איש התקשורת אריה ארליך, עורך מגזין 'משפחה', פרסם טור חריף נגד דבריו מעוררי הסערה של ח"כ יצחק גולדקנופף, על השכול בציבור הדתי-לאומי.
בריאיון לכתב הפוליטי של 'מקור ראשון' עקיבא ווייס, אמר הח"כ מחסידות גור על הציונות הדתית: "הכאב שלהם שיהיה אצלם והכאב שלנו יהיה אצלנו. אל תביא לי את הכאב שלך ותעביר אותו אליי. בוא נחליט שכל אחד עם החבילה שלו".
בטורו כתב ארליך:
אני בוש ונכלם בדברים שאמר הנציג שלי בכנסת, ח"כ יצחק גולדקנופף, בריאיון למקור ראשון. ממש טומן את ראשי בבושה מול ציטוטים אטומים וכל כך לא יהודיים כמו 'אל תפילו עלינו את הכאב שלכם', 'כל אחד והחבילה שלו' ועוד אמירות מתנכרות מן הסוג הזה, שמנוגדות לכל מה שלימדו אותנו חז"ל על צרתם של ישראל, ועל כך שכאשר יהודי נמצא בצער - השכינה הקדושה בוכה ואומרת 'קלני מראשי קלני מזרועי'. וכאשר משה רבינו פטור היה מעול השעבוד במצרים כי נמנה על שבט לוי - בכל זאת ירד לראות בסבלותם של אחיו ולחוש את כאבם באמת.
סוגיית הגיוס היא סלע מחלוקת בינינו לבין הציונות הדתית. אנחנו החרדים מאמינים באמת ובתמים שהמקום של תלמידי ישיבות צעירים הוא אך ורק באוהלה של תורה. יש לנו קשיים ופחדים שקשורים לנושא הגיוס בכלל, וגיוס תלמידי ישיבות בפרט. זה לא ייפתר ביום וחצי.
אבל הגישה האטומה הזו, כפי שהיא משתקפת מהציטוטים שיצאו מאותו ריאיון - אינה קשורה בשום צורה להשקפה החרדית כפי שקיבלנו אותה מרבותינו לכל חוגיהם ועדותיהם, ספרדים, ליטאים ובוודאי חסידים שגדלו על ברכי אהבת ישראל - והרי גולדקנופף מתיימר לייצג את עדת החסידים.
רבותינו נחרדו עד עמקי נפשם ולא היו מסוגלים לאכול ולשתות בימים שבהם חיילים יהודיים נפלו בחזיתות הקרב. בימים עברו קראו צומות וקידשו עצרות.
אני זוכר מילדותי את הימים שבהם חייל יהודי בודד - נחשון וקסמן הי"ד - היה בשבי, וכל גדולי ירושלים נהרו לעצרת תפילה וזעקה בבית הכנסת זיכרון משה בירושלים, שהיה מפוצץ מאלפי מתפללים מודאגים.
מה קרה לנו מאז? להיכן נעלם רגש ההזדהות היהודי הבסיסי עם צרתם של אחינו בשרנו? להיכן נעלם ערך השתתפות בצער הזולת והזדהות עם כאבו?
יודגש ויובהר ויחודד: גישת האטימות וההתנכרות ואמירות אטומות כמו 'זה הכאב שלכם' - לא קשורה לעמדתנו בנושא בני הישיבות אפילו בעקיפין ואף לא תקדם את לימוד התורה שלהם בכהוא זה.
אנחנו בתקופה מורכבת. היצרים מתלהטים. האמוציות חוגגות. הזעם והכאב מתגברים מכל הצדדים.
ודווקא מתוך כך עלינו לזקק הסתכלות של יהודים ובני תורה, שליבם אינו גס בצער הזולת. שניגשים בחרדת קודש למשפחות שכולות ואומרים להם: גם אם אנחנו לא מסכימים לגבי בני הישיבות - ליבנו עם כאבכם, כאבנו עם צרתכם, את צערכם אנו נושאים, שהרי עם ישראל הוא כגוף אחד. גם כאשר לא נהיה איתכם בצבא - נהיה לידכם בליבנו ובנפשנו ובנשמתנו.
המסקנה מהדברים הקשים הללו היא שהח"כים החרדים טועים טעות קשה כשהם נמנעים מלבוא לניחומי אבלים, למרות הקושי לעשות זאת ועל אף החשש מביקורת. מתברר שההימנעות הזו מולידה אטימות כלפי צער הזולת - אטימות שאין לה כל קשר לעמדתנו בנושא גיוס חרדים, ואפילו מזיקה אנושות לחרדה שלנו על מעמדם של בחורי הישיבות הקדושות.
אדגיש משהו חשוב: זו עמדה ששמעתי מגדולי ראשי הישיבות שבדור - כולל ביממה האחרונה (וזו הסיבה להתמהמהותי בפרסום הזה).
אני מאוד מקווה שגולדקנופף ימצא בתוכו את ההגינות לחזור בו מדבריו בפומבי, ללא כוכביות וללא אמירות של 'דבריי הוצאו מהקשרם'.
אני מקווה גם שחבריו הנציגים החרדים ילמדו מהטעות הזו ויאמצו גישה אנושית, רכה ויהודית, גם אם מורכבת ולא חד-מימדית. ואם הם אינם מסוגלים - האופציה לשתוק קיימת תמיד.
'ומבין המצרים יזרח אור לישרים'".
