה פנימית, הנטועה עמוק בתוך נפש האדם. כל הטיעונים אינם אלא כלי שרת בוויכוח. לכן כשטיעון אחד קורס, יצוץ בלי להניד עפעף טיעון חדש.

גם המרגלים ששלח משה באו והציגו לפני העם טיעונים ונימוקים. הם תיארו את כוחם ועוצמתם של יושבי כנען, והזהירו כי כיבוש הארץ יהיה כרוך באבידות כבדות. לכאורה זו עמדה לגיטימית, הנובעת מהמציאות שנגלתה לעיניהם.

אבל יהושע וכלב ראו אותה מציאות ממש, ומסקנתם הייתה הפוכה: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". המרגלים אמרו: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא", ואילו יהושע וכלב אמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד-מְאֹד".

"לך לשם"

בספר תהילים נחשף המניע הנסתר שמאחורי הטיעונים ההגיוניים של המרגלים: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה".

בתוך נפשם הם מאסו בארץ ישראל. הם לא רצו להיכנס לארץ. זה היה המניע האמיתי, וכל השאר לא היה אלא כסות לאותה עמדה פנימית.

האישה שלעגה ובזה בשבוע שעבר להנחת התפילין בנמל התעופה בן-גוריון לא הספיקה להצטייד בטיעון נאור (כראוי לפרופסור לחינוך ולרב-תרבותיות). במקום זה פרץ מפיה המניע האמיתי בטוהרתו: "למה דווקא פה? יש כאן בני-אדם, ציבור, לא רוצים להיות חלק ממך, אתה מפריע לי, לך לשם".

זכרו זאת בוויכוחים הבאים על יהדות, 'הדתה', רבנות, ארץ ישראל. חפשו את המניע הפנימי, הנסתר.

כל השאר אינו אלא מסך עשן.

היהדות מעמידה בדרגה גבוהה את ערך הענווה. האדם נדרש לסלק מקרבו את הגאווה ולאמץ את מידת הענווה. לא להחשיב את עצמו. לא להעמיד את עצמו במרכז. להעריך את הזולת. להאמין שחברך טוב ממך וראוי ממך.

גישה זו נראית תלושה ממושגי ימינו.

כיום העולם קורא לך להאמין בעצמך. לטפח ביטחון עצמי. לשווק את כישוריך. לשאוף להיות מפורסם. אם יש תפקיד כלשהו - להסתער עליו. עליך לשדר לעולם שסביבך - אני המוכשר ביותר, המתאים ביותר, המצליח ביותר!

לכאורה זה המפתח להצלחה. כדי להצליח צריך חוצפה, ביטחון עצמי, אמונה ביכולותיך. כך תרשים את הבוס, את הלקוח, את המשקיע. אם תשב בצד ותחכה שיקראו לך - אולי איש לא יבוא לקרוא לך.

עניו ותקיף

ענווה יכולה להיראות מידה יפה ונאצלת, אבל חסרת סיכוי בעולם המעשי. אפשר להעריך את העניו, המתכנס בפינת החדר והבורח מן הכבוד, אבל איזו השפעה תהיה לו על העולם? להפך, אולי הוא יהיה למרמס לרגלי האחרים, שינצלו את עדינותו וצניעותו וידרכו עליו.

אלא שזו תפיסה לא-נכונה של הענווה. משה רבנו, גדול הנביאים, שידע לעמוד מול פרעה, להנהיג את העם בצאתו ממצרים ובנדודי המדבר, להתייצב בתקיפות נגד עובדי העגל – היה "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".

ענווה אין פירושה בריחה לפינה, הימנעות מקבלת אחריות והעדר תקיפות ונחישות. להפך, העניו האמיתי יודע להעריך את יכולותיו, את הכישורים שנתברך בהם ואת המשימות הנדרשות ממנו. כשצריך, הוא יודע להיות תקיף ונחרץ. ועם זה, הוא עניו ואינו מייחס לעצמו את הצלחותיו.

העניו מכיר היטב את מעלותיו, אך אינו רואה בהן סיבה לגאווה, אלא להפך – הוא חש את המחויבות המוטלת עליו למצות את כישוריו עד תום. הוא מביט תמיד בעין חיובית על הזולת. משה רבנו אמר בליבו, שאילו יהודי אחר היה מקבל את הכוחות שהוא קיבל – היה מגיע למדרגה גבוהה הרבה יותר משלו. לכן היה עניו "מכל האדם".

גורם הרסני

בניגוד לאווירה השלטת בימינו, טיפוח האגו אינו מסייע לאדם. אולי לרגע הוא מרשים מישהו, אבל אחר-כך הוא נהפך לגורם הרסני. הפולחן העצמי לעולם אינו יודע שובעה. הביטו וראו כמה מלחמות, מאבקים, תחרויות, השמצות ותככים סובבים על המניע האחד הזה – האגו, הגאווה. הוא הורס כל חלקה טובה ומכניס מדון ומריבה גם בין ידידים ואוהבים.

גדולתו של המנהיג האמיתי בהיותו "נחבא אל הכלים", כשאול המלך. אין הוא מחפש שררה ותהילה. ואולם כאשר הציבור זקוק לו, הוא מתייצב ומעמיד את כל כישוריו לשירות הכלל, לא למען עצמו, אלא למען הציבור.

חז"ל אמרו כי הגאווה דוחקת את רגלי השכינה, ואילו הענווה היא הכלי האמיתי להשראה האלוקית. ככל שהאדם ריק מעצמו – הוא נעשֶה משכן לקב"ה, וזה הכלי השלם לכל הברכות האמיתיות, בחומר וברוח.

משהו טוב קורה לנו בעת האחרונה. בעבר, אחרי פרצי אלימות כפי שהיו עכשיו ברצועת עזה, שנסתיימו בנפגעים רבים לצד השני, היינו שומעים הרבה התנצלויות וגמגומים מפי הדוברים הישראלים. הללו סברו כי בדרך הזאת ירככו את הביקורת העולמית ויצטיירו כיָפים יותר.

עכשיו לא נשמעו אותן התנצלויות והבעות צער.

הרושם המתקבל הוא כי כל הדוברים הישראלים דיברו בביטחון ובתקיפות, והציגו עמדה חד-משמעית כי יש צד אחד ויחיד שהוא הנבל בעימות הזה, והוא היחיד האשם במותם של אנשיו. ולמרבה הפלא, מתברר שדווקא עמדה ברורה ונחושה זו היא המצליחה לבלום את גל הביקורת ולשכנע קהלים גדולים בצדקת עמדתנו.

הנחישות משכנעת

במקורותינו נאמר: "מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי". לפעמים ראוי ללמוד מן האויב כיצד להתנהל.

שמעתם פעם את הערבים מתנצלים על משהו? מכים על חטא? מצהירים שאולי יש צדק גם בטענת הצד השני? בחיים לא. בכל הצהרותיהם הפומביות הם תמיד נחרצים, נחושים, תקיפים, וטוענים שכל הצדק איתם.

כשאנחנו שומעים את סגנון הדיבור הזה (במיוחד כשעושים זאת נציגי הערבים בתוך כנסת ישראל), אנחנו מתפוצצים. מעזות המצח, מהשקרים, מעיוות ההיסטוריה לטובת הנרטיב שלהם, מאי-הנכונות להכיר שיש גם צד שני למטבע. אבל מבחינתם הם פועלים נכון, וכך הם מצליחים לצבור נקודות בדעת הקהל העולמית.

שלא כמותם, איננו צריכים לשקר או לעוות את המציאות. עלינו לומר רק את האמת, אבל לומר אותה במלוא הביטחון והנחישות, בלי שום גמגומים ובלי להביע 'הבנה' לעמדת האויב.

אנחנו צריכים להתייצב בתקיפות מאחורי הצדק שלנו, כי איננו מהאו"ם ולא על המאדים. זו ארצנו ונחלת אבותינו. לא כובשים אנחנו, אלא הבעלים החוקיים שחזרו לאדמתם. אנו נלחמים מול אויב מפלצתי ואכזר.

ברגע שאנחנו אומרים את הדברים הברורים והפשוטים האלה, אנחנו גם מצליחים לשכנע.

זילות חיי אדם

כדאי לזכור עוד נקודה. שוו בנפשכם דיון בקבינט הישראלי על פעולה צבאית כלשהי. אנשי המקצוע קובעים כי מחיר הפעולה יהיה חמישים הרוגים (ה' ישמור). אתם רואים ראש ממשלה, שר ביטחון או חבר קבינט שמאשר פעולה כזאת? לא רק חמישים, אפילו לא חמישה.

לעומת זה, הנהגת חמאס החליטה לצאת להסתערות המונים על הגבול, כשהיה ברור לגמרי שיהיה לזה מחיר דמים כבד. הם כבר ראו בסבבים הקודמים את נחישותה של ישראל, ואת הירי המדויק בכל מי שניסה לפרוץ את הגבול. ובכל-זאת יצאו למסע האלימות, בידיעה שמחירו יהיה עשרות הרוגים. ובשביל מה? – בתקווה לצבור כמה נקודות עלובות בדעת הקהל.

דיי בכך להמחיש את זילות חיי אדם בעיניהם. אין להם שום בעיה לאלץ נשים וילדים להתייצב באזורי הלחימה. להפך, הם אף מעוניינים במותם, כדי שיוכלו להאשים את ישראל.

זה האויב המתועב שניצב נגדנו, והוא ותומכיו הם המטיפים לנו מוסר! אבל אנחנו ננצח, כי האמת איתנו וכי ה' ניצב לימיננו.

אנחנו נוהגים להשתמש פעמים רבות בצמד המילים 'יהודי טוב'. לעיתים אדם מעיד על עצמו: "אני יהודי טוב", ולעיתים בני-אדם אומרים זאת על אחרים – הוא 'יהודי טוב', הם 'יהודים טובים'.

אבל מה זה 'יהודי טוב'?

בדרך כלל כשאנשים אומרים 'יהודי טוב' הם מתכוונים 'בן-אדם טוב'. יהודי ישר והגון, שממלא את חובותיו לחברה, אינו פוגע בזולתו ומשתדל לעזור לאחרים – יוגדר 'יהודי טוב'.

אבל כך אמור לנהוג כל אדם על פני הגלובוס, לאו דווקא יהודי. האם 'בן-אדם טוב' זהה ל'יהודי טוב'?

מילוי הציפיות

כשאומרים על מישהו שהוא 'טוב' צריך להגדיר תחילה את הציפיות ממנו. האם 'מוזיקאי טוב' משמעוֹ מוזיקאי טוב-לב, ו'נגר טוב' הוא אמן עץ שעוזר לזולת? ברור שלא זו הכוונה. 'מוזיקאי טוב' הוא מי שטוב במוזיקה, 'נגר טוב' הוא מי שיודע לייצר מוצרי עץ באיכות גבוהה, ו'חייל טוב' הוא מי שמצטיין בתפקידו כחייל.

ברור שהמוזיקאי, הנגר והחייל צריכים להיות גם בני-אדם טובים. כל אדם באשר הוא נדרש להיות אדם ישר והגון, רגיש לזולת ומוכן להושיט יד עוזרת בשעת הצורך. ואולם כשמציינים את היותו 'טוב' בתחומו הייחודי מתכוונים להצטיינות שמעבר למצופה מכל בן-אדם בעולם – הצטיינות במקצועו, בעיסוקו וכדומה.

כך המונח יהודי נושא עמו רמת ציפיות גבוהה יותר ממה שמצופה מכל אדם.

ברור שיהודי הוא קודם כול בן-אדם, ועליו להיות אדם טוב. אבל באותה מידה גם אנגלי או רוסי, הודי או ערבי, נדרשים להיות 'אדם טוב'. כשיהודי מתנהג בדרך שמזכה אותו בהגדרה 'בן-אדם טוב', הוא ממלא את הנדרש ממנו כבן-אדם, אבל נוסף על כך יש מערכת שלמה שמצופה ממנו כיהודי.

במעמד הר סיני בחר הקב"ה בעם ישראל להיות לו ל'עם סגולה'. קיבלנו תפקיד להיות: "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". אם כל בני-האדם באשר הם קיבלו שבע מצוות בלבד ('שבע מצוות בני נח'), אנחנו קיבלנו תרי"ג מצוות. זו רמת הדרישות מאיתנו, מבני העם היהודי.

תפקיד ואושר לצידו

החובות האנושיות הן חלק קטן בלבד מנורמות ההתנהגות הנדרשות מיהודי. גם בתוך המצוות שבין אדם לחברו יש מאיתנו דרישות גבוהות יותר (למשל, לכל אומות העולם מותר להלוות בריבית; ליהודים אסור). ומלבד המצוות האלה ניתנו לנו מצוות רבות בתחום שבין אדם למקום – לשמור שבת, לאכול כשר, להניח תפילין, לקבוע מזוזה, ללמוד תורה ועוד ועוד.

'יהודי טוב' הוא מי שמיישם את היותו חלק מ"ממלכת כוהנים". זה אדם שגם חיי היום-יום שלו רוויים קדושה והתעלות רוחנית. לא דיי שאין הוא נוגע ברכוש הזולת, גם את רכושו שלו הוא מנצל כיהודי – נותן צדקה, מברך על המזון, משבית את עסקיו בשבת, קובע עיתים לתורה. הדברים האלה מקדשים את החיים הארציים והם העושים אותנו 'יהודים טובים'.

מילוי ייעודנו מביא עמו גם את האושר והשמחה, עם כל שפע הברכות שהבטיח בורא העולם על הליכה בדרכיו ושמירת מצוותיו.

במסורת היהודית נתפס ל"ג בעומר כיום של פעילות מיוחדת עם ילדים.

מורים בקהילות ישראל נהגו לצאת ביום הזה עם תלמידיהם לשדה, לשחק במשחקי חץ וקשת, לספר להם על רבי עקיבא ועל רבי שמעון בר-יוחאי, ולהחדיר בלב הילדים את האהבה לעם ישראל, לתורת ישראל ולמנהגי ישראל.

תהלוכות ל"ג בעומר הנערכות בימינו, על-פי קריאת הרבי מליובאוויטש, הן לבוש חדש למסורת יהודית עתיקת יומין זו.

אבל גם המנהג הזה קדום ביותר, ובמסורת החסידית ידוע הסיפור על תהלוכת ילדים שארגן הבעש"ט בל"ג בעומר עוד בימים שהיה צדיק נסתר.

להפיל את החומות

בתקופתנו גוברים המתחים בין חלקי העם, אבל בלב פנימה יש כמיהה גדולה לאחדות ולהתקבצות סביב המכנה המשותף לכל בני העם היהודי. תהלוכות הילדים של ל"ג בעומר מביאות מסר זה לידי ביטוי בדרך הנאה ביותר.

מאות אלפי ילדים, מכל שכבות הציבור, צועדים יחדיו בחוצות הערים והיישובים, ומפגינים את האהבה לערכים האלה.

זכה רבי שמעון בר-יוחאי שיום ההילולא שלו - ל"ג בעומר - מצליח לאחד מאות אלפי ילדי ישראל סביב ערכי אהבת ישראל ואהבת התורה. אי-אפשר שלא להתרגש לנוכח אלפי ילדים, המרעידים את האוויר בקריאת "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". המפגן הזה מוכיח כי השורשים היהודיים שלנו חזקים מכל הניסיונות להפריד ולפלג בינינו.

דווקא בתקופתנו המקוטבת יש לתהלוכות האלה ערך עצום בשבירת המחיצות המבדילות בין חלקי העם. האווירה שפוליטיקאים וכלי התקשורת יוצרים מגביהה חומה בין הציבורים.

כאן, בתהלוכות ל"ג בעומר, הכול חשים פתאום שהננו עם אחד ושכל המחיצות הללו מלאכותיות ונטולות יסוד.

כי האמת היא שכולנו יהודים וכי התורה היא של כולנו. זה תפילתו בנעימה אשכנזית וחברו מסלסל אותה בנעימה מזרחית, אבל כולנו מתפללים לאלוקים אחד ומתאחדים באמירת 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. וגם מי שאינו נוהג להתפלל מחובר בתוך נפשו עם התפילה שהתפללו אבותיו ועם המסורת המשותפת לכולנו.

מהות משותפת

אחדות אין פירושה ויתור על תפיסות ועל עמדות. גדולתה ביכולתה לשאת את ההבדלים. אפשר להיות מאוחדים גם אם אין מסכימים, ואפילו כשיש חילוקי דעות חריפים. אפשר לחוש כבוד זה לזה גם אם האחד סבור שחברו טועה טעות גמורה, ואף כשהוא מתנגד בתקיפות לדעתו. האחדות מביאה בחשבון ש'אין דעותיהם שוות', ובכל-זאת היא מוצאת את הנקודה המשותפת, החזקה מכל ההבדלים והשונוּת שבין איש לרעהו.

שורשיה של האחדות היהודית במהות המשותפת של כולנו. הננו בני אברהם יצחק ויעקב. בכל יהודי שוכנת נשמה שהיא 'חלק א-לוה ממעל ממש'. יש לנו אלוקים אחד, תורה אחת, ארץ אחת. הבסיס המשותף הזה יוצק עוגן איתן לשמירת האחדות גם על רקע חילוקי דעות והבדלים.

אחת המצוות המרכזיות בתורה היא "ואהבת לרעך כמוך". רבי עקיבא אף קבע כי מצווה זו היא "כלל גדול בתורה".

כולנו מצטטים את הציווי הזה, ויש שאף תולים אותו כשלט מאיר עיניים - אך האוּמנם הוא קל ליישום?

אנו מצוּוים גם שלא לשנוא אדם מישראל, לא לנקום במי שעשה לנו רעה ואפילו לא לשמור טינה בליבנו כלפיו.

אך האם זה אפשרי? האם דרישות כאלה אינן מנוגדות לטבע האדם?

אתגר מורכב

האתגר נעשה מורכב יותר לנוכח המציאות שבה בני-אדם מסוימים מחזיקים בדעות שאותן אנו שוללים בתכלית, או שהם עושים מעשים שעלינו להוקיע.

אותה תורה המצווה עלינו לאהוב כל אחד ואחד ושלא לשנוא שום אדם מישראל, קובעת בבירור מה הדרך הנכונה שהאדם נדרש ללכת בה, והיא אף חורצת את דינם של מי שסוטים ממנה.

אם כן, אהבת ישראל אין פירושה לקבל כל דעה וכל תפיסה וכל דרך התנהגות. בעניינים מסוימים אכן יש מקום לחילוקי דעות, אך כאשר הדברים יוצאים מגבולות הגזרה וחוצים קווים אדומים – יש לשלול אותם בתכלית.

ובכל-זאת אנו נדרשים להפריד בין שלילת דעות והתנהגויות מסוימות ובין המצווה לאהוב את האדם עצמו.

אנו בעצם אומרים לאותו אדם – את דעותיך ומעשיך אנו שוללים בתכלית, ונילחם בהם בכל כוחנו, אבל אותך עצמך אנו אוהבים בכל לב, ובשום פנים ואופן איננו שונאים. אך האם הפרדה כזאת אפשרית בכלל? האם כאשר אדם מחזיק בדעות המקוממות אותנו, והעושה מעשים המזעזעים אותנו, אנו יכולים לשלול את דעותיו ומעשיו ובה בשעה לאהוב אותו עצמו?

ובכן, זה האתגר. אהבת ישראל היא משימה הדורשת הרבה השקעה ומאמץ. זה לא קורה מעצמו. טבע האדם לאהוב בני-אדם מסוימים ולשנוא אחרים. הנטייה הטבעית שלנו היא לרצות ללמד לקח את מי שפגע בנו. לא קל ופשוט לדכא את השנאה, לא לנקום ולא לנטור, לאהוב כל אדם.

ללמוד, להפנים ולתרגל

לכן אמר הילל הזקן על המצווה הזאת שהיא "כל התורה כולה".

כי כדי להשיג את היכולת לאהוב כל אדם וכדי להתגבר על הנטיות הטבעיות שלנו, אנו נדרשים לקיים את התורה כולה. רק לאחר שהאדם משעבד את עצמו לתורה ועובד לזכך את טבעו ומידותיו, הוא מסוגל לאהוב כל אדם, גם את החוטאים.

כאן נדרש קודם כול לימוד רב. להבין שכל יהודי הוא אח, עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. וכמו במשפחה, יכולים להיות בה ויכוחים מרים, אבל עדיין משפחה היא משפחה. כך כל בני העם היהודי הם יחידה אורגנית אחת. נשמה גדולה אחת שהתפצלה לגופים רבים.

אחרי הלימוד נדרשת הפנמה. לחשוב על כך שוב ושוב ולנסות להפנים את הדברים. ואחרי כל זה העבודה העיקרית היא התִרגול – לעורר אהבה בלב למי שחושב אחרת, להתגבר על הכעס ועל יצר הנקמה. אין זו משימה קלה, אך היא מוטלת עלינו, ובמיוחד בימים האלה.

הוויכוח על נאום ראש הממשלה בחגיגות השבעים למדינה הוא מאפיין מובהק של הסטת הדיון לעניינים שוליים וחסרי חשיבות, בשעה שהעימות העיקרי והמרכזי סוער בתוכנו.

העימות הזה מתגלגל מנושא לנושא ומסוגיה לסוגיה, אבל במהותו הוא עוסק בשאלה מרכזית אחת - איזו מדינה אנו מבקשים לכונן כאן.

הוויכוח הזה נולד הרבה קודם הקמת המדינה. היו מי שחלמו על מדינה יהודית, שתמחיש לעיני העולם כולו איך העם היהודי מנהל מדינה על-פי ערכי היהדות ומשמש מופת לאנושות כולה. לעומתם, היו ששאפו להקים מדינה ככל המדינות, בבחינת "ככל הגויים בית ישראל", מתוך ניסיון לחקות את הנורמות ותפיסות העולם של המדינות האחרות.

הגלגל מסתובב

בעת הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות גברה ידם של האחרונים.

מכאן ההתנגדות להזכיר שם שמים במגילת העצמאות, והסירוב לציין את האמונה היהודית בהימנון. המדינה השתמשה בכוחה ובמשאביה להחדרת תפיסות עולם חילוניות בלב העולים, רבים מהם יהודים מאמינים ויראי שמים. ראשי המדינה נענו לדתיים בכמה פרטים, אבל הרוח הכללית הייתה מנוכרת למורשת ישראל.

במרוצת השנים החל הגלגל להסתובב. שחרור ירושלים וחבלי יהודה ושומרון הפעימו את הלבבות והעמיקו את החיבור עם ערש התנ"ך. כוחות חדשים החלו לעלות על פני השטח, ולהטביע נוכחות בשיח הישראלי.

תהליך זה ידע עליות ומורדות, אבל בשנים האחרונות המגמה בולטת מאוד. הציבור האמוני והמסורתי קם בעוצמה כנגד ההגמוניה השלטת בתקשורת, באקדמיה, במערכות המשפט ובתרבות. מתחוללת כאן התקוממות של ממש כנגד החנקת קולה של היהדות ועל הניסיון להשליט תפיסה כי שכבה מסוימת היא המייצגת הבלעדית של המוסר והנאורות.

את התהליך הבריא הזה מנסים גורמים מסוימים לבלום, בעזרת מימון זר בסכומים אדירים.

אנחנו רואים את זרועות התמנון שלהם בכל תחום העוסק בדמותה היהודית של המדינה – מהניסיון לכבול את ידי צה"ל במאבקו מול הטרור, דרך הכשלת סילוק המסתננים, הפיכת הוראת היהדות ל'הדתה', מלחמה במעמד הרבנות, ועד הצרת צעדיהם של יהודים דתיים בכל דרך אפשרית.

משמעות ל'מדינה יהודית'

לכן טוב שפעילותה החתרנית של 'הקרן' עלתה על ראש סדר היום.

הגיע הזמן לשים קץ להונאה ולהסתרת הכוונות האמיתיות. ראוי שנדע בבירור מי עומד מולנו ומי מנסה בכל כוחו לעַקֵר את המדינה מנשמתה היהודית.

אחרי שבעים שנה יש להעמיד את המאבק הזה בראש סדר היום. הגיע הזמן שצמד המילים 'מדינה יהודית' יקבל תוכן ומשמעות אמיתית. במדינה יהודית המשפט מבוסס על המורשת היהודית, התקשורת משקפת ערכים יהודיים, השבת ומועדי ישראל נשמרים בפרהסיה הציבורית, ונציגי המדינה מדברים בגאון על זכותו הטבעית של העם היהודי להתגורר בכל חבלי ארצו.

לאורך כל שבעים השנים אנחנו רואים את חסדי הבורא ואת ניסיו המלווים את חיינו. הגיע הזמן להכיר לו תודה, להתחזק בדבקותנו בתורת ישראל ובמצוותיה, שזו הדרך לקבלת ברכת ה' להצלחה, שגשוג, ביטחון ושלום.

חגי ישראל הם כמו עמדות אספקה לקראת מסע גדול. כל תחנה כזאת מעניקה לנו ציוד מסוג מסוים, וכאשר אנו עוברים בכל התחנות ומצטיידים בכל הדרוש – ביכולתנו לצאת למסע.

כך כל אחד ואחד מהחגים מצייד אותנו בתכניו הייחודיים, כדי שילוו אותנו לאורך השנה כולה.

ראש השנה מעניק לנו קבלת עול מלכות שמים. יום הכיפורים – את ערך הסליחה וההיטהרות. חג הסוכות ושמחת תורה – אחדות ישראל ושמחה. חג הפסח – רעיון הגאולה והחירות. חג השבועות – מתן התורה.

בכל חג אנו סופגים את תוכנו הייחודי, ונושאים אותו איתנו למשך כל השנה.

ללבות את האש

תוכנו הייחודי של שביעי של פסח הוא הציפייה לגאולה השלמה. משנת החסידות מחלקת את הפסח לשני חלקים – הימים הראשונים של החג קשורים לגאולה ממצרים, ואילו החג האחרון של פסח קשור לגאולה העתידה.

החג הזה נועד אפוא לעורר בליבנו ביתר שאת את האמונה בגאולה ואת התקווה לבואה.

הציפייה לגאולה דורשת עבודה נפשית-רוחנית. לא מפני שאין אנו רוצים בה. מי אינו רוצה שכל צרותינו ובעיותינו ייפתרו, על-ידי גאולה אלוקית, על-טבעית, שתהפוך את העולם כולו לעולם טוב ומופלא; שייבנה המקדש ועם ישראל יחיה בארצו בשלום ובבטחה, ומציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים!

כולנו רוצים את הגאולה, אבל הקושי נובע מהציפייה הממושכת. כשעובר יום ועוד יום, וחולפת שנה ועוד שנה, ועדיין בן-דוד לא בא, הנטייה הטבעית היא להוריד את רמת הציפייה, כדי שלא להתאכזב. וכך צמד המילים 'כשיבוא משיח' עלול לקבל משמעות של דבר רחוק ולא-מעשי.

כאן נדרשת עבודה רוחנית, שתלבה את אש הציפייה ולא תניח לה לדעוך. התורה מלמדת אותנו כי יהודי צריך לצפות לגאולה, לצפות בכל לב. כשחלף יום ועדיין לא בא משיח צדקנו – צריך להתאכזב ולהצטער, ואף-על-פי-כן - לצפות לו מחדש ולקוות שמחר יבוא.

דבר זה מסביר מדוע דווקא ה'עיקר' העוסק באמונת הגאולה נוסח בסגנון של שאלה ותשובה: "ואף-על-פי שיתמהמה - עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". כי לכאורה יש כאן סתירה מובנית: איך אפשר להאמין בדבר שמסב לנו אכזבה ותסכול מדי יום ביומו? ואולם זו האמונה בביאת המשיח – "עם כל זה אחכה לו" – למרות האכזבה, על אף הכאב, עם כל התסכול.

פתרון בלתי-צפוי

החג האחרון של פסח נועד לשמש 'נקודת הצטיידות' לאמונה זו ולטיפוח הציפייה לגאולה. ראוי לזכור כי הציפייה לגאולה היא מן הדברים שעליהם נישאל בבואנו לעולם האמת, כמאמר חכמינו, ששואלים כל אדם: "ציפית לישועה?". לכן נדרש מאיתנו להלהיט את האמונה ולעורר בליבנו את הציפייה.

החג הזה, שבו אנו מציינים את נס קריעת ים סוף, מזכיר לנו שעם כל הכבוד לפתרונות ארציים, הישועה באה לעיתים ממקום בלתי-צפוי כלל, כמו ים שנהפך ליבשה. כך הגאולה תבוא ותפתיע אותנו בעוצמתה. אם כן, נאכל בחג הזה את 'סעודת משיח', נתחזק באמונה, ונזכה להיגאל בקרוב ממש.

העולם בימינו מתאפיין בבלאי מהיר. הכול מתיישן במהירות ומוחלף בחדש. אופנה חדשה דוחקת את קודמתה. הופעת מכשיר מדגם חדש גורמת לבני-האדם להיפטר מהמכשיר הישן והטוב.

הבלאי המהיר אינו נעצר בגבולות העולם הפיזי, אלא משפיע גם על תפיסת העולם הכללית של האדם המודרני.

כל מה שהיה נכון אתמול נתפס מיושן ועבש. אם אתה מחזיק בערכים שעברו מדור לדור, אינך מעודכן. מטחנת התקשורת והתרבות מערבלת את בני-האדם ומעבירה להם מסר חד – העולם מתקדם, חביבי.

מה שנחשב בעבר טוב, היום הוא רע; ומה שהיה חושך – עכשיו הוא אור.

שילוב שאינו פשוט

לתוך המציאות הזאת נכנס ליל הסדר ומביא עמו סיפור עתיק, בן יותר משלושת-אלפים ושלוש-מאות שנה. כל מהותו של ליל הסדר זועקת רציפות והמשכיות, ההפך הגמור מתרבות ימינו.

אותה מצה, אותו מרור, אותם ארבעה כוסות, אותה הגדה, ואותם מסרים של יציאת מצרים, ביעור החמץ וציפייה לגאולה.

וזה למעשה האתגר הגדול שליל הסדר מעמיד לפתחו של כל בית בישראל – איך מנחילים מסורת וערכי נצח לדור הצעיר, שנולד בתוך עולם המשתנה במהירות. איך מעניקים לילדים ולנוער את התובנה, שהחדשנות טובה וחיובית בתחומי הטכנולוגיה והרפואה, אך רעה מאוד כשהיא נוגסת בערכים וביסודות הקיום של העם היהודי.

השילוב הזה אינו פשוט כלל.

אנו בהחלט רוצים לחנך את ילדינו ליצירתיות, לפיתוח רעיונות מקוריים, לחדשנות. אך בה בשעה חשוב מאוד להנחיל להם אמונה בריאה ועוגנים יציבים, שיעמדו ברוחות העזות המנשבות בחוץ.

אנו רוצים שיפנימו כי אמונה, מסורת וערכים אינם חלק מאופנה מתחלפת, ואינם כמו מכשיר אלקטרוני שמושלך לפח כשמופיע דגם חדיש יותר.

ליל הסדר נותן לנו כלי חשוב מאין כמותו להעברת המסר הזה. הנה, בלילה הזה יושבים יהודים בכל קצווי תבל וחוגגים את החג היהודי עתיק היומין. בכל מקום שרים את 'מה נשתנה', קוראים את ההגדה, ומקיימים את מצוות הסדר. אלה עושים זאת בסגנון תימני, ואלה במבטא אשכנזי. אלה ישירו בנעימה מזרחית, ואלה במנגינה חסידית. אבל מאחורי מִגוון הסגנונות הזה עומדת מסורת אחת, העוברת מדור לדור.

שיר האמונה

בליל הסדר נספר לילדינו לא רק את סיפור יציאת מצרים, אלא את סוד הישרדותו של העם היהודי. אין עוד עם שעבר סבל, תלאות ורדיפות כמותנו. אין עם שהתפזר בארצות רבות כל-כך, ובכל-זאת שמר על ייחודו וזהותו. הסוד הוא, שבכל התנאים המשתנים היו לנו יסודות איתנים ויציבים, שהאירו את דרכנו ועיצבו את זהותנו.

תרבויות עלו ונפלו. תפיסות עולם פרחו ודעכו. ערכים התחלפו והשתנו. אבל עם ישראל דבק במורשתו ובמסורת אבותיו. אנחנו זוכרים את יציאת מצרים, את מתן התורה בהר סיני, את הבית הראשון והשני, את סיבלות הגלות. וגם בימים הקשים ביותר לא חדלנו מלשיר את שיר האמונה והתקווה, שבו אנו מסיימים את הסדר – "לשנה הבאה בירושלים", בגאולה השלמה.

דברים רבים, שנתפסים כיום טבעיים ופשוטים, לא היו כאלה בראשיתם. הם תוצר פעולתם של מהפכנים, שהתמודדו עם עולם שפקפק ביוזמותיהם ובסיכויי הצלחתם, ואף נלחם בהם.

אבל הם סללו דרך בנחישות ובעקביות, ואחרי שהמהפכה הצליחה, היא סחפה את כולם.

העולם היהודי של ימינו נושא עליו את חותמה של המהפכה שחולל הרבי מליובאוויטש.

במשך שנים סלל את דרכו הייחודית, שנעשתה כיום נחלת הכלל, אך בשעתו עוררה תהיות ופקפוקים ואף התנגדויות. אבל זה כוח מנהיגותו הגדולה, שלא נרתע מהקשיים, מהלגלוג, מקטנות האמונה ומאבני הנגף, והצליח לסלול את הדרך לקיומה של יהדות פורחת ומשגשגת בעולם המודרני.

תפיסה של אחדות

היום מציינים  את י"א בניסן, יום הולדתו של הרבי (בשנת תרס"ב-1902). ביום הזה ירדה לעולם הזה נשמתו הקדושה של הרבי, ודורנו זכה לאורו הגדול.

יום הולדתו של צדיק בכלל הוא יום שמח, וימי הולדתם של רועי ישראל הם ימים שמחים פי כמה וכמה.

חז"ל אומרים שהקב"ה בחר בא' בניסן ליום הקמת המשכן, "לפי שבאחד בניסן נולד יצחק, אמר הקב"ה: הריני מערב שמחתכם, שמחה בשמחה".

אנחנו שמחים במיוחד על שהקב"ה שיגר לעולמנו הנבוך והמבולבל את הקברניט שידע להתוות נתיבים ולהוליך את ספינת עם ישראל לחוף מבטחים. זה עולם שעבר את השואה הנוראה. שהטמיעה וההתבוללות אכלו בעם היהודי בכל פה. שהקיטוב בין שומרי תורה ומצוות לבין מי שאינם דבקים בדרך התורה היה בשיאו. שהטכנולוגיה המודרנית והמדע המתקדם נתפסו כאיום על האמונה.

ובתוך המציאות הקשה והמורכבת הזאת בא הרבי והביא בשורה חדשה – של אחדות ושלמות.

מדע וטכנולוגיה, בעומק הדברים, אינם יריביה של התורה, אלא להפך – הם נועדו לשרת את התורה ולהפיץ את רעיונותיה. שומרי מצוות ומי שאינם מדקדקים במצוות אינם שני מחנות מנוגדים, אלא כולנו יהודים, המחוברים בליבם ובנפשם זה לזה ואל אבינו שבשמים.

כשהחל הרבי לשגר את שליחיו לקצות עולם, בשאיפה לבלום את גלי הטמיעה וההתבוללות ולקרב יהודים אל צור מחצבתם – רבים ראו בכך מהלך תמוה, חסר סיכוי, שיסכן את חייהם הרוחניים של השלוחים וילדיהם.

אך הרבי גם העניק לשליחיו תפיסת עולם בהירה ועוצמות רוח שבכוחן גברו על קשיי הבדידות והריחוק, הפריחו חיים יהודיים וגידלו דורות לתפארת.

אוצרות לכולנו

גם בלימוד התורה סלל הרבי נתיבים מקוריים, שאף הם טבולים במוטיב האחדות. כל חלקי התורה – פשט, רמז, דרש וסוד – הם שלמות אחת.

הוא לימד איך לראות בתורה תורת חיים, שכל פרט בה משמש מדריך בעבורנו בחיים העכשוויים. אט-אט גילה העולם היהודי את אוצרות תורתו, וכיום הם נעשו נחלת עם ישראל כולו.

יום הולדתו של הרבי הוא יום של תודה לבורא יתברך, על האור המופלא ששתל בדורנו. זה יום של התחזקות בהליכה בדרכיו של הרבי, בהגברת הפצת אור האמונה, ובהעצמת הציפייה להגשמת ייעודו של דורנו – הגאולה האמיתית והשלמה.

ההכנות לחג הפסח מתחילות לצבור תאוצה. אלה מחדשים את הבית. אלה מחליפים ריהוט. אלה קונים בגדים חדשים. אלה מצטיידים בכלים מרהיבים. אלה מתכננים את סעודת ליל הסדר החגיגית. ואלה כבר עושים את הקניות וממלאים עגלות בכל טוב.

באותה שעה יש משפחות רבות שבעבורן חג הפסח המתקרב הוא מקור לדאגה.

גם בשגרה הן מתקשות לגמור את החודש. החובות תופחים ועולים. הריביות על ההלוואות בבנקים אוכלות בכל פה במשכורות הדלות. עכשיו בא החג, ובור הגירעון יעמיק עוד יותר.

הנטייה הטבעית בקרב רבים היא להפנות את הבעיה אל הממשלה.

גם אם זה נכון, והממשלה בכוחה לשנות את סדרי העדיפויות, להעלות את השכר ולהוריד את יוקר המחיה – זה לא יפתור את מצוקתן של משפחות רבות, שאינן יודעות איך יוכלו לחגוג את החג העומד בשער.

אותה אכפתיות

בעם ישראל מפותחת מאוד תרבות העזרה לזולת. יש עמותות רבות המסייעות לנזקקים. רבים תורמים בחפץ לב, במיוחד לקראת חגים.

יש מוסד ה'קמחא דפסחא', הנהוג בקהילות היהודיות מדורי דורות, שנועד לספק בדיוק את הצורך הזה - הקושי של משפחות רבות לחגוג את החג עתיר ההוצאות.

ועדיין ראוי שכל אחד ואחת מאיתנו ישאלו את עצמם בכנות, אם אכן אנחנו עושים כל שבידינו להביא שמחת חג למשפחות הזקוקות לעזרה. האין זו לפעמים נתינה שמטרתה השקטת המצפון בלבד?

"כבר תרמתי", אנחנו אומרים, ומרגישים שמילאנו את חובתנו. האוּמנם זה כל מה שאנו יכולים?

מתן סיוע לנזקק מכונה ביהדות 'צדקה' – מלשון צדק. אדם הנותן צדקה לנזקקים אינו 'עושה טובה', אלא ממלא אחר חובת הצדק. הכסף שיש לנו, גם אם הרווחנו אותו בעמל כפינו, הוא ברכה שניתנה לנו מאת בורא העולם. מי שנתן לנו את הברכה מצפה מאיתנו שלא נחשוב על עצמנו בלבד, אלא נחוש שניתנה לנו שליחות להעביר מהשפע הזה גם לנזקק.

התורה מצווה אותנו 'ואהבת לרעך כמוך'. עלינו להתייחס אל הזולת באותה אכפתיות שאנו מתייחסים לעצמנו.

האם נכון וצודק שנעמיס במרכולים עגלות מלאות כל טוב, נקנה כלים חדשים, בגדים יקרים ומתנות, ונסתפק בתרומה זעומה למשפחה הנזקקת? האם הפער הזה צודק?

נתינה שמרוויחים ממנה

רבים מאיתנו יכולים לתת הרבה יותר. להעניק למשפחה נזקקת סיוע מקיף הרבה יותר מסל מזון.

תחשבו כמה אושר ושמחה אתם יכולים להעניק למשפחה כזאת. כמה חיוכים ואיזו שמחת חג. לילדים יהיו בגדים חדשים. על שולחן החג יעלו מאכלים משובחים. פנים חרושות דאגה יוארו.

אין ספק כי מי שיעשו כך, שמחת החג שלהם תהיה גדולה הרבה יותר. אין ספק כי בורא העולם לא יישאר חייב, וכי הנתינה הנדיבה לזולת תפתח בעבורנו את שערי הברכה והשפע.

כשרואים למעלה שאנו משמשים שליחים טובים, שאינם לוקחים הכול לעצמם, אלא יודעים לתת צדקה ביד רחבה – ייתנו לנו עוד ועוד, מתוך שמחה, נחת ואושר.

אחת מזירות חיינו הנתונה למתקפות מתמידות היא מערכת הכשרות. פעם יציגו אותה כמי שאשמה ביוקר המחיה. פעם אחרת יספרו לנו סיפורים על שרירות לב של נותני הכשרות.

תמיד גם ישרבבו את הססמה 'הכול כסף', ומי שאינו בקי בתחום עלול להתרשם שאכן אלה פני הדברים.

חשוב לזכור דבר אחד: מערכת הכשרות מפקחת על כחמישה-עשר אלף בתי עסק ברחבי הארץ. היא מפעילה אלפי משגיחים. במערכת גדולה כזאת אך טבעי שיש מחדלים, כשם שיש כשלים והתנהגויות שאינן תקינות בכל מערכת אחרת בעלת היקפים דומים.

וכי אין תלונות וסיפורים מסמרי שיער על התנהגותם של שוטרים, אנשי מערכת הבריאות, פקידי ממשלה ועובדי חברות גדולות?

הימצאות מחדלים מחייבת תיקון ושיפור ונקיטת צעדים לייעול המערכת, אבל אם משתמשים בכשלים להשחרת פניה של המערכת כולה, יש כאן דבר שאינו הגון.

ההשמצות האלה עושות עוול לאלפי משגיחים העושים את מלאכתם נאמנה, מתוך יראת שמים ומסירות.

יש תמורה לאגרה

הדבר המקומם ביותר הוא שמציגים את טענות בתי העסק כאילו היו גורם אובייקטיבי, בשעה שאין נגועים באינטרסים מהם. ברור שדרישות הכשרות מכבידות עליהם, בדיוק כשם שנוהלי משרד הבריאות מטילים עול על בעלי העסק. רבים ממנהלי בתי העסק גם נטולי ידע הלכתי בתחום הכשרות, ולכן אין הם מבינים את דרישות הרבנות.

אבל יש כאן צביעות הזועקת לשמים.

וכי מישהו מכריח אותם לקבל כשרות? החוק בישראל אינו מחייב בעל עסק להיות כשר. זו בחירה של בעל העסק, משיקולים כלכליים טהורים. שמונים אחוזים מבעלי העסק בתחום המזון בחרו להיות כשרים, מפני שהם מעוניינים בלקוחות הדורשים כשרות. זאת אומרת שהם מתפרנסים יפה מהכשרות, ובה בשעה משמיצים אותה.

על כל סיפור של בעל עסק כנגד הרבנות אפשר להביא חמישה סיפורים של ניסיונות הונאה מצד בעלי העסקים.

משגיחי הכשרות נתקלים יום-יום בניסיונות לרמות אותם. כמה פעמים נחשפנו להחדרת בשר פיגולים, שמקורו בכפרים ערביים, למסעדות הנושאות תעודות כשרות. משגיחי הכשרות צריכים לעמוד על המשמר בשבע עיניים, וברור שיש מתח ביניהם ובין בעלי העסקים.

כן, כשרות עולה כסף.

הרבה יותר יקר לגדל ירקות עלים בלי חרקים. בשחיטה מהודרת שיעור הטריפות גדול יותר. מערכות הפיקוח כרוכות בעלויות. פעמים רבות חומרי גלם כשרים יקרים יותר. זאת יודע כל משק בית השומר כשרות. אבל יש תמורה לאגרה. העלות הנוספת מבטיחה שהמזון הבא אל פינו כשר.

עלויות זניחות

ועדיין, מדובר בעלויות זניחות לגמרי בתוך כלל ההוצאות של בית העסק.

הנה כמה נתונים: עלות הכשרות בבית קפה - 62 ש"ח ליום. מלון בן 250 חדרים - 605 ש"ח ליום. מפעל גדול - 489 ש"ח ליום.

אלה סכומים חסרי משמעות במחזור העסק, ותוספת הלקוחות הדורשים כשרות מפצה עליהם בנקל.

יש לייעל את מערכת הכשרות, לשפר ליקויים, ולצד זה לבצר אותה ולחזקה, מפני שהיא המאפשרת לציבור העצום של שומרי כשרות לקבל את המזון הכשר הרצוי להם.

המאבק המרכזי שניהלה היהדות כנגד העולם שסביבה הוא להנחיל לאנושות את האמונה בא-ל אחד ולשלול את עבודת האלילים.

התנ"ך מלמד אותנו שזה היה מאבק לא קל, כי הנטייה לעבוד עבודה זרה הייתה מושרשת עמוק בקרב בני-האדם, עד שאפילו בני ישראל כשלו שוב ושוב בחטא זה.

בימינו עבודת אלילים במובנה הפשוט עדיין קיימת בתרבויות נחשלות בלבד, בעיקר במזרח הרחוק ובאפריקה, ואילו רובו של העולם המודרני מאמץ את האמונה בא-ל אחד ואינו סוגד עוד לפסלי עץ ואבן. ואולם עבודה זרה במשמעותה המעודנת יותר קיימת גם בעולם המודרני, ואף אנו עצמנו נדרשים להיזהר שלא לתעות אחריה.

האחד והיחיד

מהותה של עבודה זרה היא ייחוס כוח ויכולת השפעה לגורם כלשהו מלבד הבורא. האמונה האמיתית בבורא העולם משמעותה, שהוא לבדו המנהיג את העולם והקובע את גורלו, ולכן הוא הכתובת האחת והיחידה לתפילה ולבקשה, ואין לייחל ולהתפלל לגורם כלשהו מלבדו.

עלינו להאמין שהכול בא מאת הבורא ואין עוד מלבדו. לכן עלינו להודות אך ורק לו על כל הטוב שבחיינו, ולהפנות אליו את בקשותינו ומשאלותינו. אכן, "הרבה שלוחים למקום", אך אין להם כוח משל עצמם, ואין ביכולתם לקבוע דבר, אלא הכול נקבע על-ידי הבורא.

את ההכרה הזאת אנחנו מקבעים בתודעתנו בקריאה שאנו קוראים פעמיים בכל יום – "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד". קריאה זו אין פירושה שלילת פולחן האלילים בלבד. זו ההכרה שהבורא הוא לבדו מקור הכוח והשפע, ואין עוד שום גורם שיכול להיטיב או להרע לנו. הוא המציאות האחת והיחידה, והכול כלול בו.

אדם יכול להאמין בבורא העולם, להתפלל אליו, ועם זה לחוש כי גורלו נקבע בידי גורמים ארציים. הוא עלול לחשוב כי אדם כלשהו יחליט אם תהיה לו פרנסה. הוא יכול לדמות בנפשו כי עסקיו הם מקור כוחו ועוצמתו.

לו התודה

אכן, הקב"ה מנהיג את העולם בדרך הטבע ומצווה את האדם ליצור כלים ארציים שבהם יוכל השפע להתקבל. אדם היושב בביתו בחיבוק ידיים ומצפה כי הקב"ה ישלח לו את פרנסתו מן השמים – אינו נוהג כראוי. ועם זה, מעשי האדם אינם אלא כלים לקבלת הברכה האלוקית, ומי שקובע אם הברכה תינתן הוא הקב"ה לבדו.

אדם נדרש ליצור מקור טבעי לפרנסה, אבל הפרנסה עצמה באה מאת הקב"ה. הוא הקובע אם העסק יצליח, אם המעסיק ירצה בהעסקתך, אם הזרעים שזרעת יצמיחו יבול. בלי ברכת ה' האדם יכול להתרוצץ יומם ולילה, להשקיע בכל המקומות הנכונים, ושום דבר אינו עולה בידו. כי יש אדון אחד ויחיד לעולם, והכול בידו.

לכן יהודי מודה לקב"ה גם על הדברים הפשוטים ביותר. הוא זוכר לברך את ה' לפני הארוחה ואחריה, כי "הוא נותן לחם לכל בשר". הוא מקפיד לתת מעשר לצדקה מרווחיו, בידיעה ש"ברכת ה' היא תעשיר". כשהוא מבטיח לעשות דבר מה, הוא מוסיף: "בעזרת השם".

כי הכול בא ממנו, ולו התודה.

בימינו מעודדים להטיל ספק ולהעמיד כל דבר לביקורת. יש שאף מאמינים כי חינוך לספקנות ולהצבת סימני שאלה על כל דבר יצמיח בני-אדם מוכשרים ונועזים יותר.

האם זו גישה נכונה?

יש תחומים שבהם בהחלט נדרשת ספקנות. כשפוליטיקאים מרעיפים עלינו הבטחות בחירות – ראוי להטיל בהן ספק. כשפרסומאים מציפים אותנו בפרסומות – מותר לפקפק. כשסוכנים מציעים לנו עסקות חלומיות – כדאי לקרוא את האותיות הקטנות, לבדוק ולברר.

גם בתהליך הלמידה תהייה וחקירה הן תכונות חיוביות ומועילות. האוּמנם התירוץ עונה על הקושיה? האם אין עוד דרך ליישוב הסתירה? האם זו המסקנה הנכונה מהדיון?

גישה זו מעודדת עיון והעמקה וגורמת ללומד לראות את כל הפרטים ולבחון אותם לאשורם.

לא עומד למבחן

אבל יש דברים שבהם הספקנות היא תכונה שלילית ומזיקה. למשל, בענייני אמונה. כשאנחנו מבקשים לציין אמונה נכונה וגדולה, אנו אומרים 'אמונה שלמה'. זו אמונה שספקות ופקפוקים אינם מכרסמים בה, אלא היא תמימה ומוחלטת. כי כאן הספקות אינם מביאים תועלת, אלא להפך, הם הרסניים.

ספקות, מעצם מהותם, יש בהם הבעת אי-אמון. חברים טובים אינם מטילים ספק בחברותם. בני זוג החיים בשלום אינם מפקפקים בנאמנותם זה לזה. ילד הגדל בבית בריא אינו חושד באהבתם של הוריו אליו. ברגע שמתחילים לעלות ספקות – זה סימן רע מאוד, המעיד על שבר במערכת.

לפעמים אין מנוס מלשאול שאלות, מלחקור ומלבדוק. כשיש נסיבות המעלות חשד על דברים לא-תקינים, צריכות נורות האזהרה להידלק. כי בני-אדם יכולים גם למעוד ולהסב נזק כבד לאחרים. א

בל במערכת בריאה ותקינה השאיפה היא שיהיה אמון מלא, בלי תהיות ובלי חשדות.

ואם זה כך בין בני-אדם, קל וחומר לאמונה בבורא העולם. כאן האמונה צריכה להיות שלמה, בלי סדקים ובלי ספקות. הבורא אינו עומד אצלנו למבחן, וגם נאמנותנו לו אינה מעורערת. אנו מאמינים בו ובוטחים בו בכל תנאי ובכל מצב. בלי שאלות, בלי תהיות, בלי פקפוקים.

עמלק וספק

גדולתו של המאמין, שבעומדו מול הבורא הוא מסיט הצידה את שכלו ואת מחשבותיו, ומתמסר אליו בכל ליבו ונפשו. זה שבחו של אברהם אבינו, המאמין הגדול, שהלך אחרי הבורא גם בניסיונות הקשים ביותר, לא פקפק ולא ערער.

על כך נאמר במקורות ש'עמלק' בגימטרייה 'ספק'. ספקות באמונה הם דבר הרסני, המערער את יסודותיהם של החיים הרוחניים. הם מעידים על חולשה רוחנית, ועל תולעת המכרסמת בנפש.

הדרך להתמודד איתם אינה על-ידי חיפוש תשובות לשאלות, כי אין מדובר כאן בשאלות ענייניות, אלא זו אחת הדרכים המתוחכמות של היצר, שעל-ידן הוא מנסה לפורר את שורשיו של האדם.

את הספקות האלה יש לסלק, בלי אומר ודברים, בבחינת "תמחה את זכר עמלק". יש להבין שהם מבטאים חולשה של הנשמה, והדרך לחזקה היא על-ידי לימוד פנימיות התורה, המעניקה לנשמה זריקת עידוד וחיזוק.

וכשהנשמה מאירה – הספקות מתפוגגים מאליהם.

המרדף אחרי מחבלים, שופכי דם יהודים, וחיסולם – חיוניים ונחוצים. קודם כול, כדי למנוע מהם להוסיף ולטבוח ביהודים, וגם כדי להעביר מסר ברור שדם יהודים אינו הפקר.

אבל הפגיעה במרצחים אינה נותנת תשובה אמיתית ונחרצת לטרור, כי החינוך לשנאת ישראל יצמיח עוד ועוד מפגעים.

צריך לזכור שהטרור הערבי אינו דומה לעבריינות פלילית, שבה אתה מחפש את העבריין התורן. המחבלים אינם עבריינים יחידים. הם שליחים של העם הערבי נגד עצם קיומנו בארץ ישראל. יש להם מטרה – למרר לנו את החיים, לייאש אותנו ולגרום לנו לסגת ולנטוש את חבלי ארצנו.

התשובה האמיתית היא להוכיח להם שהם משיגים בדיוק את ההפך. עליהם לראות שכל פיגוע גורם לנו להכות שורשים עמוקים עוד יותר בנחלת אבותינו. כל חלל יהודי הופך סמל לנחישות היהודית, ומביא להקמת עוד יישוב ועוד שכונה.

הערבים צריכים לקבל מסר ברור ועקבי שהטרור רק מחזק אותנו, בבחינת "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

התגובה הנכונה

יש הטוענים שלא נכון לקשור בין הדברים. בארשת של היתממות הם אומרים: "רוצים לבנות, בנו; אבל מה הקשר לפיגועים". זו טענת סרק, שמאחוריה מסתתרת רצון למנוע בנייה יהודית. כי ההיגיון אומר בדיוק את ההפך, וזו הייתה המדיניות בראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. הרבה ערים ויישובים קמו בעקבות פיגועי טרור, כביטוי לנחישותנו להיאחז בארצנו.

שוו בנפשכם מציאות שבה הממשלה מכריזה על הקמת יישוב או שכונה לזכרו של כל חלל טרור.

ראשית, זה דבר נכון כשהוא לעצמו, שהיה מאפשר לציבור להפנות את הכאב והזעם לאפיקים של בניין והתחזקות. אבל גם מבחינת המסר לאויב – זה היה המסר היעיל ביותר.

אילו היו אויבינו רואים שכל פיגוע גורם להקמת עוד יישוב ועוד שכונה יהודית – לא היו צוהלים ברחובות ומחלקים ממתקים בעקבות הצלחתם של המחבלים לשפוך דם יהודים. מהר מאוד היו קולטים כי אבוי לאותה הצלחה (מבחינתם). ולהפך, אנחנו היינו חושקים שיניים, מתחזקים ויודעים ש"בדמייך חיי".

נחמה אמיתית

ובאמת, המסורת היהודית דוגלת בתפיסה שההנצחה הראויה של יקירינו היא על-ידי בניין ועשייה של הדברים שהיו יקרים לליבם של הנופלים. כאשר נרצחים יהודים, שבניין ארץ ישראל היה תמצית חייהם – אין הנצחה ראויה מתנופה חדשה של בנייה בנחלת האבות.

זו גם הנחמה האמיתית שאפשר לתת לבני משפחותיהם, בראותם שקרבנם לא היה לשווא, ושמתוך השבר והכאב נוצרו חיים חדשים, ו"ילדים משחקים ברחובותיה" של השכונה החדשה, שקמה על שמם.

אחרי שנים שבהן הקריאה לפעול בכיוון הזה הייתה קול קורא במדבר, מסתמנת עכשיו נכונות ממשלתית ללכת בדרך הזאת.

החלטת הממשלה להסדיר את חוות גלעד, בעקבות הירצחו של הרב רזיאל שבח, והודעת מזכיר הממשלה על הכוונה לאשר את תכנית בניין העיר של הר ברכה, בתגובה על רצח הרב איתמר בן-גל – הן בהחלט הצעד הנכון.

רק צריך להבטיח שהמילים יהפכו למעשים ולמדיניות קבועה ועקבית.

מחאתם של רבנים וראשי ישיבות על המהלכים המתחוללים בצבא והיוצרים מציאות בלתי-אפשרית בעבור חיילים שומרי תורה ומצוות – זכתה, כצפוי, לתגובה: יואילו הרבנים להישאר בתחומי בתי הכנסת ובתי המדרש, ויניחו את הצבא למפקדים.

זה כוחן של ססמאות, שגם כשהן ריקות מכל תוכן ממשי הן נקלטות בציבורים מסוימים, ומדקלמים אותן בלי לחשוב לרגע על מה שיש או אין מאחוריהן.

ראשית נשאל אם ראוי להחיל ססמה זו גם על סופרים, משוררים, אמנים, פילוסופים, פרופסורים וכדומה, ולהורות להם להישאר בתחומי עיסוקם ולא להשמיע עמדות בשאלות ציבוריות?

על מה ידברו

אבל הבה ננסה לשחק את המשחק, על-פי הכללים האלה.

ובכן, הרב יעמוד על הדוכן בבית הכנסת, וראש הישיבה יישא דברים באוזני תלמידיו; על מה הם ידברו? מה הם ילמדו? האם הכוונה היא שהם רשאים ללמד רק הלכות תפילין ותפילה, ואילו הלכות צניעות וייחוד ייחשבו חריגה מסמכותם?

הלוא ברור שאלה דברי הבל. תורת ישראל מקיפה את כל תחומי החיים. דיי לסקור את פרשת השבוע, משפטים, כדי לראות את הקשת הרחבה של הנושאים שבהם התורה קובעת את עמדתה ומנחה את האדם כיצד לנהוג: מהיחס לעבד ועד דיני הלוואה; מאיסור נטילת שוחד ועד דיני פריקה וטעינה של משא; מהלכות מזיק וניזק ועד עונשו של גנב ושומר פיקדון.

אין תחום בחיי האדם שבו לתורה אין עמדה ברורה.

לכן יהודים הולכים לשאול את הרב לא רק בדיני ציצית, שבת וכשרות, אלא גם בשאלות עסקיות, בסכסוכי שכנים, בהשקעות כספיות ועד לדיני מדינה, צבא ומלחמה. יהודי שרוצה למלא את רצון הבורא, כפי שהוא מתבטא בתורה, רוצה לדעת את עמדת ההלכה בכל מגוון השאלות האלה.

מגוחך אפוא לצפות שרבני ישראל יסתמו את פיהם ולא יביעו את דעת התורה, רק מפני שמישהו החליט לקבוע בעבורם 'תחום מושב'.

להפך, חובתם של הרבנים להשמיע בקול רם את קולה של ההלכה, להבהיר את כללי המותר והאסור, ולשאוף לתיקון העולם על-פי סולם הערכים של היהדות.

יהודי בביתך ובצאתך

ביסודה של הקריאה לכליאת הרבנים בין כותלי בתי הכנסת עומדת תפיסת עולם שהיהדות שוללת מכול וכול. זו אותה גישה של "היֵה יהודי בביתך ואדם בצאתך".

לאמור: בבית הכנסת ובביתך תהיה יהודי ותנהג על-פי התורה, אבל בצאתך לעולם ובמערכות החיים – שם חלים כללים אחרים. בעולם העסקים, בצבא, בענייני חברה ומדינה עליך לזנוח את אמונתך ואת ערכיך ולהכפיף את עצמך לכללים שמישהו אחר קובע.

ובכן, התשובה היא לא, ובאל"ף רבתי. נכון, בצבא יש מפקד, בעבודה יש בוס, בשירות הציבורי יש ממונים, אבל כל זה בתוך מסגרת התורה וההלכה. אם מצווים עליך לעשות דבר האסור על-פי התורה – זוהי בעיניך פקודה בלתי-חוקית בעליל. אם מורים לך לבגוד בערכיך היהודיים – אתה מבהיר שזה לא בא בחשבון.

כי אנחנו יהודים לא רק בבית הכנסת ולא רק בשבתות ובחגים, אלא בכל הווייתנו ובכל רגע מחיינו.

סקירת שנות חייו של הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש תגלה שזו הייתה תקופה הרצופה כמעט כולה תלאות וסבל.

זמן קצר לאחר לידתו, בשנת תר"מ (1880), פרץ גל הפוגרומים נגד היהודים ברוסיה, שזכה לכינוי 'סופות בנגב'. מצב בריאותו של אביו היה רופף, והוא נאלץ להיפרד מבנו היחיד ולנסוע לתקופות זמן ממושכות לאזורי מרפא. אלה היו שנות ילדותו של הריי"צ.

לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה. האדמו"ר ומשפחתו נאלצו לעזוב את העיירה ליובאוויטש, שהייתה בירת חסידות חב"ד יותר ממאה שנים, ולנדוד למרחקים.

בתוך כך התחוללה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, והחלה רדיפת הדת הקשה ביותר במהלך ההיסטוריה היהודית.

לראות את הפוטנציאל

אם לא די בכך, הרבי, האב, חלה פתאום והסתלק, ובנו קיבל את ההנהגה בעיצומה של תקופה קשה וסוערת. הוא נעצר כמה וכמה פעמים בידי השלטונות, ולבסוף נאסר מתוך שאיפה לחסלו.

בניסי ניסים ניצל, אך נאלץ לעזוב את רוסיה. עכשיו התחיל פרק של נדודים בלטוויה ובפולין, ואז פרצה מלחמת העולם השנייה והתרגשה השואה הנוראה. הרבי הצליח להינצל עם קומץ בני משפחה וחסידים, אבל איבד בשואה בני משפחה אחרים וחסידים רבים.

הרבי הגיע לארה"ב שבור ורצוץ גופנית, ושם פגש יהדות מנוכרת ומתבוללת.

רבים וטובים ניסו להסביר לו כי אמריקה שונה, ואין סיכוי להקים בה חיים יהודיים וחסידיים כפי שהיה באירופה. הרבי החל לפעול נגד כל הסיכויים, כשהוא נתקל בקשיים עצומים ובהעדר אמצעים.

בתוך כך גברה מחלתו, וכעבור כעשר שנים לבואו לארה"ב נסתלק.

אפשר להניח שמי שראה את זוועותיה של אחת התקופות האפלות ביותר בהיסטוריה האנושית, ואת תהומות השפל שאליהן בני-אדם יכולים להידרדר, יפַתח גישה מרירה כלפי העולם. המציאות שפגש במרוצת שנות חייו הייתה של רוע ואכזריות, דיכוי ורדיפה, ערכים שקורסים ומבנים קהילתיים וחברתיים שנשברים לרסיסים.

אבל מאמר החסידות האחרון שהניח לחסידיו קודם הסתלקותו נפתח בפסוק "באתי לגני", והוא מסביר שם שהעולם הוא למעשה גן פורח, מקום משכנו ועיקר דירתו של בורא העולם.

האירועים הנוראים שחווה לא השפיעו על תפיסת עולמו, הרואה בעולם את הטוב שבו ואת הפוטנציאל להיות גן משגשג של טוב וקדושה.

היהדות זקפה ראש

ביו"ד בשבט תש"י (1950) הסתלק הרבי הריי"צ ועל כיסאו עלה חתנו, הרבי מליובאוויטש.

את מאמר החסידות האחרון של חותנו הפך לצוואת חיים בעבור הדור כולו. זה האתגר של כולנו, לימד – לגלות את ה'גן' שבתוך העולם. לא להיבהל מהקשיים ומהרוע, מהתדמיות ומתפיסות העולם שהשתרשו, אלא להוביל את העולם לתכליתו ולייעודו, כפי שקבע לו הקב"ה.

ואכן, הבלתי-ייאמן קרה. יהדות שורשית החלה ללבלב באמריקה הקרה. פינות עולם נידחות החלו להאיר. היהדות זקפה את ראשה והחלה להשמיע את קולה בביטחון ובעוצמה; והאמונה כי בקרוב ממש יגיע העולם לגאולתו ולתכליתו חִלחלה ותפסה אחיזה בלב המונים. זה כוחו של חזון אמת.