קווים לדמותה של צביעות: ש"ס ו'הסיעה המרכזית' באגודת ישראל מסכלים את ההצבעה במליאת הכנסת על מינוי ח"כ ישראל אייכלר לתפקיד שר הבינוי והשיכון, מינוי שכבר אושר בממשלה.
דובר ש"ס אשר מדינה טוען, כי לא חכם לנהל ביד אחת מאבק נגד הממשלה בנושא החשוב של סוגיית חוק הגיוס המתגבש, וביד השנייה להצביע על מינוי שר חרדי - לאותה ממשלה.
כי, לכאורה, זו צביעות.
האמנם?
נזכיר: המצב כיום הוא כזה - ביד אחת מודיעים כי כועסים על הממשלה, בשל חוק הגיוס שלא מקודם, ותוקפים אותה ב'מאמרי מערכת' בעיתון הבית של חצר גור, ואז ביד שניה (ואולי באותה יד) מותירים את 'אנ"ש' במשרד הבינוי והשיכון, ממנו פרשת בקול תרועה רמה, וממשיכים כאילו 'עסקים כרגיל'.
הגיוני? לא.
זו בדיוק צביעות.
ואפרופו ש"ס: הגיוני לומר - אם אכן דובר ש"ס מייצג את השקפת עולמה - שאי-אפשר להצביע על מינוי שר חרדי (ולהותיר שר חילוני כמ"מ, כשהמשרד ממשיך לתפקד כזרוע גוראית), ובאותה נשימה להמשיך לשבת כמשקיף בקבינט, להתעדכן בסודות, ליהנות ממנעמי ה"אני ידעתי" כי אני ב"עניינים" ו"משפיע על ביבי" (עוד נושא לדיון: האמנם משפיע?); להמשיך לשלוט במשרדי הדתות, הפנים, הרווחה, העבודה והבריאות - ולצקצק הטפות מוסר לחסידות בעלזא, שהייתה מספיק ישרה כדי להודות, ללא מילים, שאי אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי; אי אפשר להמשיך ליהנות ממנעמי השלטון וביד השניה לשאוג 'זו ממשלה רעה'?!
בקיצור, יש מספיק צביעות לכולם.
