שהבדילנו מהחיצונים • איגרת לבין הזמנים

אל בית מדרשו של בעל האגרות משה זצ”ל נזדמן יהודי חסיד קרלין. אמת, ביקורם של יהודי ארץ ישראל בחצרות הרבנים דאמריקה לא היה דבר נדיר כלל ועיקר, אדרבא, מקום של כבוד היה שמור להם ליהודי ארץ הקודש ואף קביעות של עליות מכובדות לתורה היו ניתנות דווקא להם. אלא שבמקרה דנן כשהגיע האורח ונכנס לבית המדרש, חיכתה לו הפתעה בלתי נעימה בעליל.

לחסידות קרלין כידוע, ‘עבודת השם’ ייחודית משל עצמה. מי שיזדמן לבית כנסת קרלינאי יתקשה להחמיץ את השאגות העוצמתיות היוצאות מחדרי ליבם של החסידים בשעת התפילה. אינו דומה ‘אז ישיר’ ליטאי לעבודת השירה הקרלינאית, אינו דומה ‘נשמת’ ספרדי לצעקת ‘נשמת כל חי’ מקפיאת הדם של החסידות. אכן, זוהי ‘עבודה’.

והנה, כשהגיע היהודי החסיד לבית המדרש בשבת קודש, נקרא אל ר’ משה פיינשטיין שהזהירו בחדר צדדי: “כאן בית כנסת ליטאי, כאן עבודת השם היא דווקא ברעדה, דווקא בשלווה ובהתבוננות. דע לך כי אם תשמע צעקה אחת מכיוונך בשעת התפילה, הרי שמיד תמצא את מקומך בחוץ” – ובעוד החסיד מהרהר האם אכן מפיו של הרב נשמעו דברים קשים כגידים אלו, המשיך ר’ משה בתקיפות: “גבאי בית הכנסת עומדים הכן וכבר שמו עיניהם בך, השמר לך”.

והחסיד, בראותו כל זאת וביראתו יראת הרוממות, שב למקומו בחשש והחל את התפילה כבני המקום בשקט ובכוונה. פעם ופעמים נלחם בעצמו, וכמעט שכבר זעק זעקה גדולה ומרה, אלא שעיניו הגדולות של ר’ משה עמדו לנגד עיניו ומיד נשתתק.

אלא שלפתע, ללא יכולת שליטה ובלי הכנה מוקדמת, פרצה שאגה אדירה מפיו של האורח, שאגה גדולה וחזקה יותר מאי-פעם, שאגה היוצאת והמתפרצת מעמקי כלוב נעול “נ-ש-מ-ת  כ-ל  ח-י”.

האיש, שתפס מה עולל, הביט לכל הכיוונים ביראה ובחרדה ועיניו תרות אחר הגבאי, מכין עצמו לרגע המביש של ‘השלכתו’ מבית הכנסת. אך מאום לא קרה. דקה עברה ועוד דקה, והתפילה ממשיכה כהרגלה, לא גבאי ולא שוטר, לא כעס ולא חרון.

בסיום התפילה, ניגש האורח בחשש למקומו של ר’ משה מנסה להבין את אשר ארע: מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר.

אלא שהגאון קיבלו בלבביות ובמאור פנים ואף ברכת ‘יישר כח’ גדולה הוסיף לו. כאן לא יכל החסיד להתאפק כלל ועיקר ושאל את הרב: “ילמדנו רבינו, והלא בתחילת התפילה הזהירני כבודו את הגדולה והחמורה שבאזהרות ואילו עתה לא רק שקפידה אין כאן, אלא ברכה יש כאן?”

ר’ משה חייך והשיב לחסיד כשהוא מסביר לו פרק בעבודת השם: “הן אמת, בתחילה הזהרתיך והורתיך שלא תצעק ושלא תרעיש, איני חפץ כאן ברעשי שוק. בזעקות חיצוניות. אך אז הגיעה צעקתך שיצאה ללא הכנה וללא תכנון מוקדם. דווקא זעקה שיצאה ממעמקי הלב מתוך הפנימיות ולא מתוך ‘החיצונית’ דווקא זו היא המעולה שבעבודת השם. יהי חלקי עם חלקך”.

פרק חשוב מאד בעבודה לימדנו ר’ משה. ישנה צעקה וישנה זעקה. ישנה פנימיות וישנה חיצוניות. שני בני אדם עשויים לעמוד באותו המקום ובאותה השעה ומפיהם תבקע אותה זעקה, אלא שאצל האחד נחשבת לו כגדולה והמעולה שבתפילות. והאחר, רחמנא ליצלן – צועק ואינו נענה.

נדמה, כי זו היא מעלתה הגדולה של תקופת ימי בין הזמנים – הימים הקרובים, השבוע שעוד נותר. יפה הוא הלימוד וחשובה היא שמירת הסדרים בימי הזמן. אולם גדולה היא עשרת מונים העבודה בימים של חולין, בימים בני בלי סדר הנעדרים אף את ‘בין הסדרים’.

בימים כאלו בהם השעון לא סופר דקות, והמונה לא מתקתק את ‘שמירת הסדרים’ הקפדנית, דווקא אז דומה הוא עובד השם למלאך השם צבקות. שכן עבודה פנימית, לימדנו ר’ משה, גדול כוחה פי עשרה מזו החיצונית.