1.
במוצאי שבת שעברה שמעתי על פטירתו הפתאומית בגיל 69 של אבי פיאמנטה והתמלאתי בצער ובזיכרונות מתוקים.
בשביל הדור שלי, אבי פיאמנטה, ביחד עם אחיו יוסי שנפטר לפני כעשר שנים, היו בשנות ה־80 הדבר הכי מפתיע במוזיקה החסידית.
שני אחים, מוזיקאים מוערכים, שבשיא ההצלחה שלהם, ובשיא המגניבות שלהם, בארץ וגם בחו"ל, חזרו בתשובה והצטרפו יום אחד, זה בחלילו וזה בגיטרתו, אל עולם הניגון החסידי.
היום אנחנו מכירים אין־ספור מוזיקאים שמתקרבים ליהדות - זאת אומרת, היום אנחנו מכירים קומץ מוזיקאים שלא התקרבו ליהדות (עדיין) - אבל אז זה היה חריג מאוד. מה גם ששום דבר בשירה, בנגינה או במראה של האחים פיאמנטה לא התאים לז'אנר החסידי. אז הם המציאו ז'אנר חסידי מגניב משל עצמם וכבשו איתו את פסגת המוזיקה החסידית. ויותר מזה: הם כבשו את ליבם של יהודים רחוקים מאוד בכל רחבי העולם.
"אבי פיאמנטה היה פרוז'קטור מהלך", כתב עליו השבוע הרב יוסי גל, שליח חב"ד ברמת גן, "כור גרעיני של שמחה, התלהבות ואהבת ישראל פשוטה. משהו במבטא הסורי־חלבי ובעובדה שחבש כיפה בוכרית או לבש וסטים פרחוניים, שיווה לו מראה של חסיד עליז ונחמד - אבל לאבי היו עומקים, שמעטים מסוגלים להבין.
"אבי היה מקושר, רציני, יסודי, פנימי, עקבי. לא האומן המפוזר או החסיד המנותק, אלא משהו שלם. לו היה אפשר לשכפל במיליוני עותקים ולהצניח בכל פינה בגלובוס חסיד כזה, העולם היה מואר יותר. החליל של אבי היה תמיד ב'הכנס', מוכן לשליפה. הוא לא עשה עניין מעצמו. נראה שהייתה לו משימה להאיר את העולם. וזה מה שהוא עשה כל רגע ושנייה, עד נשימתו האחרונה".
2.
אפרופו נשימתו: כמאזין אתה יכול ללמוד מהנגינה לא מעט על אישיותו של המנגן, בכל כלי נגינה. אבל נדמה לי שמכל הכלים בולט הכלי העדין שבו ניגן אבי כל חייו, חליל הצד. שם אתה יכול ממש לשמוע את הנשימה של הנגן. את הנשמה שלו. מאן דנפח מתוכיה נפח. והייתה לו חתיכת נשמה. שמעתי אותה בווקמן בחדר בישיבה, שנים לפני שזכיתי לראות במציאות את מאור הפנים.
"אני לא מפסיק להודות לה', כמו השיר החב"די הידוע: 'אשרינו מה טוב חלקנו'", הוא אמר לפני כמה שנים בריאיון לאתר COL, "זכיתי להגיע לרבי ולחסידות, זה לא דבר מובן מאליו. זכיתי שילדיי שלוחים במקומות שונים בעולם. מקובל בעולם שהורים רוצים שהילד יגדל ויהיה רופא או עורך דין מצליח. אצלנו הדבר הכי גדול להתפלל עליו, שהילדים שלנו יגדלו ויהיו שלוחים של הרבי. מכל נכדיי, רק שניים נמצאים בארץ. כל השאר מפוזרים בשליחות בכל רחבי העולם. אומנם אני לא זוכה לראותם גדלים, אבל אני זוכה לראות אותם גדלים בשליחות, וזו השמחה הכי גדולה".
3.
כמובן שאבי ראה גם בעצמו שליח: "הרב שניאור זלמן גפני, ראש ישיבת 'אור תמימים', אמר לי פעם: תמיד כשאתה מנגן ומשמח יהודים, תדע שהזמן הזה הוא עת רצון, וזמן לבקש עליך ועל כל מי שצריך. לפעמים תוך כדי נגינה אני נזכר בזה ומרגיש את זה".
כשליח גאה הוא לא התבייש לדבר אמונה גם בתקשורת הפחות חסידית. בשיחה מרתקת עם ידידו יהונתן גפן שפורסמה בשעתו בעיתון 'מעריב', תחת הכותרת "הרבי מלובביץ' מאמין ברוקנרול חיובי" הוא אמר: "בבניין הארץ הזאת שלנו יש כנראה שני שלבים: שלב בניית הארץ הוא השלב הראשון, ועכשיו הגיע הזמן לבנייה הרוחנית ואני רוצה לקחת חלק בזה. אז התחלתי ללכת עם כיפה, בלי חשבון".
וואו. בניין הארץ זה לשים כיפה. היום כל כך הרבה יהודים מבינים את זה. אבל בסוף שנות ה-70? איזו בהירות, איזה אומץ.
4.
השבוע קראתי ברשתות טקסטים אישיים מרגשים של אנשים שהושפעו מהמוזיקה ומהאישיות של פיאמנטה, אבל הטקסט הכי אישי והכי מרגש היה שלו עצמו. מצאתי התוועדות וירטואלית שלו בזום, שבה סיפר על תקופה בחייו שלא הכרתי. ידעתי שהוא היה חילוני שמנגן רוק וג'אז במועדונים, וידעתי שהוא היה חב"דניק שמנגן בפני הרבי ב־770. אבל באותה התוועדות הוא סיפר על אזורי דמדומים בחייו, כשהוא חי בין העולמות, כבר מגיל צעיר מאוד:
"גרנו בפרישמן ליד הים, בשכנות לסבא. הוא היה לוקח אותנו, הנכדים, לבית הכנסת ומדבר איתנו בדרך. הרבה דברים ממה שהוא סיפר לנו נהפכו לשירים אצלנו. למשל 'מצווה גוררת מצווה'. הייתי הולך איתו די הרבה לבית הכנסת, למרות שבבית אצלנו זה היה אחרת. ואז התחלתי ללמוד בכפר הירוק, שבכלל לא היה מקום של תורה.
"כשהגעתי לשם ראיתי שאני מצד אחד מניח תפילין, כך נהגתי מהבר־מצווה, מצד שני אני לא בסדר, לא שבת ולא כל מיני דברים. ואמרתי לעצמי: מה אתה מרמה את עצמך? הייתי מפסיק לתקופות מסוימות, ואז עוד פעם חוזר להניח. ככה זה היה הלוך ושוב. ואז, באיזה שלב התחלתי ללמוד באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב, ושם פגשתי את פרופ' צבי קרן, שלימד שם. הוא הגיע מארצות הברית לפני הרבה שנים. הוא היה דוקטור למוזיקה שחזר בתשובה בצעירותו.
"התייעצתי איתו. אמרתי לו: יש לי בעיה. סיפרתי לו שהדוד שלי, משה פיאמנטה, נתן לי לבר מצווה ספר קיצור שולחן ערוך, ופעם אחת פתחתי את הספר הזה ופתאום ראיתי אסור לעשות ככה ואסור לעשות ככה וצריך לעשות ככה. ראיתי שאני בכלל לא בכיוון, ואמרתי לעצמי: עדיף שאני לא אדע מאשר שאני אדע ולא אקיים.
"העצה שלו הייתה הצעד הראשון בצורה המסודרת של התשובה שלי. הוא אמר לי שאם ביום מן הימים אני כן מתכנן לשמור מצוות, אם אני בכיוון, אז מותר לי ללמוד אפילו שאני עדיין לא מקיים. ומאותו רגע אמרתי לעצמי: מה שאני מקיים אני אקיים, ומה שאני אוסיף אני אוסיף, אבל אני לא אלך אחורה. ומאז כבר המשכתי להניח תפילין ולשמור את מה שקיבלתי על עצמי.
"היו מצבים ממש משונים: פעם אכלתי במקום לא כשר, אבל אמרתי ברכה כי כבר התחלתי להגיד ברכות… או שהיינו מופיעים בערב שבת, זה אחד מהזמנים שההופעות היו הכי גדולות. אז הייתי חוזר הביתה מההופעה, אבל במדרגות כבר לא הייתי מדליק את האור, כי קיבלתי על עצמי לא להדליק אור בשבת. ככה לאט לאט. כל מיני דברים שאתה סולל לעצמך את הדרך. זה מה שאני מקבל על עצמי עכשיו ומזה אני לא יורד, וכל השאר עדיין לא. זו דרך שאם היא לא הייתה לי, אז זה היה מאוד מבלבל, עליות וירידות והעפלות והתרסקויות. זכיתי לקבל מאותו מרצה למוזיקה את ההדרכה הזאת שמאוד מאוד עזרה לי. עד היום".
5.
אתם לא מבינים כמה איפוק נדרש ממני עכשיו, כדי לא לכתוב כמה מילים, או פסקאות, או עמודים, על דמותו המיוחדת של פרופ' צבי קרן, אליה נחשפתי לראשונה השבוע בעקבות הדברים של פיאמנטה. הפרופ' למוזיקה שניצח על תזמורות שהופיעו בפני חיילים במלחמת העולם השנייה, שחזר בתשובה, שעלה לארץ, שבין תלמידיו היו יוני רכטר, שלמה גרוניך, דני סנדרסון ועוד, שהלחין יצירה סימפונית על הרש"י הראשון בתורה.
טוב די, אני עוצר כאן. אנחנו באמצע ההתוועדות של פיאמנטה. בקטע הזה הוא עבר לספר על התמודדויות שלו עכשיו, כחסיד. והוא ביטא תובנה נפלאה שהולכת איתי כבר כמה ימים. נכון, אין לי, ברוך ה', ניסיון אם להדליק את האור בחדר המדרגות בשבת. אבל בעצם, גם מי שגדל בבית דתי - ואולי בעיקר מי שגדל בבית דתי - לא חי את החיים הרוחניים במלוא השלמות שהיה רוצה לחיות, שחונך עליה בישיבה. אז תקשיבו טוב לאבי פיאמנטה:
"אנחנו כל הזמן אמורים להתעלות בקודש. החסידות המתוקה והמדהימה והשיחות של הרבי נותנות לדעת שבכל מקרה, אפילו אם יש איזו ירידה באיזה משהו, אתה בקור רוח שם את זה בצד וממשיך הלאה, באקסטרה שמחה. לא נתקע על זה".
מי שלא הכיר את פיאמנטה חושב עכשיו לעצמו: בסדר, עוד חסיד שמדבר דיבורים יפים על מעלת השמחה. אקסטרה שמחה. לחיים לחיים. אבל לאבי, סמל לשמחה חסידית מתפרצת, האיש שהשיר המזוהה ביותר איתו היה "אשר ברא ששון ושמחה", הייתה התמודדות לא פשוטה בכלל: בנו המתוק לויק נפטר ממחלה בגיל 11. ועם כל הקושי הוא בחר לשמוח ולשמח. זה לא היה קל, אבל אבי, כפי שאבחן יהונתן גפן בכתבה ההיא, היה "שמח בלתי נלאה".
6.
"אחד הפרקים שהשפיעו עליי מאוד זה פרק כ"ו בתניא על השמחה", הוא סיפר באותה התוועדות, "יש שם דוגמה של מאבק, נגיד כושי ענק מלא שרירים מול איזה יפני קטן אבל זריז שיודע קראטה. כל אחד מהם מנסה להפיל את השני. אבל על כל ניסיון שבו הענק מלא השרירים רוצה לתפוס את היפני הזריז, ההוא מקיף אותו עשר פעמים ונותן לו מכות איפה שהוא רוצה. והמשל הוא שאנחנו יכולים להיות מאוד חזקים, כמו אותו כושי, אבל העצבות לוקחת לנו את הכוחות. אנחנו לא יכולים לזוז ולא יכולים להתקדם ולא יכולים לעמוד מול היצר. השמחה נותנת לנו כוחות לנצח את כל האתגרים שעומדים מולנו.
"אז איך אתה יכול להיות בשמחה? הרי יש דברים קשים בעולם, יש דברים עצובים. לפעמים הוא אפילו בא בטענות של רוחניות. אתה לא מספיק בסדר. נו, אז את זה לא תיקח ללב? ובכן, בעל התניא אומר שכל השיטה של היצר זה שהוא מכתיב את העניינים. הוא רוצה שאפילו אם תעשה תשובה, אפילו אם תתחרט - זה כי הוא אומר לך.
"אז איך מנצחים? אתה אומר ליצר: תשמע, אני בשמחה עד זמן מסוים שאני קבעתי. אני אקבע מתי אנחנו עומדים ומתמודדים אחד מול השני. ככה תגיד ליצר. ועד הזמן הזה אתה בשמחה. לא משנה מה קורה. ורק כשמגיע אותו זמן מתוכנן, יש לך רשימה ובה כל הדברים שבאמת צריכים לבקש ולהתחנן ולבקש עליהם סליחה, ואז אתה יכול לבכות והכול.
"אבל גם זה - עד זמן מסוים שקבעת. ואז אתה אומר ליצר: ביי, סי יו בשבוע הבא באותה שעה… כי כאמור, המטרה של היצר היא להוביל אותך. הוא מנסה לבדוק כל מיני צורות מתוחכמות איך למשוך אותך, ואתה פשוט צריך לא להיות פראייר שלו. אתה המנהיג ולא המונהג. אתה רוכב על הסוס ולא הסוס עליך. אתה זה שאומר לו מתי כך ומתי כך. היצר אמור להתרגל לזה. וגם אם הוא מנסה להתמודד מול זה, אז שים אותו במקומו".
7.
תודה רבה ר' אבי, על השיעור האחרון הזה. תודה על הדוגמה האישית. ובשם דורות של מאזינים, הקרובים והרחוקים, אלה שהאזינו לך בווקמן בישיבה ואלה שהגיעו להופעות שלך בבתי חב"ד בעולם, תודה מעומק הלב, על כל נשימה ונשימה.
• הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'
