חצי שנה המתנה לדרכון? הנתונים מאחורי מחדל הדרכונים נחשפים

בעקבות דרישת יו"ר ועדת הפנים, ח"כ יעקב אשר, לקיים תוכנית חירום לפתירת משבר הדרכונים - מרכז המחקר של הכנסת פרסם דוח החושף את היקף המחדל.

לרשום את הילדים למוסדות חינוך בי-ם? כנסו: טופס הרשמה דיגיטלי

לפי נתוני הדוח, שפורסמה דנה ירקצי ב'כאן חדשות', זמן ההמתנה של ישראלים ממרחב מרכז לקבלת דרכון היה הארוך ביותר - ועמד על חצי שנה בממוצע.

לפי הדוח, בשנת 2022, אחרי הקורונה, חל זינוק של כ-30% במספר הבקשות להנפקת דרכון, שעמד על כ-1.5 מיליון.

כרבע מיליון מהן היו בקשות לדרכונים זמניים.

עוד עלה מהדוח, כי המסלול המיוחד להנפקת דרכונים שיצרה שרת הפנים לשעבר איילת שקד כדי לפתור את העומסים רק יצר עומסים כבדים יותר. בנוסף נמצא כי היקף ההנפקות ירד בחצי עם ביטול תגבור כוח האדם במפעלים בנובמבר 2022, ביטול שבוצע למרות העומסים.

יו"ר ועדת הפנים, יעקב אשר: "הוועדה קיימה לפני שבועיים דיון מעמיק בסוגיית משבר התורים להנפקת הדרכונים וגובה האגרות. כשהוועדה מעלה מספר הצעות לייעול וקבעה דיון מעקב אליו ביקשנו לקבל תכנית סדורה לטיפול במשבר.

"שר הפנים הרב אריה דרעי נרתם לסוגיה בכל הכוח והורה למנכ"ל המשרד לגבש במהירות תכנית חירום, הטיוטה הוצגה לי וייעשו בה השלמות נוספות בטרם תוצג לוועדה בדיון המעקב שיתקיים בעזרת השם בשבוע הבא".

אושר בטרומית: נשים בהריון לא יצטרכו לעמוד בתור לשירות ציבורי

הכנסת אישרה היום (רביעי) בקריאה טרומית, ברוב של 42 ללא מתנגדים, תיקון לחוק שיוויון זכויות האשה, הקובע כי אישה בהריון תקבל שירות ללא המתנה בתור.

הצעת החוק שיזם ח״כ יוסף ג׳בארין מהרשימה המשותפת קובעת, כי במקום בו ניתן שירות ציבורי לפי תור, נותן השירות יספק את השירות לאישה בהיריון - ללא המתנה.

לפי ההצעה, נותן השירות יהיה רשאי לדרוש הצגת מסמך רפואי להוכחת ההיריון.

עוד מוצע להגדיר "שירות ציבורי" לעניין זה כשירות שניתן בידי אדם לציבור או לחלק בלתי מסוים ממנו, בידי רשות ציבורית.

ח״כ ג׳בארין אמר לאחר ההצבעה: ״מקובל במדינות רבות בעולם לאפשר מתן שירות ציבורי ללא המתנה בתור לאישה בהיריון, ואני שמח שהכנסת אימצה רעיון זה גם בישראל״.

המתנה בלתי נגמרת: הטור שיוציא לכם את החשק להציץ בשעון

אז הגעתי בזמן. אבל חיכיתי וחיכיתי עד בוש. קבענו שעה והוא עדיין בושש מלהגיע.

העיקר שכאשר קבענו את הפגישה, הוא התחנן בפני שאגיע בזמן כי הוא ממהר לסיים את הפגישה. לא נעלבתי מהעובדה שלפני שהוא התחיל את הפגישה, הוא כבר ממהר לסיימה.

הצצתי בשעון הנייד, קרי 'סמארטפון'. ראיתי שהזמן לא זז. קבענו בחמש, ובאמת מחוג סיפרת השעות בשעון הנייד, עדיין עומדת על חמש, רק הדקות התקדמו קצת. הם הראו כי כבר עברו חמש דקות, ואנחנו בשעה חמש וחמישה.

סיננתי לעצמי, כפי שאני נוהג בדרך כלל במקרים כאלו לסנן לעצמי, נו שוין (באידיש כמובן), איחור של חמש דקות - זה לא איחור.

מצד שני חשבתי לעצמי, כי הכול זה עניין של יחס. אם הפגישה שלנו היא רק לדקה, אז חמש דקות זה איחור מאוד משמעותי. פי חמש מהפגישה. אבל החלטתי שלא כדאי להתמקד בדקויות, וחמש דקות זה חמש דקות, בלי שאלה של יחס.

תוך כדי חישוב וחשיבה, הסתכלתי על השעון בשנית, וכעת ספרת השעות שוב לא השתנתה, רק ספרת הדקות התקדמה לה בעצלתיים, והראתה כי השעה חמש ושבע דקות, וכמו תמיד ברגעים של המתנה חסרת מעש (שלב אחד אחרי הסינון לעצמי), אני שואל את עצמי את השאלה שאף פעם לא נשאלה:

מדוע כאשר שואלים פלוני מה השעה הוא עונה 'השעה חמש וחמישה' בלא הצורך להזכיר את הדקות, ואילו כאשר השעה חמש ושבע דקות, פלוני יענה 'השעה חמש ושבע דקות' - ופתאום יש צורך להזכיר את הדקות.

ובאמצע שאני חוכך בדעתי מה תהיה התשובה, התווספה לה שאלה נוספת: מה מינה של הדקה? כי אם הדקה היא ממין זכר, צריך לומר חמש וחמישה, ואם הדקה היא ממין נקבה יהיה צריך לומר חמש וחמש.

ובתוך כדי שפשוף ידיים ספקניות בצורה מעוררת מחשבה, הצצתי בשעון בפעם השלישית, וראיתי כבר כי חמש ותשע דקות, דהיינו דקה לפני חמש ועשרה. דהיינו בעוד דקה - האיחור יהיה של עשר דקות.

וכמו מקודם, גם עכשיו שמתי לב לעובדה כי בחמש ועשרה לא מוזכרים דקות, ואילו בחמש ותשע אומרים דקות. עד שנזכרתי, כבר עברה לה דקה נוספת.

איך אני יודע? כי הסתכלתי בשעון בפעם הרביעית.

לפיכך בחישוב מהיר יוצא כי בממוצע כל שתיים וחצי דקות אני מסתכל על השעון. אבל היות ואין לי כוח לעקוב אחרי השניות, אני מעדיף לומר שבעשר דקות אני מסתכל ארבע פעמים בשעון.

מאחר שפני לשלום, ולא רציתי לכעוס על חברי שאיתו קבעתי את הפגישה, החלטתי כי עשר דקות של איחור הן לא בגדר של 'איחור', כי גם אני יכול לאחר בעשר דקות. לא שזה קרה לי פעם, אבל אם זה יקרה - לא יהיה נורא בכלל.

עד שהחלטתי שזה לא איחור כל-כך גדול, ועד שהצלחתי להיזכר שזה באמת לא קרה לי אף פעם, אני מציץ על השעון בפעם החמישית, אם כי אציין שזו הפעם הראשונה בעשור השני של השעה חמש.

ראיתי שכרגע השעה היא חמש ושתים עשרה דקות. חשבתי על כך שגם פה מזכירים את עניין הדקות.

אבל עד שנזכרתי שבשביל הממוצע אני צריך להסתכל בשניות, פספסתי את השניה, ממש בשניה.

בעקבות נסיבות אלו חשבתי לעצמי שכדאי לי להתבונן ולראות מה היתה השעה בשניה הקודמת, ואז אדע מתי בדיוק באיזו שניה הסתכלתי על השעון. אבל גם את השניה הזו פספסתי ממש בשניה. יוצא שאת השניה הראשונה פספסתי בשתי שניות.

כך יצא שכעת השעה חמש ושלוש עשרה, ועד לשעה הזו הסתכלתי בשעון כבר שלוש פעמים בעשור השני של השעה חמש, ואם ככה הממוצע של ההסתכלות בשעון השתנה.

כעת אני חוכך בדעתי האם אני צריך להסתכל בשעון שוב, או לא.

הספק המורחב הוא: האם כדאי לא להרוס בעשור השני את הממוצע של העשור הראשון, או לא כדאי. וכמו כל דבר בחיים הכול עניין של כדאיות.

פתאום שבה לי ההכרה כי אני פה כי קבעתי פגישה, והאדם לו אני מחכה מאחר. ואני חייב להסתכל בשעון כדי לדעת בכמה זמן הוא מאחר. אני מסתכל בשעון ואני רואה שכבר השעה חמש ורבע, הבנתי שהשעה הפסיקה להתחלק בדקות אלא היא מתחילה להיחלק לרבעים, ועם מסקנה זו סיימתי את הרבע הראשון של השעה חמש.

אם כך יש לי ממוצע חדש.

אמרתי לעצמי קצת בזעף, כי אחרי הכול רבע שעה איחור, כבר מתחיל להיות בגדר איחור שמתחיל להיות משמעותי, אבל היות והוא רק מתחיל להיות משמעותי, זה היה קצת בזעף, ולא הרבה בזעף.

מה שכן לא רציתי לזעוף כי נותרו לי עוד הרבה מחשבות בחלל המוח, ואז לפתע מרחוק נבטה אלי דמותו המהירה ומתנצלת של החבר, כמו שרק מאחרים יודעים, והדמות נפנפה בידיה לשלום, והתקרבה אלי במהירות הבזק.

אלא שכאשר חצתה הדמות את הכביש הבנתי שטעיתי בזיהוי, והדמות הוא לא דמותו של חברי איתו קבעתי את הפגישה.

התלבטתי האם כדאי לי להתקשר אליו, הרי לשעון הנייד שברשותי ישנה פונקציה של טלפון. ההתלבטות הזאת לא לקחה הרבה זמן ומיד הרמתי את המכשיר, אך תוך כדי שאני לוחץ על המכשיר, על מנת להתקשר, אני רואה את מצג השעון הקרוי סמארטפון, את השעה, והיא מראה על חמש ושמונה עשרה.

יוצא, אם כן, שאני ממתין כבר שמונה עשרה דקות.

ואני, עדיין ממשיך להמתין ולהמתין. אין ספק בכך שהאיחור מתחיל להיות מוגזם, וכעת עם איחור כזה גדול שכחתי את הסיבה שלשמה הסתכלתי על הסמארטפון הקרוי שעון נייד, והתחלתי לחשוב שההבדל בין איחור סביל לבין איחור מוגזם הוא שמונה דקות, ואילו ההבדל בין איחור נסלח, לבין איחור שמתחיל להיות לא נסלח, הוא רק שלוש דקות.

ואז נזכרתי כי רציתי להתקשר לחברי המתאחר. הפעלתי שוב את המכשיר והשעה היתה כבר חמש ועשרים, וכאן החלו לתקוף אותי שאלות בזו אחר זו.

שאלות חדשות שלא עלו לי קודם.

השאלה הראשונה היתה, מדוע לא אומרים השעה חמש ושליש, בדיוק כשם שאומרים השעה חמש ורבע, כאשר מדובר על חמש וחמש עשרה דקות?

שאלה נוספת שצצה פתאום, מדוע כאשר מגיעים לעשור השלישי של שעה, לא מזכירים את עניין הדקות כלל וכלל, עד לסוף השעה.

בנוסף הציקה לי העובדה כיצד לחשב את הפעמים שהסתכלתי בשעון בעשור השני של השעה החמישית.

כי הרי רוב הפעמים שהסתכלתי זה לא היה במטרה כדי לדעת את השעה, אלא בתחילה זה היה כדי לתפוס את השניה שהתפספסה, ולאחר מכן זה היה כאשר רציתי להתקשר, ואז הציצה בי השעה. אבל אז נזכרתי שרציתי להתקשר ולא התקשרתי.

הסתכלתי שוב על המכשיר וראיתי כי השעה היא חמש עשרים ושלוש.

ועת אני מסתכל על השעה, אני שומע קול סמכותי ולא מתנצל, בנוסף לטפיחה בשכם הנקראת מכה, והבנתי כי חברי הגיע.

מעוצמת הכאב, וגם מהשמחה כי הוא הגיע, נשכחו כל שאלותיי, לפחות עד להמתנה הבאה.

זיכרונותי מהמרפאה השכונתית: בחדר ההמתנה של הדוקטור

הביקור במרפאתו של הרופא, אינו מאורע משמח. אף פעם. ועם זאת הוא עשוי להעלות מספר תובנות סוציולוגיות ובעיקר פסיכולוגיות על הדינמיקה של קבוצה, ועל חלקים ממנה, מה שמוביל לשאלה אם רופא המשפחה החביב הוא האיש הנכון לטפל בפנציינטים המסויימים הללו.

זה מתחיל איך לא, בהיפוכונדרים. חלקם מעיקים חלקם מעיקים יותר. שאול, ידידי הוא אחד כזה. עזבו שאול, זה לא עובד. אני היפוכונדר. אוהבים אותך וכו'. באחד הימים חשתי בכאב מעל לבית החזה. ניגשתי לזלצברג מישיבת מיר, הנחשב למומחה ברפואה, והמתנתי לתורי. לאמיתו של דבר זלצברג לא באמת רופא, הוא אפילו לא חובש. אבל יש לו בן דוד שבמשך תקופה שקל ללמוד רפואה והיה מתנסח במונחים הלקוחים מעולם הרפואי, כך שבאופן טבעי נחשב זלצברג לכתובת הראשונה לדילמות רפואיות.

לא הכברתי במילים. רק הצבעתי על מקום הכאב ושאלתי את זלצברג מה יש שם: זלצברג התבונן, וענה מיד: העורק הראשי המוביל אל הלב. הוא גם הסביר כי העורק הזה נקרא 'אבי העורקים' ובמילים אחרות האבא של כל הצנרת. פגיעה שם היא פגיעה קטלנית. הרגשתי שהזדקנתי בעשרות שנים. בלי לומר מילה נוספת, הסתובבתי והלכתי כפוף את המכונית.

עד היום שנים רבות לאחר המאורע אני מתקשה לספר כיצד הצלחתי לנהוג מבית ישראל לשכונת הר-נוף. השאלה מתעצמת לנוכח העבודה כי מן חוות הדעת של זלצברג התחלתי לראות כפול, וזעה קרה כיסתה את גופי. אפשר שהיו אלו מלאכים שנהגו במקומי. מכל מקום הצלחתי להגיע אל המרפאה של ד"ר גפני. הרופא השמן הזקן והחייכן שאהב להזכיר לי איך הוא היה בודק אותי כשהייתי ילד, ואיך  לא הסכמתי אף פעם להוריד את המכנסיים לצורך זריקות. אגב, גם היום לא מדובר באושר גדול מבחינתי.

ישבתי בתור והבנתי כי אלו הדקות האחרונות שנותרו לי כאדם הנחשב לבריא. התבוננתי בכל הישישות, הצולעים, והפסחים שהתקבצו אל גפני ותפסתי שאני מכיר את כולם. הם נפגשים במקום מידי כמה ימים. אפילו המריבות היו קבועות. גברת פלדמן אמרה כי היא נכנסת רק לקחת מרשם, שזה היה די מפתיע, כיצד היא לוקחת תמיד מרשמים אם היא אף פעם לא נבדקת? מכל מקום המרשם של פלדמן, הזכיר יותר את מגילת העצמאות שכן הוא היה אורך דקות ארוכות במהלכם נשמעים היו פרצי צחוק אימתניים, וגם רעש של דפדוף שהוכיח כי פלדמן מראה לגפני את האלבום האירוסין של חני הנכדה שהתארסה בפעם השניה בשבוע שעבר.

כשפלדמן היתה יוצאת היה מגיע סייד ומבקש להיכנס בדחיפות. קל היה להיווכח במקצועו, מאחר שמכנסיו היו מוכתמים בצבע ומגופו נדף ריח עז של סיד. הוא הסביר לנוכחים כי הוא אברך והוא ממהר לכולל, ועל כן הוא מבקש להיכנס ראשון. פנחס, זקן שהתאפיין במלילה בלתי פוסקת של ניירות קטנים ובשם משפחה שקשה לבטא שאל את הצעיר: איך אברך? מה אברך?

'מה זאת אומרת', אמר הסייד, 'אני אברך. אחרת למה אני מקבל 'דתות' כל חודש'?

מכל מקום גם האברך הסייד נכנס לגפני, אחרי שפלדמן היתה יוצאת מחוייכת עם ערימה של דפים שהזכירה פתיחת חשבון בבנק. במריבה הבאה בין אשה הלבושה באופן מוקפד שהסבירה כי היא מוזמנת לשעה 10 לאדון בעל מבטא רוסי שהסביר כי הוא אמנם לא מוזמן אבל הוא באמצע עוד מאתמול [?] החלטתי לא להתערב ופניתי לשידה של גפני שם אוכסן חומר הקריאה. נטלתי את עיתון משפחה וידע כי אני אקרא שוב את מדור 'ילדים מציירים'. ככלות הכל, גפני התעקש להחזיק רק את העיתון לילדים של משפחה. פנחס ניגש, והתיישב לידי והתבונן גם הוא במבט נוגה בציורים המכוערים של הילדים כשהוא אומר: 'כאן מסתתר ואן גוך הבא. אתה רואה עכשיו את הציירים של המאה הבאה'.

'מסופקני', אמרתי ביבושת, וזכרתי כי את הדיאלוג הזה ניהלנו גם בשבוע שעבר, רק שאז מולל פנחס ניירות כחולים ואילו היום היו אלו פיסות נייר שנלקחו כנראה מחשבון החשמל האחרון. לפתע, נכנסה זקבך, האם הצעירה והעדינה עם שני ילדיה העדינים, נדבוש, ואיסוש. בתוך דקות הפכה המרפאה לשדה קרב, וצווחותיהם של שני הזאטוטים הפראיים גרמו לפנחס להגביר את קצת מלילות הנייר. אני חשבתי כי במצבי, אין זה כה גרוע אם ישמע קצת צחוק של ילדים טהורים לפני שאעבור לעולם שכולו טוב. הגברת זקבך, העדינה, היתה מוחה בילדים הטהורים שביצעו בחדר ההמתנה של גפני חזרה גנרלית לקרבות בסג'עייה, אך לכל היה ברור כי מדובר באשה כנועה שאיבדה את יכולת ההרתעה. גם גפני איבד מדף נוסף מהכוננית של העיתונים, כשזו הפכה לסוג של ביצורים.

מכל מקום, הגברת זקבך נכנסה קודם, מטעמי בריאות. אחרי הכל הזקנה שגרה בקומה של גפני ועל כן היתה מטבע הדברים נחה במרפאה מעת לעת, התלוננה כי הילדים מעלים לה את לחץהדם. בינתיים הופיע קשיש נוסף, פחות מוכר, אך ידוע היטיב מסתבר בחוגי המרפאה ושיחה ערה ומרנינה אודות תחלואי האדם החלה להתפתח במרפאה.

'מה אתה לוקח', נשאל הקשיש החדש, והוא השיב: 'קפטופריל'.

'אה, קפטופריל', חזרו אחריו במקהלה קבוצת החולים, 'איך זה'? בסדר השיב הקשיש החדש. 'קצת מרדים, אבל אני כבר לא מרגיש את הדקירות בגב'. מכאן ואילך עברה הקבוצה לשוחח על הרופאים השונים והתמחותם. 'איך בר ששת באורטופדיה'? שאל אחד מהמסובים. נחירה של בוז היתה התשובה. 'עזוב', אורטופדיה רק אצל ראסן. ערבי. אבל טוב. גיסתי היתה אצלו. כולם אמרו לה ניתוח. ורק הוא הציל לה את היד'.

'איזה גיסתך, שושנה, מה עם הפזילה שלה, יותר טוב? בדקות הבאות למדתי על המחלקות השונות שבבתי החולים, על חלקם לא שמעתי מעולם, וגם קיבלתי פריטי מידע שלא יסולאו בפז על גיסתה של אוחנה, אחיו של הופנונג, ואבא של פנחס שרק השד יודע כיצד הוא עדיין חי.

היה מעניין רק שאז הגיע תורי ובקושי מסויים ניתקתי מהקבוצה ונכנס לגפני. 'שלום בחור טוב' צעק גפני, 'אני זוכר אותך עוד ילד מגיע לפה. איך פחדת שאני אוריד לך את המכנסים בשביל החיסונים, אתה זוכר'. ידעתי שהקירות הדקים בין חדר הרופא לחדר המתנה לא מונעים את מעבר הקולות וחיכיתי רק שהסיוט ייגמר. גפני אמר 'בטח לא באת בשביל זה בחור טוב'. נכון אמרתי בקול סדוק וסיפרתי לרופא על הכאב מעל בית החזה.

גפני הקשיב בסטטוסקופ, ואז שאל אם אכלתי דבר מה מטוגן באותו בוקר. 'כן' אמרתי בקול שהפך פתאם לרגיל ומאושש. 'אכלתי חביתה'.

'יש לך צרבת, בחור טוב', אמר גפני זה הכל.

הבטתי בהכרת טובה באיש שהציל את חיי, ועיני התמלאו בדמעות. חיבקתי את גפני השמן ולחשתי לו תודה.

'אין בעייה' אמר האיש, 'שבוע הבא, באותה שעה'.