כולנו מכירים את תופעת המומחים והפרשנים שתמיד יסבירו למה אי-אפשר. העולם לא יאפשר, אמריקה תתנגד, מיליארד מוסלמים יקומו עלינו.
הם הביאו טיעונים משכנעים מדוע אי-אפשר לבנות יישובים ביהודה ושומרון ולהחיל את הריבונות על ירושלים המזרחית ועל רמת הגולן. למה אין סיכוי ששגרירויות זרות יעברו לירושלים. למה אין לנו יכולת לנצח את הטרור, ועד כמה אין בכוחנו למנוע את תכנית הגרעין של איראן.
גם אחרי שהתברר שוב ושוב שהאתגרים האלה בהחלט אפשריים, ושעל-ידי נחישות ונכונות לעמוד בלחצים מצליחים לקבוע עובדות בשטח ולאלץ את העולם להסכים למציאות החדשה - עדיין יעמדו אותם מומחים ופרשנים ויזעקו על כל אתגר חדש כי הוא חסר סיכוי ובלתי-אפשרי.
ובאמת, לא תמיד אלה פחדי שווא. לעיתים ההתנגדות הצפויה אמורה להיות קשה, והשאלה היא אם להירתע או להתייצב נגדה.
עניין של אמונה
לדילמות האלה אין תשובה אובייקטיבית. הכול עניין של אמונה. קטני אמונה ייסוגו לנוכח הקושי הקטן ביותר וימהרו לקבוע שאי-אפשר להתקדם אל היעד. לעומתם, אנשי האמונה ועוז הרוח לא יירתעו גם מפני הקשיים הגדולים ביותר. הם יוסיפו לצעוד ולהתקדם, אף-על-פי שסביבתם תאמר כי הם מטיחים ראשם בקיר – ובסופו של דבר הם יבקיעו את הקיר.
הבה נחזור מאה שנים לאחור, אל ברית-המועצות הקומוניסטית. היהדות ניצבה מול שלטון אכזר, נטול עכבות; שלטון שמסוגל לתלוש אדם מביתו וממשפחתו ולהוציאו להורג בלי אומר ודברים. מולו התייצב הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש. בלי נשק, בלי תמיכה ציבורית, בלי כלים להילחם בשלטון הרשע.
וכי יש מאבק נטול סיכוי מזה?
הרבי הקים רשת מחתרתית של חסידים נחושים ובעלי מסירת נפש, שהתפזרו על פני כל המדינה וניסו לשמר את גחלת היהדות. הם פתחו בתי כנסת, תלמודי תורה, מקוואות טהרה. דאגו לשחיטה כשרה, לברית מילה ולאספקת תשמישי קדושה וספרות יהודית.
הזהירו את הרבי כי הוא משחק באש, אך הוא לא נרתע, וכך הדריך את חסידיו - למסור את הנפש בפועל, בלי לפחד ובלי לחשוש. הפעילים נתפסו, נאסרו, הוגלו ואף הוצאו להורג. אבל במקומו של פעיל שנתפס בא אחר.
נקודת השבירה של הרשע
גם הרבי נאסר, ולרגע נדמה היה שאין כוח בעולם שיוכל למנוע משלטון הרשע לבצע את זממו ולקפד חלילה את פתיל חייו. כאן התחולל הנס, שעד היום קשה להעריך את עוצמתו – בסופו של דבר הרבי שוחרר, וימי שחרורו, י"ב-י"ג בתמוז, נהפכו לחג הגאולה.
כיום ברור שנקודת השבירה של ממלכת הרשע הייתה באירוע שנראה בשעתו שולי - שחרורו של הרבי ממאסרו. השלטון, שחיסל בלי להניד עפעף שרים ורוזנים, מנהיגי ציבור וכוהני דת – הובס ונכנע מול רבי יהודי, שבור בגוף אך ענק ברוח.
חג הגאולה ממחיש את כוחה של האמונה. אם אך נהיה נחושים וניאבק במסירת נפש ובנחישות על הדברים החיוניים לקיום עמנו – הקב"ה יהיה בעזרנו ואנחנו ננצח, למרות כל המכשולים.
