כהרגלו בקודש דחה ראש הממשלה את ההכרעה בדבר מינוי ליו"ר ועדת חוץ וביטחון עד השנייה האחרונה. אולי אפילו מעבר לה. סגן השר זאב אלקין (כבר לא) ירד מרכבת מהממשלה ויחזור למקום שהוא כה מכיר ואוהב כאשר ימונה ליו"ר ועדת חוץ וביטחון ברוטציה עם יו"ר הקואליציה יריב לוין. לוין יחליפו בהמשך.

מהמהלך הזה עולות מספר תובנות: 

 ייתכן מאוד שאלקין ולוין, לוין ואלקין, נמצאים בעיצומה של פיתוח ברית פוליטית אמתית וכנה שתוביל אותם עד להנהגה הבכירה של התנועה, תוך שהם ידלגו על דור הביניים שמפתח בריתות פוליטיות אד-הוק, כאשר כולם יודעים שהבריתות הללו זמניות. ראו למשל את הברית בין השרים סער ושלום. אמנם, כל העיניים מופנות אל עבר סגן השר דני דנון, אך יש לשים לב כי גם הצמד, אשר החל מעתה יכונו על ידי "אלוין", צובר כוח. בניגוד לדנון הוא עושה זאת במינימום משיכת תשומת לב תוך התנהלות מושכלת ועניינית.

הצמד אלוין עשוי להיות רבין ופרס של הפוליטיקה הישראלית רק בצורה ההפוכה והחיובית שבדבר. דומה כי את תחילת הברית שנרקמה ביניהם אפשר לסמן בשעה שאלקין חנך את לוין כאשר זה האחרון נכנס לתפקידו כיו"ר ועדת הכנסת, לאחר בחירות 2009, ושיתוף הפעולה הפורה נמשך ביניהם גם בפריימריז האחרונים.

 עד לפני מספר שבועות, בורסת ההימורים הפוליטית העידה כי הקואליציה הקיימת של נתניהו הולכת להתפרק. בכנות. אחד ממקורביו של בנט סיפר לי כי אם עסקת שחרור הרוצחים הערבים ישראלים הייתה יוצאת לפועל, הרי שבנט היה עוזב. זאת הייתה הכוונה הכנה. אך הנה, העסקה לא יצאה אל הפועל ולמרות שהמו"מ לא מתקדם לא רק שיש עתיד לא פירקו את הקואליציה, אלא גם שהיא צולחת משבר בדבר המינוי לראשות ועדת החוץ והביטחון. יש עתיד יקבלו סגן שר נוסף. כן, אלו שהטיפו על צמצום מספרי השרים וסגני השרים השליכו אל פח האשפה עוד עיקרון.

חשוב להדגיש: אין לי ביקורת על המינוי, אך יש לי ביקורת רבה על ההבטחות אשר מראש ידענו שהן לא יכולות להתממש. במקרה הזה ראוי ח"כ עפר שלח לצל"ש, שעה שנכון לשעת כתיבת השורות מסרב להיות סגן שר.

 ואם בראש הממשלה עסקינן: נתניהו פירק עוד מוקש והוא צולח עוד משבר קואליציוני, מבלי שהוא נשרט באמת מהמהלך. אך יש לשים לב לדבר אחר: יו"ר ועדת הכנסת צחי הנגבי היה אמור להגיע אל ראשות ועדת חוץ וביטחון הוא נדחה בכחש. בפוליטיקה הרדודה שלנו חכ"ים אחרים היו כועסים על ראש הממשלה ומחפשים את הדרך להתנקם. לא הנגבי. הוא מביא בשורה אחרת לפוליטיקה ויש להניח שהוא יפוצה על כך. מי שהטיל ביקורת בדרכו הפוליטית של הנגבי יכול להבין בדיוק במקרה הבוחן הזה את הסבלנות של אחד הפוליטיקאים המוכשרים שהיו כאן מאז ומעולם.

 אם יש משהו שכן עלול לשרוט את ראש הממשלה הוא סיפור הבחירות לנשיאות. דומה כי זו הפעם הראשונה שבה באופן ברור ובוטה מתאגדים השר גדעון סער ויו"ר ועדת העבודה והרווחה חיים כץ כנגד ראש הממשלה בנושא דחיית הבחירות לנשיאות.

משעמם זה בוודאי שלא.

| מינימום משיכת תשומת לב, מקסימום התנהלות מושכלת ועניינית. לוין ואלקין

• הכותב עוסק בהסברת ישראל בעולם, מרצה ב'מרכז הישראלי להכשרה פוליטית' ובעל טור ב'ישראל היום'

במקומות בעולם שבהם ישראל מוערכת על פי מה שהיא, ולא על פי התדמית המעוותת שאויביה מבקשים ליצור לה, נהוג להדגיש כמה יתרונות המעניקים לה את הייחודיות הלאומית שלה. אחד הבולטים שבהם הוא היכולת של הישראלים להוביל חדשנות בתחומים מגוונים, אך בעיקר בטכנולוגיה ובחקלאות.

לכן לעיתים נראה ארכאי שבכל שנה חגיגות יום העצמאות מתנהלות ונראות אותו דבר, כמעט ללא שינוי: מטס חיל האוויר, בחירת מצטייני צה"ל ושירה בבית הנשיא, חידון התנ"ך וטקס הענקת פרסי ישראל. נוסף על כך, בין כל האירועים הללו, אנו מוצאים זמן להתאסף, בני משפחה וחברים, ולחגוג באירועי על-האש.

מובן שיש, בעיקר בשנים האחרונות, מי שיוצא נגד הרוטינה הזאת. אפשר להיחשף אל הקולות האלו באמצעות כמה כלי תקשורת, אך גם במהלך שיחה אקראית ברחוב. במקרים לא מעטים מקבלים הקולות הללו גוון ציני בולט, ומטרתם העיקרית של מבטאיהם היא לעורר אנטגוניזם כלפי המסורת שנוצרה במהלך השנים. אך חשוב לתפוס את הקסם הגלום ביום הזה, ואין פלא שפעם בשנה אנו משקיעים משאבים באירועים שכאלו, שכן הם מזכירים לנו מי אנחנו באמת. מה גם שהם מגיעים לאחר יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה למרות המעבר הקשה, של המשפחות השכולות בעיקר.

כך, למשל, מטס חיל האוויר הוא תזכורת ליכולת האווירית של צה"ל. אותו גוף שמגן על זכותם של כל האנשים בישראל להשמיע את קולם, גם אם איננו אוהבים לשמוע אותה. הוא מגן בעצם על הדמוקרטיה הישראלית. חידון התנ"ך הוא שמזכיר לנו מאיפה באנו ולאן חזרנו בדיוק ויוצר למעשה את הצידוק ההיסטורי לקיומנו כאן ולא בשום מקום אחר בעולם. פרס ישראל הוא ביטוי של ערכי מצוינות שאנו משתדלים כל כך לטפח. למעשה, הוא אחד המנועים המטפחים את אחד המרכיבים העיקריים שבזכותם ישראל כה מוערכת במרחבים ניכרים על פני הגלובוס.

אנו נחשפים אל הטוב שבחברה גם באמצעות מקרים ידועים פחות

בערב יום העצמאות מתמלאים כלי התקשורת בתוכניות הקשורות למיטב התרבות הישראלית שממנה אנו נהנים בכל השנה. אנו נחשפים אל הטוב שבחברה הישראלית גם באמצעות מקרים ידועים פחות לציבור המתפרסמים במקומות שונים, ובין כל האירועים העמוסים הללו מוצאים אינספור ישראלים זמן להגיע אל מקומות עמוסים שבהם אפשר לעשות על האש; משום שזהו יום שבתון, שהישראלים מחכים לו בזכות האפשרות להתאסף עם בני משפחה וחברים ולקיים מפגש מהנה פעם בתקופה.

יום העצמאות ה־66 הגיע אתמול אל קו הסיום. הוא היה יום של תזכורת אולטימטיבית למה שהיינו, מה שאנחנו ומה שהיינו רוצים להיות. יש לזכור כי אנו לא רק מציינים וחוגגים עצמאות מדינית, אלא גם כי היום הזה מזכיר לנו, בין השאר באמצעות האירועים השונים, את התבססותנו הכלכלית והטכנולוגית; יום המשלב בין ישן לחדש. אותה נוסחה שפעם אחר פעם הובילה אותנו למקום הרבה יותר טוב מהמקום שבו היינו.

אז אחרי כל העומס הזה אפשר תמיד לחייך כשהכל עובר בשלום ולחכות לחגיגות, שיחזרו על פי המסורת גם בשנה הבאה.

• הכותב הינו סמנכ"ל מכון ירושלים לצדק, מרצה ב'מרכז הישראלי להכשרה פוליטית' ובעל טור ב'ישראל היום'

אניטה שפירא, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, קיבלה על עצמה משימה מורכבת למדי: לחבר ספר שהוא למעשה סקירה של התבססות הישוב היהודי בפלשתינה ולאחר מכן במדינת ישראל. כבר בהקדמה, בעמוד 10, מבהירה הכותבת שהיא לא מחדשת דבר אלא מנסה לחבר לכדי חיבור אחד מחקרים רבים שעוסקים בנושא.

השאלה המרכזית הנותרת לנו היא לבחון האם לאורך כל הספר היא עושה בצורה מעניינת דיה. זאת ועוד, דומה כי בשם הספר, לאחר המילים "ככל עם ועם", אמור לבוא סימן שאלה. הקוראים יחליטו, לאחר הסקירה של שפירא, האם יכול להיחשב ישראל עם ככל העמים. היא בעצמה מודה כי זאת איננה סקירה אובייקטיבית אלא היסטוריה כפי שהיא מבינה אותה ומפרשת אותה.

הספר מתאר בצורה כרונולוגית אירועים, תהליכים וציוני דרך בתולדות הציונות אלא שבמקום להציג רק סוגיות מדיניות ומלחמתיות ידועות הקשורות לקונפליקט הערבי - ישראלי היא מציגה גם את התגבשות החברה, הכלכלה והתרבות היהודיים והישראלים מאז העלייה הראשונה ועד לסוף המאה ה-20.

יש להניח שההיסטוריונים החדשים, המוזכרים גם הם בספר, יטילו ביקורת נוקבת על בחירתה של המחברת להציג את הערבים רק כאשר הם מתנגשים בצד היהודי. הדבר איננו דורש הצטדקות או התנצלות משום שאין מדובר בספר המציג נרטיב פלשתיני. ספרים שכאלו יש למכביר והם אלו שיצרו כאן היסטוריה שקרית ומסולפת.

מה שכן, שפירא מציגה את האירועים עם הערבים מתי שיש צורך להידרש לכך והיא עושה זאת באומץ ללא כחל וסרק. כך למשל, היא לא מתכחשת לגירוש ערביי רמלה ולוד אך מסבירה בצדק כי היה זה אירוע נדיר וגם את הנסיבות המיוחדות בהן הדבר נעשה.

דא עקא, חלק מהתיאורים של שפירא חד צדדיים או חסרים. כך למשל, בתיאור העליה הגדולה של שנות ה-50 וקליטתם הבעייתית של העולים היא מחסירה סיפור מרכזי והוא: חטיפת ילדי תימן. או שבפרק 17 היא מטיחה ביקורת על מנחם בגין ז''ל בבחירות 1981 כמסית וכדמוניזטור. היא לא כתבה שההסתה והדמוניזציה הייתה גם נחלת חברי המערך. היא השמיטה מהספר את העובדה שבאותה מערכת בחירות הפטיר מוטה גור מילים קשות כלפי פעילי ליכוד מזרחיים. זאת דוגמא אחת מני דוגמאות רבות.

בנוסף, מתגלות בספר טעויות בולטות הקשורות לתאריכים: כך למשל היא כותבת שראשת הממשלה גולדה מאיר התפטרה ב-11 בנובמבר 1974 מהממשלה, בעת שמאיר התפטרה ב-22 ביוני אותה שנה.

למרות זאת, הספר כתוב היטב ובצורה מעניינת אך השאלה מתחדדת: ככל עם ועם? התשובה היא לא רבתי. עם ישראל הוא הרבה מעבר לכך. ההיסטוריה מוכיחה זאת, ושפירא מיטיבה להסביר זאת בסקירתה המקפת.

אניטה שפירא, ככל עם ועם: ישראל 2000-1881, הוצאת מרכז זלמן שזר, 502 עמ'

• הכותב הינו סמנכ"ל מכון ירושלים לצדק, מרצה ב'מרכז הישראלי להכשרה פוליטית' ובעל טור ב'ישראל היום'

את האמרה של מנחם בגין "יש שופטים בירושלים", אשר נאמרה בהקשר להתיישבות ביהודה ושומרון, אפשר להשאיל למקרה הרשעתו של רה"מ לשעבר אהוד אולמרט בקבלת שוחד ובקביעתו הנחרצת של השופט דוד רוזן כי "אולמרט שיקר בבית המשפט". הנה כי כן, "יש שופט בתל אביב".

ההרשעה היא נקודת ציון חשובה בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. מצד אחד זהו יום מר ועצוב: לאחר שנשיא המדינה ושרים בכירים הואשמו בעבירות פליליות, מגיע עכשיו האדם שכיהן בתפקיד הבכיר ביותר בישראל והוא עלול למצוא את עצמו בבית הכלא לצד מי שהיה האזרח מספר 1 - משה קצב.

מצד אחר, זהו יום שמעורר תקווה, בעיקר בשני היבטים: "מבחן בוזגלו", שקבע בזמנו היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק, מקבל משנה תוקף כאשר אדם בכיר זוכה לאותו יחס כמו אדם פשוט. לזה קוראים שוויון בפני החוק; וההלכה שלפיה אף אחד בישראל לא עומד מעל החוק, לא משנה מה העמדה שבה הוא מחזיק, מיושמת שוב, וזאת כאשר יש הוכחות לכך. הדבר בעיניי אף מעורר גאווה.

בית המשפט הכריע בצורה ברורה לחלוטין ללא צל של ספק. האמרה של אולמרט - "לא היו מעטפות" - הופכת לאמרה מופרכת. שכן לא מדובר בכמה שקלים בודדים, אלא בסכום של חצי מיליון שקלים. יתרה מזו, לא אחת טענו מקורביו של אולמרט כי הוא הודח מהשלטון בצורה לא דמוקרטית, שכן הוא לא עמד למבחנו של העם.

אמנון דנקנר ז"ל הרחיק לכת, ואף הציע בעבר לפרקליט המדינה לשעבר משה לדור להתאבד בגין ההעמדה לדין של אולמרט בהקשר אחר. אמנם טחנות הצדק טחנו לאט, גם בשל התחמקויותיו של אולמרט, אך לאחר הכרעת הדין אתמול גם האמרה הזאת שלהם מופרכת.

הכרעת הדין מוכיחה כי המאבק לא היה לשווא. ייתכן שהיה יוצא זכאי, אך היה כאן מאבק עקרוני על נורמות ערכיות המציבות סטנדרטים חדשים לאלו העוסקים בשירות הציבור ולשימוש שהם עושים במשאביהם של אלה ששלחו אותם.

עם זאת, ראוי לומר עם יד על הלב: בניגוד לרושם המוטעה של הציבור כי "כל הפוליטיקאים מושחתים", רוב העוסקים בשירות הציבור אינם כמו אולמרט. רחוק מכך. זאת ועוד, ההחלטה ממחישה את הצורך בתקשורת חופשית נטולת פניות, המורכבת מערוצים ומעיתונים שמייצגים מגוון אסכולות ודעות. היא גם מדגישה את הצורך במערכות ביקורת חופשיות, ובו בזמן את הצורך של אנשי הביקורת לדעת כי הציבור מצפה מהם להיות נטולי פניות ובעלי גישה עניינית.

• הכותב הינו מנכ''ל מכון ירושלים לצדק, מרצה ב'מרכז הישראלי להכשרה פוליטית' ובעל טור ב'ישראל היום'