1.
ביום שני בבוקר קיבלתי בווטסאפ תמונה מרצועת עזה: חבורת חיילים, עטורים בטלית ותפילין, בתפילת שחרית בתוך אוהל צבאי, כשבמרכז חייל שקורא מתוך ספר תורה. תמיד מרגש לקבל תמונות כאלה, אבל פה צורף טקסט קצר שהפך את התמונה למרגשת יותר מהרגיל:
"קריאה בתורה ראשונה בבית הכנסת 'בית חנן' לזכר הרב חנן פורת זצ"ל בונה הגוש והחוזה הגדול, על חורבות בית חאנון, שיפרח ויגדל לכפר חנן היהודי תובב"א".
לפני הכול: אמן! אני לא יודע מי כתב את זה, והאם כבר התכנסה בעזה ועדת שמות מסודרת שנתנה שמות לכל היישובים, השכונות ובתי הכנסת שעוד יקומו, אבל אמן שנזכה שבית חאנון תהפוך לכפר חנן. או לעיר חנן. לא רק כי אנחנו משיחיים ומאמינים שזאת ארץ ישראל ומצווה ליישב אותה (איך נאמר בפרשה? "והורשתם את הארץ וישבתם בה - כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה". ובהמשך, כמה אקטואלי, כתוב גם מה יעשה לנו האויב אם לא נוריש אותו).
לא רק כי זאת הנקמה הראויה ביותר, והיחידה שכואבת באמת, לאויב הנאצי על טבח שמחת תורה. לא רק כי יש כאן צדק היסטורי מול העוול המשווע שנעשה לפני 20 שנה למתיישבים היהודים, מפריחי השממה של חבל עזה. אלא פשוט כי אין דרך לחזרה בטוחה של ההתיישבות לעוטף עזה בלי שתחזור ההתיישבות בעזה.
מה, ששוב האויב יהיה מאות מטרים מהגבול ויחפור מנהרות? ששוב לא יהיה לנו מודיעין בשטח כי אנחנו לא נמצאים בו? ששוב נופתע? בלי כפר חנן אין כפר עזה. דין כפר חנן כדין תל אביב.
2.
ואחרי שהתבוננתי בתמונה המרגשת, הלכתי לחנן פורת עצמו, שהיה כידוע אחד המורים הגדולים לתנ"ך (ואולי מדויק יותר: אחד המורים המרגשים לתנ"ך). רציתי להיזכר מה הוא כתב על הפרשה שחיילינו קוראים השבוע בקהילת קודש 'בית חנן' בעזה:
"פרשת מטות־מסעי פותחת בדיני נדרים ושבועות, ומלמדת אותנו עד מה גדולה חובתו של האדם לעמוד בדיבורו", הוא כתב ב'מעט מן האור', "אך דווקא מפני שהלכות נדרים ושבועות מחייבות כל איש ואישה מישראל, יש לתהות מדוע פונה התורה בסוגיה זאת דווקא לראשי המטות - 'וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר'? וכי רק ראשי המטות חייבים לעמוד בדיבורם ולא כל אדם?".
אין כאן המקום והזמן לצטט את כל השיעור היפה – מרש"י, דרך הרש"ר הירש והחתם סופר ועד רבי צדוק הכהן מלובלין. גם לא את השיר העברי שאיתו נהג לחתום את שיעוריו.
אבל כן חשוב לקרוא את הדברים שכתב־זעק חנן פורת בסוף אותו שיעור שבו דיבר על הנטייה של מנהיגים, "ראשי המטות", בזמנים שונים בהיסטוריה, שלא לעמוד בדיבורם: "כל הדוגמאות מחווירות לעומת התנהגותו המבישה של ראש ממשלת 'ההתנתקות', אשר הפך את אי העמידה בהבטחות לנס ודגל, ורמס ברגל גאווה את כל התחייבויותיו לבוחריו, למפלגתו ולחבריו במפעל ההתיישבות.
"האם זוכרים אתם את הצהרותיו הפומביות ערב הבחירות כי 'דין נצרים כדין תל אביב' ו'נסיגה חד־צדדית מעודדת טרור'? מה נותר מהצהרות אלה? האם מצא ראש הממשלה לנכון לפנות לפחות לבוחריו ולבקש מהם מחדש את אמונם? סליחה, נזכרנו. ראש הממשלה אכן פנה לבוחריו מתפקדי הליכוד וביקש את אישורם ל'תוכנית ההתנתקות'. אך משהצביעו מתפקדי הליכוד ברוב גדול נגד התוכנית – חילל שוב את התחייבותו לקבל את תוצאות המשאל והחליט באופן 'נחוש' ו'נחרץ' להמשיך לעקור יישובים מאדמתם, תוך צפצוף ארוך על כולם".
"לפני זמן מה", מספר חנן פורת, "שאל אותי ידידי ר' מנחם פליקס בקול חנוק: 'האם בשעה שספד אריק שרון על קברה הפתוח של בתי עפרה הי"ד ואמר 'ממשלות יקומו וייפלו והם, המתנחלים, יישארו פה לעולם. כי בשבילם גבעות השומרון והרי יהודה וחולות נצרים וגוש קטיף אינם רק זכות היסטורית, אלא בית אמיתי', האם כשאמר אריק דברים עזים אלה, אמר אותם ברצינות או בציניות?".
3.
שיעור היסטוריה קצר: ימי אוסלו, לפני כשלושים שנה, יום שישי, ה' בשבט תשנ"ה. עפרה, בתם ברוכת הכישרונות של טובה והרב מנחם פליקס, מראשי גוש אמונים, יצאה מבית אחותה וגיסה, נאוה ואברהם, זוג צעיר שנישא חודשים ספורים קודם לכן והקים את ביתו בישוב בית אל, למסיבת יום הולדת בבית הוריה באלון מורה. ליד צומת חלמיש ירו מחבלים על הרכב. עפרה בת ה־19 נרצחה במקום. גיסה, שישב לידה, נפצע. שני אחייניה ניצלו בנס.
בהלוויה שיצאה ביום ראשון מבית הלוויות סנהדריה בירושלים אל בית העלמין באלון מורה (הקבר שלה היה הראשון בבית העלמין שם) השתתפו אלפים, בהם עשרות חברי כנסת. אבל לפי הדיווחים בעיתוני הימים ההם, רק שניים מהם הספידו. שני הימניים ביותר: ח"כ חנן פורת וח"כ אריאל שרון. אה, והיה עוד איש ציבור מאוד מאוד ימני שנשא דברים: ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט.
וכה אמר אריאל שרון: "עפרה, את קורבן של תעתועים וכניעה לטרור. קורבן של חולשה יהודית ושל אוזלת יד. כך נראה הביטחון כשהממשלה מפקידה בידי ארגון מחבלים את האחריות על חיי יהודים. הגיע הזמן שהעם יקום ויתבע מהממשלה ללכת הביתה ולקיים בחירות. אם הממשלה לא מוכנה להילחם בטרור, חייבים לארגן מתנדבים להגנה על צירי התנועה. רבים יתנדבו ואני בתוכם. לא במקרה מסיתים אנשי השמאל את ערביי יהודה ושומרון נגד ישיבתנו על אדמתנו. הממשלה מקווה שרוח המתנחלים תישבר והם ירצו לעזוב. אני מסתכל סביבי ורואה אתכם ויודע שרוחכם לא תיפול. ממשלות יקומו וייפלו אבל אתם תישארו פה לעולם!".
4.
זה היה לפני 30 שנה, כן? בשיא ימי "תהליך השלום". ועכשיו אנחנו קופצים עשר שנים קדימה, אל השיחה של חנן פורת ז"ל והרב מנחם פליקס יבדל"א בתקופת הגירוש מגוש קטיף, לפני 20 שנה בדיוק.
"אין ספק, עניתי לר' מנחם", מספר חנן פורת, "שבאותה שעה נאמרו הדברים של אריק שרון ברצינות. אבל הרצינות של אריק רחוקה כרחוק מזרח ממערב מהרצינות שלך. בשבילך, כבן תורה, האמת היא נצחית. זאת האמת לא תהא מוחלפת. ואילו שרון בנוי אחרת. הכול אצלו עניין של קוניוקטורה. פעם כך ופעם אחרת…".
הרבה פאנלים מתקיימים בימים אלה, במלאות 20 שנה להתנתקות. נעשים סרטים, פרויקטים בעיתונים. אבל נדמה לי שהתשובה הקצרה והפשוטה הזאת של חנן פורת היא הלקח העיקרי מההתנתקות: אי אפשר לסמוך על ימניות ועל קשר לארץ ישראל שאינם מחוברים לתורה. נקודה. לא מצאתי בכתבות הארכיון את ההספד של אהוד אולמרט בהלוויית עפרה פליקס הי"ד, אבל אני בטוח שהוא היה לא פחות ימני ולוחמני ומרגש מההספד של שרון. אולי יותר. בטוח שגם הוא דיבר על הרוח הגדולה של ההתיישבות והמתנחלים. אבל איך אִבחן חנן פורת? יש כאלה, בני תורה, שיש להם אמת נצחית שלא תהא מוחלפת. ויש את אנשי הקוניוקטורה.
מה זה קוניוקטורה, אתם שואלים? האמת שגם אני לא ידעתי (לא שזה הפריע לי להזכיר את המילה הזאת בפסקה הקודמת בטור, כן? אבל פעמיים בלי להבין זה כבר מוגזם), אז פתחתי מילון: "קוניוקטורה – צירוף נסיבות או עניינים העשוי להצביע על תוצאות הפעולה".
הבנתם? המציאות משתנה. הנסיבות משתנות. הפעולות משתנות. דברים שרואים מכאן לא רואים משם. רק התורה לא תהא מוחלפת.
5.
רגע, אז איך אתה סומך על נתניהו? אולי גם הוא יתהפך פתאום? אולי גם הוא בסך הכול קוניוקטור? (ככה כותבים?)
קודם כול, נכון. כפי שכבר כתבתי פה לא אחת, אני לא סומך על נתניהו בעיניים עצומות. למרות שחייבים לציין שהוא עבר מבחנים קשים ביותר ועמד בהם בגבורה. חקירות, משפט, תקשורת, צוללות, באגס באני, שנים של שלטון עוין בבית הלבן וגם בכנסת. על גבו חרשו חורשים האריכו למעניתם.
אבל כן, מי שהקשר שלו לארץ ישראל לא מגיע מכוח התורה עלול להתנתק. וכאן נכנס לתמונה הגוש המאמין. עליו אני סומך. מסורתיים, מתחזקים, דתיים לאומיים, ספרדים, אשכנזים, חסידים, ליטאים. ציבור ענק, עצום, שמחובר לתורה. ציבור שהולך וגדל - גם בזכות הילודה בלי עין הרע, וגם בגלל שיותר ויותר מצטרפים אל דרך התורה והאמונה. בעיקר בדור הצעיר. יש כאן ברית אמיתית שהיא הרבה יותר מפוליטית. יש כאן שותפות אמיתית לדרך.
פלא שהסטרא אחרא עושה הכול כדי לפורר את הגוש הזה?
6.
ואפרופו סטרא אחרא: מן הסתם שמעתם את הדיווחים המזעזעים על החקירה בארצות הברית שגילתה שבזמן ממשל ביידן הועברו מיליארד דולר למימון הפגנות השמאל ולניסיונות ליצור "מלחמת אחים" בישראל בשנים האחרונות. מדהים כמה כסף צריך להשקיע פה כדי לסכסך בינינו. לשכנע אותנו לשנוא זה את זה. ואחרי כל ההשקעה המטורפת: המזימה לא צלחה, ברוך ה'.
זאת אומרת, כמעט לא צלחה. יש רק זירה אחת שבה אין־ספור מודעות ושלטי חוצות ובאנרים הצליחו לעשות את העבודה לא רע בכלל: לסכסך בין החרדים והציונות הדתית, שני המגזרים שאמורים להיות הקרובים ביותר (אתה שומע, גפני?). ככה זה כשקמפיין במיליונים יושב על נקודות אמיתיות מאוד של כאב ותסכול וכעס ומוות ודם – ויודע להפנות אותן לכתובת אחת: לא לרמטכ"ל שמסרב לכבוש את עזה, ורק מאשר שוב ושוב פשיטות שעולות בחיי חיילים הי"ד ובסבבי מילואים שלא נגמרים (כותרת בגל"צ רק מהשבוע: "צה"ל סיים את הפעולה בעיירה דיר אל בלח – ונסוג ממנה הבוקר". ביי, להתראות בפשיטה הבאה).
לא לפצ"רית שכובלת את ידי לוחמינו, מסכנת את חייהם, ומחייבת העברת סיוע הומניטרי לאויבינו. לא לבג"ץ, לא ל'בצלם'. לא לתקשורת שעושה הכול כדי שלא ננצח חלילה (והשבוע: עלילת ה"הרעבה" הנבזית).
לא לשמאל שהביאנו עד הלום, ועוד מעז לכנות את הציונות הדתית "אוכלי מוות". לא לסתימת הפיות לנציגים הפוליטיים של המגזר שמשלם את המחירים הכבדים ביותר, סמוטריץ' וסטרוק (ראיתם מה עשו לה שוב השבוע, כשהעזה להשמיע קול קצת אחר בסוגיית מחיר חטופים מול חיי לוחמים? חזקי ואמצי, השרה סטרוק. ובעיקר דברי!).
לא העובדה שבני הציונות הדתית טובים בשביל למות בקרב אבל לא בשביל לפקד על הצבא (תשאלו את האלוף עופר וינטר, האלוף דוד זיני, תא"ל מרדכי כהנא, תא"ל ארז וינר, אל"מ דביר חבר, אל"מ נוחי מנדל, אל"מ חזי נחמה. מישהו חולק על זה שאם הם היו נשארים בתפקידים עם השפעה בצבא, כבר מזמן הינו מנצחים ולא היה צורך בסבבי מילואים שלא נגמרים?).
מי אשם בהכול? רק החרדים. כל הכאבים והתסכולים (ואני מדגיש שוב: האמיתיים!) נותבו לשם. קמפיין השנאה והפירוד שלא ממש עבד בשלטים באיילון, עשה עבודה נהדרת בעלוני השבת.
7.
אבל זה כבר נושא לטור אחר, או לכמה טורים. היו עמנו.
אני רוצה, לסיום, לחזור רגע ברשותכם לסיפור ההיסטורי הכואב של רצח עפרה פליקס הי"ד. כי הכול מתחבר: אוסלו ושרון וההתנתקות והטרור והמחירים הנוראים, והשבעה באוקטובר, והתיקון הגדול שקורה בימים אלה בעזה, ופרשת מטות־מסעי שנקראת השבוע.
ובכן, כל מי שהיה חי אז, כמוני, באמצע שנות ה־90, זוכר היטב את הרצח המזעזע של עפרה פליקס הי"ד, בת יקרה למשפחה מוכרת ורבת זכויות בהתיישבות ביהודה ושומרון. אבל רק השבוע, כשחזרתי לפרטי הסיפור, גיליתי משהו שלא ידעתי: הוזכר כאן הבית בבית אל שממנו יצאה עפרה אל דרכה האחרונה, הבית של אחותה נאווה ובעלה הטרי אברהם.
אותו אברהם שהיה אז אברך צעיר בכולל לדיינות, הפך לימים לדיין מוכר מאוד. גם בזכות עבודתו בבית הדין האזורי בתל אביב, אבל בעיקר בזכות עבודה אחרת שלו: קוראים לו הרב אברהם זרביב.
כן כן, זה שעכשיו משטח לאויב את הבתים ואת התקווה. זה שבימים אלה מזרבב את כפר חנן (או בשמו הישן: בית חאנון).
• הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'
