הניצחונות המזהירים של עם ישראל על ציר הרשע שהקיף אותנו הם גילוי מופלא של חסד אלוקי. ככל שמתפרסמים עוד ועוד פרטים על אחורי הקלעים של המערכה מתגלים הניסים הגדולים שליוו אותנו על כל צעד ושעל.
לא לשווא מדברים כולם על 'סייעתא דשמיא' ועל 'עזרת השם'.
הנה פרט אחד שפורסם: הנחת העבודה בטרם התקיפה באיראן הייתה שיופלו מטוסים שלנו ושטייסינו עלולים ליפול בשבי. השאלה לא הייתה אם יופלו מטוסים, אלא כמה יופלו. ההחלטה הייתה שעלינו להיות מוכנים לספוג הפלה של כמה מטוסים כדי לעמוד במשימה. העובדה שכל מטוסינו שבו בשלום לבסיסם, ברוח הפסוק "וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ", היא נס מופלא.
חמלה שאינה במקומה
הניסים הכבירים האלה מעניקים תחושה שיש כאן מהלך גדול הרבה יותר מהכאת אויבי ישראל שביקשו לפגוע בנו. יש באוויר משק של פעמי גאולה, אף-על-פי שכדברי הרמב"ם הידועים, אין בכוחנו לדעת מראש כיצד יקרו הדברים עד שיקרו בפועל.
בפרשת השבוע אנו קוראים את נבואת בלעם על זמן הגאולה. שוב ושוב מופיעים שם מרכיבים של ניצחון מוחלט של עם ישראל על אויביו. בנבואה מופיעים הביטויים "וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב", "וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר", "וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד". כל האויבים יוכו ואילו עם ישראל – "וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל".
דווקא בתוך המהלך הגדול הזה כואב לראות את הנעשה ברצועת עזה. בחסדי ה' הצלחנו להכריע אויבים גדולים וחזקים, כמו החזבאללה בלבנון והאימפריה האיראנית, ואילו את ארגוני הטרור העזתיים איננו מצליחים להכריע, והמערכה כבר נמשכת יותר מעשרים ואחד חודשים וגובה מאיתנו מחיר דמים יקר!
אין ספק שהימצאות החטופים בשבי המחבלים כובלת את ידינו מלהכות בהם בכל העוצמה, אבל מתברר שהחמלה הזאת גם גובה מאיתנו קרבנות יקרים וגם אינה משרתת את החזרת החטופים. ראינו שוב ושוב שרק לחץ צבאי גדול וסערת מתקפה שאינה נעצרת גורמת לארגוני הטרור להחזיר לידינו חטופים, ואילו צעדים הססניים וזהירים גורמים להם להתבצר בעיקשותם.
לסיים בניצחון
על הססנות דומה, שהייתה במלחמת 'שלום הגליל', ושגם היא גבתה מאיתנו קרבנות יקרים, זעק הרבי מליובאוויטש: "משל למה הדבר דומה – לאדם רך לב שייכנס לחדר ניתוח ויראה שרופאים מתחילים לבצע ניתוח בחולה, ובראותו את טיפות הדם הראשונות יתחיל להפציר ברופאים שיפסיקו לנתח את החולה, וימתינו עד שהחולה יחזור לאיתנו, ואז ינתחוהו שנית וכן הלאה".
החמלה שלנו על החטופים והקולות הנשמעים למען הפסקת המלחמה משיגים את התוצאה ההפוכה. במקום לגרום לאויבינו להבין שהמערכה אבודה מבחינתם, ושאין להם ברירה אלא להיכנע, להחזיר את כל החטופים ולהיענות לדרישה להתפרק מהנשק ולהסתלק מהשלטון ברצועה – הם שואבים תקווה שההפגנות וכאב משפחות החטופים יגרמו לנו לעצור את המלחמה.
את התקווה הזאת יש לגדוע. כשם שכולנו התאחדנו מאחורי התקיפה באיראן, עלינו להתאחד בתביעה לסיום המלחמה בדרום בניצחון מלא ומוחלט, ובהחזרת כל חטופינו במהרה.
