כל דבר מתחלק לחלקים, וגם אם הוא לא מתחלק למספר חלקים, הוא מתחלק לפחות לשני חלקים.

ושלם שנחלק לשני חלקים, לעיתים יכול למצוא את עצמו נחלק להרבה יותר משני חלקים.

העולם מתחלק לשני סוגי אנשים: יש סוג אחד של אנשים הקוראים לחג השבועות חג שבועות, וישנם הקוראים לחג השבועות חג הביכורים.

מבין הקוראים לחג - 'חג השבועות', ישנם שני סוגים של אנשים: סוג אחד הקורא 'שבועות' במלעיל, וסוג אחר הקורא לחג 'שבועות' מלרע. את ההגייה נסו לדמיין לעצמכם, אינני יכול להעלות הגיה על הכתב, רק הגות.

ומבין המכנים את חג השבועות כ'חג הביכורים', ישנם שני סוגי אנשים גם כן.

ישנם המדייקים אשר קוראים לחג הביכורים, על שם מצוות הביכורים, ועל כן נראה אותם עוטים על עצמם זר פרחים לראשם, סלים לכתפם, ובפיזוז עצום יפזזו לעצמם את מילות השיר סלינו על כתפינו.

אבל גם מבין המפזזים ישנה חלוקה בין המזייפים לבין אלו המדייקים. ישנם המדייקים המכונים מהדרין, והם ידייקו הן דיוק בשמו של החג 'ביכורים', והן ידייקו במנגינה למילים 'סלינו על כתפינו',  להם קוראים פרפקציוניסטים (מקווה שדייקתי בכתיבת המילה).

ישנו סוג נוסף אשר קורא לחג 'ביכורים' בלי כל האביזרים שמסביב, דהיינו סלינו על כתפינו וכו'.

מבין אלה הקוראים לחג 'חג הביכורים', ישנו סוג אנשים מאוד משמעותי אשר שוגה בכלל באיות שם החג. שכן הם  בעצם מעולם לא ראו את שם החג כתוב, והם יודעים את שמו אך ורק משמיעה. הסוג הזה יקרא לחג 'חג הביקורים', מלשון ביקור בית, ביקור חולה, או ביקור פתע.

גם בין המאייתים בשגגה את שם החג, ישנם שני סוגי אוכלוסיות : יש את סוג האוכלוסיה המבקרת, אשר מקפיד בכל חג 'ביקורים' לבקר, מה שנקרא בשפת העם להתארח. זה יקרה בדרך כלל אצל חברים, ידידים ולפעמים גם אצל בני משפחה. בדרך כלל לא יתארחו אצל מי שלא עונה על הקריטריונים הללו (לכל כלל יש יוצא מן הכלל).

מאידך, יש את סוג האוכלוסייה המבוקרת, המכונה בשפת העם המארחת.

הסוג המבקר/מתארח, נחלק אף הוא לשני סוגי אנשים, יש את הסוג ה'מציע', ויש את הסוג ה'מודה'.

הסוג ה'מציע' הם אנשים שכאשר מקבלים את ההזמנה, מיד הם מציעים למארחים עזרה בהכנת מטעמי החג בסגנון חופשי של 'מה אנחנו יכולים להכין?', בדרך כלל בליבותם תפעם תקווה שהמארח יסרב להצעתם.

 ואילו הסוג המודה בדרך כלל יודה בנימוס על ההזמנה ולא יציע דבר, ואף ישתדל לסיים את השיחה מהר, כדי שהמארח לא יבקש ממנו להכין איזה מטעם או שניים.

 לסוג המציע ישנם שני סוגי תשובות אשר המארח יענה לסוג המציע.

סוג אחד של תשובה, 'אין צורך תבואו לנוח'  או במילים אחרות, אנחנו הולכים לפנק אתכם, או מוטב שלא תכינו את האוכל. אנחנו נשרת אתכם עד חצי המלכות, מה שמתברר בסוף החג שמלכות אי אפשר לחלק.

וישנו סוג נוסף של תשובת מארחים אשר יבקשו מהאורחים רשימת מוצרים ארוכה, עד כדי כך שהמתארחים היו כבר מעדיפים להשאר בביתם.

ארוחת החג היא חלוקה בפני עצמה, ישנם האוכלים בחג רק ארוחות בשריות, כי הרי  שבועות/ביכורים/ביקורים הינו חג, ובחג כידוע מצווה לאכול בשר, ואי לכך הם אוכלים כמו בכל שבת עוד סעודה בשרית.

ויש את אשר יאכלו את הכול חלבי, כי אם כבר נהוג חג אחד סוף סוף לאכול מאכלי חלב, למה לא לנצל עד תום?

מולם נמצאים המחלקים - ארוחה אחת חלבית וארוחה אחת בשרית. גם בין המחלקים ישנה גם חלוקה בין האוכלים בערב בשרי, ובבוקר חלבי, לבין האוכלים בבוקר בשרי ובערב חלבי.

מהרבה מן המקרים החלוקה בין הבוקר בשרי לערב חלבי או להיפך, תהיה קשורה לשם השלישי שניתן לכנות את החג והינו חג מתן תורה, כי בדרך כלל אותם אלה הקוראים לחג 'מתן תורה' הם גם אלו שישארו ערים כל הלילה על מנת ללמוד תורה. ואם כן הם חייבים לשתות קפה על מנת ישמור על ערנותם כל הלילה, כדי לא להירדם.

ואם נגענו באותם האנשים הנותרים ערים כל הלילה על מנת ללמוד, אז גם בינם יש חלוקה לשניים,  ישנם את הנרדמים בשיעורים מול פיו המפהק של הרב המרצה. ויש את הנרדמים לבדם מול הספר, כי הרי  לא מנומס להירדם מול הרב.

ללא יוצא מן הכלל כולם ירדמו בנץ החמה בשעת התפילה. כי הרי הם היו ערים כל הלילה, ולילה זה דבר מעייף. אחרת לא היו נרדמים בבוקר.

והנה הוכחנו שכאשר מחלקים דבר לשניים הוא נחלק להרבה יותר חלקים.

וכל הפותר את החידה לכמה חלקים חילקנו יזכה בחלק נוסף.

בתמונה הפותחת: סטיילינג: אלישבע גליקסברג, צילום:  יעקב נחומי

ישנן פרסומות רבות המודיעות על הצורך באכילת ירקות, בנוסח: "עד כמה הירקות הם בריאים, עד כמה הירקות טעימים".

רק דבר אחד הם שכחו לספר, עד כמה ירקות לא משביעים.

אבל אחרי שהשתכנעתי כי אין ברירה, ואכן צריך לעבוד ולשפר את התזונה, בשביל הבריאות, הזדרזתי ללכת אל חנות ירקות.

מהר מאוד נדהמתי למצוא שם גם פירות, ותמהתי לעצמי על האפליה כי בחנות אשר בה מוכרים ירקות, מוכרים גם את כל סוגי הפירות. כמעט איגדתי את התפוחים יחד עם התפוזים ומיני האגסים והמשמשים השונים על מנת לצאת במחאה, אך לאחר משא ומתן  ב'מועצת הפירות' הוחלט כי קודם כל נראה את תוצאות מחאת האתיופים, ובעלי המפעלים.

רק לאחר שנבחן את תוצאתם, נצא במחאה משל מועצת הפירות. וכמו שכבר נאמר כי אין מחאה נוגעת בחברתה כמלא נימה, החלטנו לעקוב מקרוב אחר המחאות השונות.

אשתי הידועה כאישה מסודרת ואחראית, דאגה לצייד אותי בטרם צאתי את ביתי, ברשימה מסודרת עם כמויות נכבדות, אבל מפורטות. למזלי או לחוסר מזלי, הכמויות היו מורכבות מקילוגרמים, וממספרים עגולים. כדוגמת 5 ק"ג בצלים, ו-3 ק"ג של עגבניות.

בהגיעי לחנות הירקות הסתבר לי, לתדהמתי  הרבה, כי כל העגבניות עומדות זרוקות על הדוכן, ולא סדורות בשקית החורצת את משקלם. עובדה המקשה לדייק בכמויותיה של אשתי. ומשהקשיתי על המוכר המכונה ירקן (ולא בשל עיניו הירוקות), איך אדע את משקלם המדויק של הפירות והירקות, הוא הודיע לי כי בקופתו ניצב לו המשקל.

המשקל - הוא כלי עזר המסייע למדידת משקל התכולה הנלקחת מן הדוכן והמושמת עליו.

נטלתי בשתי ידי מספר עגבניות לא מבוטל, הצמדתי אותן אל בטני לבל יפלו, ועתה רק הסתבר לי כי הדרך להגיע מן הדוכן אל המשקל מבלי שתיפול אף עגבניה, ארוכה יותר מכפי שהיא נראית. מספר לא מבוטל של עגבניות נפלו במסלול הייסורים, והדבר הוגדר כנס מאחר ומספר העגבניות הנופלות היה רב יותר ממספר העגבניות שנטלתי בידי.

לאחר הצלחה יחסית להעביר את רוב העגבניות שאספתי, מבלי שיפלו עוד עגבניות על הארץ לעבר דלפק המשקל, החילותי להניח את העגבניות אחת אחת על המשקל.

הזבן, אשר הביט במעשי במבט מזוגג (משל היה זגג), מיד תלש שקית מהצד השני של הדלפק, והחל לשים את העגבניות בתוך השקית. בסופו של תהליך הוא נטל את השקית והניחה על המשקל, ואז הבנתי כלל חשוב מאוד שלמדתי בבית הספר היסודי בשיעורי טבע: ישנם חפצים מסוגים שונים אשר אין להם מסה, ושקית היא אחת מן החפצים הללו, כי אם היה לה מסה, מדוע יקח ירקן זה את השקית וישקול אותה, הרי היא תתווסף למשקלה של עגבניה?!

מאחר שאני בן מזל מאזניים, חשבתי שהמשקל ייטיב איתי, אך היות והמשקל כבר שנים רבות אינו משקל מאזניים, והינו מורכב מצגים ומספרים ממספרים שונים, סימן כי כמות העגבניות שנטלתי הינה  139 גרם מעל המשקל אשר נתבקשתי. מיד שהפחתנו שתי עגבניות מן השקית, אך המשקל סימן עתה כ- 32 גרם (אני כותב 'כ' כי יש סטייה למעלה או למטה) פחות מן המשקל המבוקש.

התחבטתי בעובדה לאן אני צריך לעגל את המספר, האם למעלה או למטה? בזכרוני צצה המורה למתמטיקה בכיתה ה' מבית הספר היסודי, באומרה בקולה הסמכותי, את המשפט הבא 'כאשר המספר קרוב יותר כלפי מעלה מעגלים למעלה, וכאשר המספר קרוב כלפי מטה מעגלים למטה' . מרוב שמחה על כך שהמספר לא באמצע, וכן על כך שנפתר לי הספק, והרי ידוע  'כי אין שמחה כהתרת הספיקות', מיד החילותי לחוג במעגלים.

בסיומו של ריקוד ניבט לעיני פריט מן הרשימה, המכונה בשמו הביזארי 'אבוקדו', היה נדמה לי כי נתבקשתי לקנות שייח' פלסטיני בשם אבו-קדו. אבל בראותי כי לצידו מודגש כי עלי לשים לב שאבוקדו לא יהיה קשה מידי, הבנתי כי מדובר בפרי או בירק (אין לי מושג).

ובכדי שלא אניח בשקית (הבנתי כי עדיף לקחת את השקית לדוכן ולמלאה שם) בטעות אבוקדו קשה, לחצתי באצבעותי בכל אבוקדו ואבוקדו שהוחש בין אצבעותי. אם לחיצותי בראשית היו לחיצות עדינות, מהר מאוד הפכו לחיצותי לחזקות יותר ויותר, מכיוון שכל אבוקדו ואבוקדו היה קשה מקודמו.

באחת מן הלחיצות הגיע לידי אבוקדו רך בצורה רדיקלית מקודמיו, ומעצמת הלחיצות החזקות, הוא התפנצ'ר לי בידיים. וכך ידיי הפכו לירוקות, כאשר ניסיתי לטעום מטעמו של האבוקדו, על מנת לנקות את ידי, נזכרתי כי האבוקדו איננו טעים, וכי הוא משמש בעיקר לממרח.

ואז, בניסיון נואש לנקות את האבוקדו מידי, חדרה למוחי ההכרה, כי תיכף ומיד ידי תשחיר, כי הרי טבעו של האבוקדו הנותר פתוח, להשחיר. אולם, במחשבה שניה נזכרתי כי בכל פעם כאשר אשתי פותחת אבוקדו היא מתיזה עליו מיץ לימון לבל ישחיר, והיות וניצבתי בחנות הירקות, הבנתי את  סיבתו של האבסורד שבחנות הירקות מוכרים גם פירות.

נטלתי מיד לימון, והתזתי על ידי לבל תשחיר. אמנם ידי לא השחירה, אך הלימון הזכיר לי את הפצע הכואב בידי המרוחה.

אשתי ביקשה כי אביא גם תפוחים, אך אני בור ועם הארץ התקשיתי להחליט בין תפוח אדמה לבין תפוח זהב. הירקן הסביר לי, במסגרת ה'הסבר פניך'  שכפיתי עליו, כי תפוח הכוונה הוא לתפוח רגיל, אבל אני עדיין התקשיתי לבחור, כי רק עתה הסתבר שגם התפוח כמו הפלפל והבצל מורכב מכמה צבעים.

לפתע חטפתי שוק.

היה זה כאשר ראיתי את הארטישוק. כי הרי שמו נורא מבלבל, והוא לא אנטישוק. גם נורא ריחמתי על הגזר הגמדי, שלא צמח למימדים של גזר רגיל. והבנתי כי קלמנטינה היא סך הכול תפוז שלא התפתח. ואילו הפומלה, היא תפוז שהתפתח יתר על המידה.

הבנתי על בשרי שלא כדאי לי לגעת בסברס, אבל לא הבנתי כיצד אוכל לאכול אותו אם לא אגע בו. נודע לי  כי הקרמבולה זה לא קיצור של קרמבו, כי השם הזה יותר ארוך. ובכלל קרמבו לא צומח על העץ. בנוסף לא הבנתי מדוע הגזר הינו גמדי, ואילו התפוז הוא ננסי. גם לא הצלחתי לראות לתפוז הסיני את האף.  ואחרי כל הקשיים וכל הלבטים, לקחתי רק נבטים.

היה היו בחירות, והרי כבר ידוע הפתגם "מי שלא מצביע - משפיע". החלטתי גם אני להשפיע, אבל רק מהזן של המצביע.

אך בעיה אותה אני סוחב איתי שנים מנעה ממני את ההחלטה כיצד להצביע ולבחור. היות ואני אדם לא החלטי, בלשון עדינה, מצאתי עצמי ערב בחירות מבלי לדעת במה אבחר כאשר יפציע השחר, עת קלפיות יפתחו, ויחתמו את הדין מי 'לשבת' (בכסא עור הצבי) ומי לחסד (ללכת הביתה).

את חוסר ההחלטיות שלי ביום ההחלטי, החלטתי לחוג עם בני משפחתי. אולי כך אפצה על חוסר ההחלטיות, במשפחתיות יתר.

וכך, עם השחר, החלטנו 'כולנו' ב'יחד' אני ובני משפחתי ללכת ב'ליכוד' משפחתי,  כדי להוכיח לעצמינו כי 'יש עתיד' במדינתנו, לפחות לעוד קדנציה אחת. ולא, לא התכוונו לארבע שנים, מספיק רק קדנציה אחת.

ומכיוון ש'ישראל ביתנו' ואנחנו רוצים שבה כל בית יהיה 'הבית היהודי', ממש בה"א הידיעה, עלינו לשים את הפתקה המתאימה בתוך החריץ. וכך כולנו היינו לאגודה אחת לה קראנו 'אגודת ישראל' על שם אבי המשפחה.

באותה היום, ב'מרץ' רב, תרנו את הארץ לאורכה ולרחובה כדי לברר איזו המפלגה הכי מתאימה לתפיסת עולמנו.  אבל את הבוקר פתחנו עם המשנה הראשונה מהש"ס, וברכנו את ברכת המרור. למביט מבחוץ היינו נראים כ'מחנה ציוני' אחד ומלוכד.

•

הגענו לקלפי אחת, ובכניסה עמד ילד קטן ונחמד, אשר עדיין לא הגיע לזכות בחירה. והוא,  בשפתו הילדותית, חזר על הפתגם הידוע 'כל קול קובע'.

היות וכבר הרבה זמן אני שומע את קולו של יצחק הרצוג, ואני חושב שהוא חייב להחליף קול, כמעט תרמתי לו את קולי. אני חושב גם שזה היה מאוד עוזר, לו היה זוכה בקולי. אך הבנתי שאת מיתרי הקול לא ניתן להחליף אפילו אם יהיה ברשותי כרטיס אד"י.

כאשר עברתי את הכביש והתקדמתי לכיוון הקלפי, ריצדו מול עיני שלטים המכריזים  'או אנחנו או הם'  ולעומתם עיטרו את גדרות חצר בית הספר, שלטים נוספים של 'או סייעת שלישית או הוא'.

לא ידעתי מה להחליט. כי מצד אחד, ברור שטובים השניים מן האחד. ומאידך, מספיקה לי סייעת אחת, ומדוע אני צריך סייעת שלישית?

נותרתי אובד עיצות.

הבטתי למעלה כדי לחפש את אבא שמסתכל עלי מלמעלה, אבל ראיתי את האותיות זועקות כי כחלון יהיה במשרד האוצר, וליד האותיות הזועקות עמד פעיל משוכנע, שזעק בגרון ניחר יותר מן האותיות, כי עם כחלון במשרד האוצר, מחירי הדיור ירדו פלאות. אבל לימדוני אבותי כי הבטחות לחוד ומעשים לחוד.

לכן לא התרשמתי לא מצעקותיו, ולא מגרונו הניחר.

ממול ראיתי אדם זחוח, המחייך במאור פנים, ומכריז כי יש עתיד. אך מכיוון שאני יודע כי 'העבר אין, והעתיד עדיין', החלטתי להתרכז בהווה כהרף עין, ובכך גם פסלתי את מפלגתו של הזחוח.

המשכתי לצעוד לעבר הקלפי כדי לבחור, אך לפתע מעדתי. אחרי רגע של שהיה התברר לי כי נתקלתי באדם שלא ראיתיו מאחר והיה שקוף. ומאחר ואבי לא זגג, וההוא אכן שקוף - אז מעדתי בו.

פעיל חביב הסביר לי כי מרזל ימחק לזועבי את החיוך מהפנים, אבל למיטב ידיעתי מרזל לא פלסטיקאי. הייתי מעדיף שלא ימחק לה את החיוך מהפנים. שיתעסק במה שהוא יודע. בעצם, עדיף שלא יתעסק גם במה שהוא יודע.

שמעתי שהערבים יוצאים להצביע בהמוניהם, ולכן מחייבים אותי להצביע ליכוד, אבל לא הבנתי את הקשר בין ערבים לליכוד, בדיוק כשם שאני לא מבין את הקשר בין שמיטה להר סיני. סליחה... את הקשר בין שמיטה להר סיני, אני מבין.

כך מצאתי עצמי מתייגע ומתקשה להחליט מה לעשות. לפתע לאוזני הגיעו קולות של שני זמרים המזמרים שיר ללא מנגינה, שיר שכל מילותיו שמות, וכל השמות הם רק  'דני גולדשטיין' ו'בני גולדשטיין', אבל הלחן מאוד לא היה, והוא לא שכנע אותי. אפילו לפלייליסט לא הכנסתי אותו.

חברי מהשכונה שכנעו אותי להצביע לבית היהודי. סיבתם היא שבבית היהודי לא מתנצלים, והם אף הוסיפו, כי אם לא אצביע לבית היהודי, יחזירו את אריאל. אבל היות ואני גר ברעננה, אז התנצלתי ואמרתי כי זה לא מה שיגרום לי לשלשל בקלפי את הפתק של הבית היהודי.

ראיתי כמה חברה צעירים עובדים במרץ ומשכנעים אנשים לתמוך בהם. הם הבטיחו להביא את השלום בין היהודים לערבים, הם היו כמעט משכנעים, אבל כדי לשכנע אותי נותר להם רק עוד קצת, ולא היה לי, כי פתאום בני צעק לי: 'אבא, מי זה האיש המפחיד הזה?'  ואני חייכתי ואמרתי: הוא לא מפחיד. זה רק ליברמן.

•

רציתי להגיע אל הקלפי כבר ולהצביע. לא היה לי כוח לחוסר ההחלטיות הזאת. אמרתי: הפתק הראשון שאני רואה - אותו אני שם במעטפה.

ממש בכניסה עמדו שלושה אנשים. אחד אמר לי כי הרב אמר לשים ש"ס בקלפי, השני אמר כי זה יהיה בכיה לדורות אם לא אשים ג', השלישי אמר כי בכל ביתי נאמן הוא. היות ולא הכרתי את האיש, כבר תפסתי שהוא ממש לא נאמן.

החלטתי לסוב על עקבותיי. אך בני סחב אותי לתוככי הקלפי, ושם בחרתי בחיים...

אז הגעתי בזמן. אבל חיכיתי וחיכיתי עד בוש. קבענו שעה והוא עדיין בושש מלהגיע.

העיקר שכאשר קבענו את הפגישה, הוא התחנן בפני שאגיע בזמן כי הוא ממהר לסיים את הפגישה. לא נעלבתי מהעובדה שלפני שהוא התחיל את הפגישה, הוא כבר ממהר לסיימה.

הצצתי בשעון הנייד, קרי 'סמארטפון'. ראיתי שהזמן לא זז. קבענו בחמש, ובאמת מחוג סיפרת השעות בשעון הנייד, עדיין עומדת על חמש, רק הדקות התקדמו קצת. הם הראו כי כבר עברו חמש דקות, ואנחנו בשעה חמש וחמישה.

סיננתי לעצמי, כפי שאני נוהג בדרך כלל במקרים כאלו לסנן לעצמי, נו שוין (באידיש כמובן), איחור של חמש דקות - זה לא איחור.

מצד שני חשבתי לעצמי, כי הכול זה עניין של יחס. אם הפגישה שלנו היא רק לדקה, אז חמש דקות זה איחור מאוד משמעותי. פי חמש מהפגישה. אבל החלטתי שלא כדאי להתמקד בדקויות, וחמש דקות זה חמש דקות, בלי שאלה של יחס.

•

תוך כדי חישוב וחשיבה, הסתכלתי על השעון בשנית, וכעת ספרת השעות שוב לא השתנתה, רק ספרת הדקות התקדמה לה בעצלתיים, והראתה כי השעה חמש ושבע דקות, וכמו תמיד ברגעים של המתנה חסרת מעש (שלב אחד אחרי הסינון לעצמי), אני שואל את עצמי את השאלה שאף פעם לא נשאלה:

מדוע כאשר שואלים פלוני מה השעה הוא עונה 'השעה חמש וחמישה' בלא הצורך להזכיר את הדקות, ואילו כאשר השעה חמש ושבע דקות, פלוני יענה 'השעה חמש ושבע דקות' - ופתאום יש צורך להזכיר את הדקות.

ובאמצע שאני חוכך בדעתי מה תהיה התשובה, התווספה לה שאלה נוספת: מה מינה של הדקה? כי אם הדקה היא ממין זכר, צריך לומר חמש וחמישה, ואם הדקה היא ממין נקבה יהיה צריך לומר חמש וחמש.

ובתוך כדי שפשוף ידיים ספקניות בצורה מעוררת מחשבה, הצצתי בשעון בפעם השלישית, וראיתי כבר כי חמש ותשע דקות, דהיינו דקה לפני חמש ועשרה. דהיינו בעוד דקה - האיחור יהיה של עשר דקות.

וכמו מקודם, גם עכשיו שמתי לב לעובדה כי בחמש ועשרה לא מוזכרים דקות, ואילו בחמש ותשע אומרים דקות. עד שנזכרתי, כבר עברה לה דקה נוספת.

איך אני יודע? כי הסתכלתי בשעון בפעם הרביעית.

לפיכך בחישוב מהיר יוצא כי בממוצע כל שתיים וחצי דקות אני מסתכל על השעון. אבל היות ואין לי כוח לעקוב אחרי השניות, אני מעדיף לומר שבעשר דקות אני מסתכל ארבע פעמים בשעון.

•

מאחר שפני לשלום, ולא רציתי לכעוס על חברי שאיתו קבעתי את הפגישה, החלטתי כי עשר דקות של איחור הן לא בגדר של 'איחור', כי גם אני יכול לאחר בעשר דקות. לא שזה קרה לי פעם, אבל אם זה יקרה - לא יהיה נורא בכלל.

עד שהחלטתי שזה לא איחור כל-כך גדול, ועד שהצלחתי להיזכר שזה באמת לא קרה לי אף פעם, אני מציץ על השעון בפעם החמישית, אם כי אציין שזו הפעם הראשונה בעשור השני של השעה חמש.

ראיתי שכרגע השעה היא חמש ושתים עשרה דקות. חשבתי על כך שגם פה מזכירים את עניין הדקות.

אבל עד שנזכרתי שבשביל הממוצע אני צריך להסתכל בשניות, פספסתי את השניה, ממש בשניה.

בעקבות נסיבות אלו חשבתי לעצמי שכדאי לי להתבונן ולראות מה היתה השעה בשניה הקודמת, ואז אדע מתי בדיוק באיזו שניה הסתכלתי על השעון. אבל גם את השניה הזו פספסתי ממש בשניה. יוצא שאת השניה הראשונה פספסתי בשתי שניות.

כך יצא שכעת השעה חמש ושלוש עשרה, ועד לשעה הזו הסתכלתי בשעון כבר שלוש פעמים בעשור השני של השעה חמש, ואם ככה הממוצע של ההסתכלות בשעון השתנה.

כעת אני חוכך בדעתי האם אני צריך להסתכל בשעון שוב, או לא.

הספק המורחב הוא: האם כדאי לא להרוס בעשור השני את הממוצע של העשור הראשון, או לא כדאי. וכמו כל דבר בחיים הכול עניין של כדאיות.

•

פתאום שבה לי ההכרה כי אני פה כי קבעתי פגישה, והאדם לו אני מחכה מאחר. ואני חייב להסתכל בשעון כדי לדעת בכמה זמן הוא מאחר. אני מסתכל בשעון ואני רואה שכבר השעה חמש ורבע, הבנתי שהשעה הפסיקה להתחלק בדקות אלא היא מתחילה להיחלק לרבעים, ועם מסקנה זו סיימתי את הרבע הראשון של השעה חמש.

אם כך יש לי ממוצע חדש.

אמרתי לעצמי קצת בזעף, כי אחרי הכול רבע שעה איחור, כבר מתחיל להיות בגדר איחור שמתחיל להיות משמעותי, אבל היות והוא רק מתחיל להיות משמעותי, זה היה קצת בזעף, ולא הרבה בזעף.

מה שכן לא רציתי לזעוף כי נותרו לי עוד הרבה מחשבות בחלל המוח, ואז לפתע מרחוק נבטה אלי דמותו המהירה ומתנצלת של החבר, כמו שרק מאחרים יודעים, והדמות נפנפה בידיה לשלום, והתקרבה אלי במהירות הבזק.

אלא שכאשר חצתה הדמות את הכביש הבנתי שטעיתי בזיהוי, והדמות הוא לא דמותו של חברי איתו קבעתי את הפגישה.

•

התלבטתי האם כדאי לי להתקשר אליו, הרי לשעון הנייד שברשותי ישנה פונקציה של טלפון. ההתלבטות הזאת לא לקחה הרבה זמן ומיד הרמתי את המכשיר, אך תוך כדי שאני לוחץ על המכשיר, על מנת להתקשר, אני רואה את מצג השעון הקרוי סמארטפון, את השעה, והיא מראה על חמש ושמונה עשרה.

יוצא, אם כן, שאני ממתין כבר שמונה עשרה דקות.

ואני, עדיין ממשיך להמתין ולהמתין. אין ספק בכך שהאיחור מתחיל להיות מוגזם, וכעת עם איחור כזה גדול שכחתי את הסיבה שלשמה הסתכלתי על הסמארטפון הקרוי שעון נייד, והתחלתי לחשוב שההבדל בין איחור סביל לבין איחור מוגזם הוא שמונה דקות, ואילו ההבדל בין איחור נסלח, לבין איחור שמתחיל להיות לא נסלח, הוא רק שלוש דקות.

ואז נזכרתי כי רציתי להתקשר לחברי המתאחר. הפעלתי שוב את המכשיר והשעה היתה כבר חמש ועשרים, וכאן החלו לתקוף אותי שאלות בזו אחר זו.

שאלות חדשות שלא עלו לי קודם.

•

השאלה הראשונה היתה, מדוע לא אומרים השעה חמש ושליש, בדיוק כשם שאומרים השעה חמש ורבע, כאשר מדובר על חמש וחמש עשרה דקות?

שאלה נוספת שצצה פתאום, מדוע כאשר מגיעים לעשור השלישי של שעה, לא מזכירים את עניין הדקות כלל וכלל, עד לסוף השעה.

בנוסף הציקה לי העובדה כיצד לחשב את הפעמים שהסתכלתי בשעון בעשור השני של השעה החמישית.

כי הרי רוב הפעמים שהסתכלתי זה לא היה במטרה כדי לדעת את השעה, אלא בתחילה זה היה כדי לתפוס את השניה שהתפספסה, ולאחר מכן זה היה כאשר רציתי להתקשר, ואז הציצה בי השעה. אבל אז נזכרתי שרציתי להתקשר ולא התקשרתי.

הסתכלתי שוב על המכשיר וראיתי כי השעה היא חמש עשרים ושלוש.

ועת אני מסתכל על השעה, אני שומע קול סמכותי ולא מתנצל, בנוסף לטפיחה בשכם הנקראת מכה, והבנתי כי חברי הגיע.

מעוצמת הכאב, וגם מהשמחה כי הוא הגיע, נשכחו כל שאלותיי, לפחות עד להמתנה הבאה.

בחנתי אופציות שונות, שאיתן אוכל להנחיל לה תבוסה מוחצת.

תחילה חשבתי כי יהיה זה צעד חכם, לו אגש לטיפול פסיכולוגי.

הרי כבר ידוע כי פסיכולוג יודע היטב כיצד להנגיש את השמחה לבן האדם המדוכא, או לפחות רק כיצד לסלק את העצב ממנו, ומשם כבר הדרך לשמחה הינה קצרה ביותר.

אך כאשר התיישבתי על כורסת הפסיכולוג התברר לי, כי עלי לגולל בפניו את כל הביוגרפיה האישית שלי, של הורי, אחי, אשתי, וילדי. מאחר וחודש אדר יכלה וסיפור חיי הוא רק בראשיתו, הבהרתי לפסיכולוג הנמרץ בקיצור פחות נמרץ, שכשיכלה הסיפור יהיה כדאי לו לרכוש את הספר.

כאשר יצאתי מהקליניקה של חובב הביוגרפיות, ריצדו מול עיני אותיות מבריקות המבשרות על בית מרקחת. החלטתי כי מוטב שאכנס לבית המרקחת ואחפש שם תרופות נוגדות מלנכוליה.

הרוקח, שהיה עסוק כפי הנראה ברקיחת תרופה לאנשים הסובלים מתסמונת של עודף שמחה, הפנה אלי את מבטו ואמר: מאחר והוא לבד בבית המרקחת, הרקיחה תתארך מעל למשוער.

החשש כי חודש אדר יסתיים, ורקיחת הרוקח לא תסתיים, הכריע אותי לצאת מבית מרקחתו.

•

מתוך חוסר אונים מוחלט החילותי לגרד בפדחתי, ובמקביל המשכתי לחשוב כיצד ניתן לגרש את המלנכוליה התוקפת אותי שוב ושוב.

תוך כדי גירוד בפדחת, נשמעה מנגינת 'הבה נגילה' בגרסתה העצובה מכיסי, עת צלצל לו מכשיר הטלפון הנייד שלי, המכונה לעיתים קרובות 'יומן'. הוא הזכיר לי כי הוזמנתי הערב לחתונה, בר מצווה ומחר עם שחר לברית מילה, כי זריזים מקדימים למצווה.

הפסקתי לגרד בפדחת, כי אי אפשר לאחוז את המכשיר ולגרד בפדחת בו זמנית, וחשבתי לעצמי עד כמה העניינים מסתדרים בדיוק לפי התכנית. רציתי לנצח את העצב - קיבלתי חתונה.

וידוע שחתונה הינה אירוע משמח מאין כמותו. לפחות את החתן והכלה.

שבתי לביתי, התקלחתי, הסתרקתי ולבשתי את היפים שבבגדי, על מנת לכבד בנוכחותי את החתן והכלה, ובעיקר את הצלחת של המנה הראשונה.

נכנסתי לאולם באיחור אופנתי, אחרי המנה השניה, ובנסותי לשמח ולשמוח, הלמו בראשי תופים, חצוצרות צורמות הקפיאו את אוזני, וגיטרות ניסרו לי את הערב. ההרמוניה הזו הביסה את תכנוני לשמוח.

שבתי אל ביתי עם כאב ראש ותחושת החמצה מאין כמותה. השמחה אבדה.

אט-אט החלה חודרת לתודעתי העובדה כי השמחה כפי הנראה היא ממני והלאה.

•

 אך לא אחד כמוני יכניס את היאוש אל ליבו. על כן החלטתי להשיג את השמחה בכל מאודי, ויהי מה!

מוחי התייגע ומיד הזכיר לי ציטוט נוסף מן המקורות. הציטוט טוען כי היין משמח לבב אנוש. היות והייתי ממש במצב אנוש, לגמתי מן הטיפה המרה. אך כאשר זה מתחיל בטיפה, זה לא נגמר.

כך השתלטה עלי השמחה, ושמחה זו הפכה עד מהרה לחדווה עצומה, אך לדאבוני חדווה זו לא הצליחה להיצרב בתודעתי, כיוון שהלכתי לישון שמח, מבלי לדעת כלל את מצבי.

בבוקר, עת הגיעה ההתפכחות, הגיעה עימה חברתה הטובה ה'חמרמורת' (- הנגאובר), וכך סכול תוסכלתי ממצבי העגום, וראיתי כי המלנכוליה המכונה עצב התגברה בליבי שבעתיים.

ניסיתי להיזכר בפסוק תנ"כיים, אך נזכרתי בפסוק המצווה לשמוח בחגים - "ושמחת בחגיך". אלא שפסוק זה נכתב על פסח, שבועות, וסוכות. וכידוע, אלה אינם חלים בחודש אדר.

כך מצאתי את עצמי מאזין לדו-שיח שהתנהל ביני לבין עצמי. עצמי אומר לביני: "ישראל, 'הכול בראש!' תחליט שאתה שמח אז תהיה שמח", ושמעתי את ביני עונה לעצמי: "החלטתי לשמוח".

אי לכך אני שמח לבשר לכם שגירשתי את המלנכוליה החביבה, שהתנחלה אצלי, על ידי החלטה לשמוח, ומעתה אני שמח!

אבל נותרתי עדיין עם שאלה פתוחה: 'משנכנס אב ממעטין בשמחה'.

האם בחודש אב אצטרך לעבור חוויה הפוכה?

את הביטוי 'לעשות שוק' שמעתי כמה וכמה פעמים. בעקבות כך רציתי גם אני לחוש את חווית השוק.

והנה, באחר הצהריים אחד של יום חמישי, מצאתי את עצמי הולך לעשות שוק. מי שמכיר את השוק, יודע כי ביום חמישי השוק הומה אדם. אנשים קונים מצרכים שונים לכבוד השבת הקרבה, זבנים מכריזים על מרכולתם, ובין בליל הצעקות מסתתרת גם אנושיות רבה.

אנושיות המתבטאת בסוחרים הרוצים להיפטר ממרכולתם, בכדי להביא מעט מזון לביתם, ובכדי להביא כסף רב לקופת חסכונם, ואולי גם כדי להביא מעט שמחה לעצמם ולמשפחתם.

פשוט מקסים לראות זאת.

בתחילת השיטוט מצאתי את עצמי נמשך לדוכן התבלינים. את ריח התבלינים לא ניתן לפספס. מבין בליל הריחות בשוק, התבלינים בולטים בריחם. מיד עת החילותי לעמוד ליד דוכן התבלינים, הסתכל אלי הזבן בעיניים החפצות לעסקה, ושאל בקול גס ונחמד כאחד: "מה אתה קונה? נשמה!"

ואני, נורא הוקסמתי ממנו, הרגשתי איך אדם שאיננו מכיר אותי, פונה לנשמתי. לא סתם לנשמתי, אלא ממש לתוך תוככי נשמתי.

חייכתי במבוכה ובמוקסמות כאחד, כי הייתי נבוך ומוקסם כאחד, והשבתי: "אני כל כך מוקסם מהריח המגוון את מרכולתך".

הוא לא ענה תודה אפילו, כיוון שלחנות נכנסה הבת של גברת זעתרני. מיד הוא ניגש לקופסת פח אשר בה משתכנים גרגרים רבים של אחד מן התבלינים, ומילא מתוכה שקית מלאה בתבלין כתמתם. בסיימו למלא את השקית, אמר לה כמצווה: " קחי את הפפריקה, מתוקה".

בין רגע כל קסמו התפוגג בעיני, מאחר וראיתי איך בשביל למכור מעט תבלין הוא יכנה בכינויי חיבה אפילו את אדון זעתרן בעצמו.

הבנתי כי בכינויי חיבה אלו הוא מנסה לקנות אותי, כדי שאקנה אצלו, וריח הפפריקה הפך באפי בבת אחת לריח של אינג'ירה.

•

לאחר מכן פניתי לחנות המתוקים. שם, במו אוזני שמעתי את בעל החנות אומר לאחת מעובדותיו: "תביאי לצ'ארלי את השוקולד, פרה."

חיפשתי את הפרה בחנות הבשר הקרובה.

בחנות הבשר עמד הקצב עם סכין גדולה. עוד בטרם כניסתי הוא אמר לי: "עיוני, מה בשבילך? כפרה!" הסתכלתי סביבי ובחנתי, האם הקצב מדבר אלי? אולם, מבעד לאישוני עיניו היה נראה כאילו הוא מסתכל אלי ורק אלי.

אבל חלה טעות קטנה מאחר ושמי אינו "עיוני". רציתי להעיר לו כי לא קוראים לי בשם זה. אך הסכין שלידו והמילה "כפרה" ריצדו אל מול עיני, והכריעוני.

על כן שאלתיו: "מה במרכולתך?"

הקצב סימן לי בסכינו להביט לעבר הפרה מדוכן הממתקים. אבל אני לא רציתי את הפרה, ןלכן שאלתיו בשנית: "מה יש לך עוד להציע?" אך כפי הנראה הקצב התעורר באותו הבוקר מלא בסבלנות, אז הוא אמר לי: "אחי, תפסיק לחפור ותגיד לי כמה קילו לחתוך לך!"

ואני, שראיתי איך במהירות מ'עיוני' הפכתי להיות 'אחיו', ושילוב הסכין, 'כפרה' ו'לחפור' גרמו ללחץ רב בכפות ידי, פניתי לאחורי, והלכתי לקנות דגים לשבת.

בדוכן הדגים עמד המוכר וצעק: "גבירותי ורבותי, בורי, מושט, סלומון במחירים ש'חבל על הזמן'".

נפעמתי כל כך, הן מהפמיניסט המקדים קריאת 'גבירותי' ל'רבותי', והן מהישרות המלווה את האיש על כך שהוא מודה שמחיריו נורא יקרים וחבל על הזמן להיכנס לחנותו לקנות. אחרי הכול מודעות עצמית זה דבר חשוב.

•

הרגשתי מאוד מבולבל בשוק, עד שלא ידעתי לאיזו חנות ללכת. אז לפתע, מולי התגלתה במלוא הדרה חנות היין, ואמרתי לעצמי: סוף-סוף פינה של שפיות באי הטירוף. נכנסתי לחנות היין, בתוכה עמד מוכר אשר מזג יין לכל הנכנסים. היות והייתי הנכנס היחיד הוא גם הבחין בי, ובראותו אותי, כחכח בגרונו, ובקולו המתקתק פנה אלי: "בוא מותק, טעם את היין שלנו".

טעמתי, למדתי מביקורי בחנות הבשר כי אסור להתנגד.

אמרתי לו כי טעם היין ערב לחיכי. אך המוכר, שכפי הנראה לא הבין את משמעות דברי, שאל בנימוס האופייני רק למוכר בשוק: "היין סבבה או לא סבבה?"

עניתי לו שלדאבוני סבי לא יכול לבוא כי הוא כבר בעולם שכולו טוב.

הוא אמר לי: "דע לך שאם הוא היה יכול לבוא, הוא היה בא על ארבע" (לסבי לא היה רישיון נהיגה). "אצלינו מוכרים את היין של הביוקר". התחלתי להבין שלעשות קניות בשוק אינו בהכרח דבר זול.

נגשתי לדוכן הירקות כדי לרכוש מעט עגבניות, מלפפונים וחציל. מבין אוזני שמעתי את הירקן אומר למר בצלאל: "אין מצב שתמצא יותר זול". הבנתי כבר שאני בסיטואציה לא פשוטה בכלל, כי הדוכן ירקות שממול היה חצי ממחירו.

•

יצאתי החוצה, התפתלתי בין השבילים המפותלים ממילא, וסבבתי סביב הזבנים הצועקים.

בעוברי ליד דוכן הפיצוחים, קרא אלי הפצחן: "בחייאת, אולי קילו בוטנים?"

אבל היות ואני לא קוף, וזאת ידעתי לאחר מבט חטוף במראה שאישר לי את התחושה, גייסתי את מלוא האנושיות שהצטיידתי בה והשבתי לו כי אינני קוף. הלה הוסיף ואמר: "אתה חי בסרט" משחיפשתי את המסך ולא מצאתיו, התחלתי להבין שכפי הנראה הגעתי למקום אחר. בעל עגה השונה מעגתי.

הסתובבתי לאחור, והבנתי שהגעתי למקום שמבחינתי הוא סוף הדרך.

כבכל יום חמישי המסמל הגעת סופשבוע חדש לעולם, אני פוצח במסע קניות (של מוצרי בסיס כמובן , כדוגמת מרכך שיער), לקראת הסופשבוע הזה, ולקראת השבוע הבא שאולי יבוא עלינו בסוף הסופשבוע הזה, ואולי יבוא לטובה. 

בכל סוף שבוע שכזה אני חושב לעצמי, לו היה השבוע מתחיל בסוף השבוע, אזי שביזות יום א' לא היתה באה לעולם. אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד, ושביזות יום א' אכן באה ובגדול. היא שועטת, מכאיבה ורוגזת.

וכך אני הולך, מלא סיפוק עצמי מהעובדה שאני הוא ההולך לקניות ולא רעייתי, ומגרש מראשי את המחשבה לו רעייתי היתה היא ההולכת לקניות, באיזה נזק היה יוצא בנק ישראל (אינני בנק, אבל ישראל הוא אנוכי).

מסע הקניות מתחיל בלבטים: לאיזה סופרמרקט ללכת?

בראשית, חשבתי על הסופר הקרוב לביתי, 'ברכת יעל', שאכן ברכה רבה תהיה ליעל אם אקנה אצלה. ואז, לאחר עוד רגע דל של מחשבה, הבנתי שהברכה של יעל היא בעצם הקללה שלי. חשבתי על האפשרות לערוך קניות, ברשת המרכולים 'שופרסל' אך פחדתי שלא אבין את הקשר בין המחיר למוצר.

ידידים טובים סיפרו לי על בן אדם בשם 'רמי לוי' שברשותו רשת גדולה של סופרים זולים במיוחד, ולערוך קניות שם זה עסק מאוד משתלם. אך אני לא חש בנוח לעשות קבב מהבשר של רמי לוי.

ראיתי בפרסומות על רשת "מגה" אבל אינני אוהב ארועים המוניים. ו"זול בשפע" זה רק תיאור למחירים ברשת המתחרה "יש חסד", וכבר לימדוני אבותי כי אין חסדים בחינם.

ולכן בהמלצת משפחה וקרובים נכנסתי ל"אושר עד", אך מיד עם כניסתי הבנתי שאת האושר אמצא רק כאשר אצא מפה, וכפי שזה נראה אני תקוע פה לעד. כי רק לראות את התורים למחלקת הבשר, אני נמלא רחמים על הפגרים הממתינים לתורם להיחתך. ולא אזכיר את התור לדוכן התבלינים.

אבל כיוון שכבר נכנסתי לא אצא בידיים ריקות, הרי נימוס הוא אחד מאבני היסוד שהצבתי לעצמי. אז אכן מילאתי עגלה עם כמה מוצרי יסוד בסיסיים כדוגמת שקדי מרק, כורכום וגבינה משובחת בת 55% . ובתום מסע ארוך ומייגע שכל מטרתו למלא עגלה ריקה הגעתי לקופה.