הבוז הפעם היה על היוהרה של בנט. אבל האם אנו לא נגועים במשהו מהבנטיזם הזה?

1.

כבר בתחילת השבוע ידעתי על איזה נושא אני הולך לכתוב בסופו. למרות סדר היום שמשתנה כל דקה, לא היה לי ספק מה האייטם המרכזי של השבוע הזה.

ולא, אני לא מתכוון לריאיון של בנט לערוץ 12. לא נראה שיש צורך שאכתוב עליו. להפך, בשבוע שבו כל הפיד לועג לו, אני יכול לצאת לחופשה. אפילו הרגשתי קצת מיותר בימים האחרונים.

אבל אז נזכרתי שהפוליטיקה של בנט בנויה על שקרים למרחקים ארוכים. יש לי הרגשה שעוד אצטרך לכתוב עליו. זה יהיה בשבוע שבו כולם יכתבו עליו דברים טובים. חכו חכו.

2.

אז על מה צריך לדבר השבוע? מה הנושא המרכזי? כמובן: הניסים הגדולים של מלחמת 'עם כלביא'. ההצלחה האדירה במתקפה של חיל האוויר, החסדים העצומים בפגיעה המועטה יחסית בעורף.

וואלה? אבל כבר עסקנו בזה בשבוע שעבר. זה היה הסיפור של לפני שבוע, כמעט שבועיים. תתקדם.

אז זה העניין, שלא. אסור להתקדם. אסור לשכוח. אסור להסתפק בהלל החגיגי של ראש חודש תמוז או בקידוש בשבת בבית הכנסת. ניסים בסדר גודל כזה לא רואים בכל יום, לא רואים בכל דור. וזה מחייב התבוננות. לא להחמיץ את גודל השעה.

ולכן בימים כאלה אני מקפיד במיוחד להקשיב לפרשנים ביטחוניים־רוחניים שכבר הוכיחו את עצמם, אחרת אני עלול לפספס את הסיפור. ואני לא מתכוון עכשיו שצריך להקפיד להאזין לפרשנים כמו האלוף (במיל') יפתח רון טל או לנועם אמיר, ולא לפרשנים כמו ישראל זיו, עמוס גלעד, עמוס ידלין ויתר העמוסים (במיל') שכבר שנים טועים, ובעיקר מטעים. זה פשוט.

אני מתכוון לפרשנים ביטחוניים־רוחניים, שיורדים ללב הדברים של המציאות שלנו כאן, ולא נשארים רק ברמת תמרוני הצבא.

הרי כל המערכה הגדולה הזאת, כל שבע החזיתות, הן מול "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה". אנחנו חיים בארץ הקודש, שזוכה להשגחה אלוקית מיוחדת. באזור שנכתבו עליו כל כך הרבה פסוקים, הבטחות טובות, ברכות, נבואות נחמה – וגם חלילה להפך, אם לא נשמור מצוות ולא נהיה ראויים. אז אתה לא יכול לחיות במקום כזה, בתקופה כזאת, ולהישאר בנתונים הצבאיים היבשים. זה ממש לא לראות את התמונה המלאה.

3.

אני רוצה להתמקד הפעם באחד מהפרשנים הביטחוניים־רוחניים, אחד הבולטים שבהם, הרב דוד ג'יאמי. בכל בוקר אני ועוד אלפי יהודים מקבלים הקלטות קצרות שלו בקבוצת ווטסאפ שנקראת "אדם לעמל יולד – תורת חיים לאנשי מעשה". זה לא שיעור עם מראי מקומות (למרות שגם שיעור כזה נשלח שם מעת לעת), לא שיחה שמוקלטת בבית המדרש, אלא הודעת ווטסאפ קולית שבה הרב ג'יאמי, מרבני ישיבת הר המור, מדבר בסגנון חופשי, ממש בגובה העיניים, על ענייני השעה מנקודת המבט שלו. ואיזה מבט יש לו!

"חכמינו אומרים, שמיום שנחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים", כך נפתחה הפרשנות שלו להישגי מלחמת 12 הימים. "חומת ברזל, זאת אומרת, יש מחיצה באמצע, בינינו ובין ריבונו של עולם. אי אפשר לעבור. זה דו־צדדי. יש חיסרון בעבודת השם, וגם יש חיסרון בהשגחת השם. לא רואים את השגחת השם על עם ישראל. עם ישראל נראה נרדף, נראה מסכן. יש באמצע, בינינו ובין ריבונו של עולם, הפסקה, מחיצה. ככה קרה מיום שנחרב בית המקדש. זה האסון הגדול העיקרי.

ומה קורה היום? היום המחיצה הזאת נופלת. נופלת משני הצדדים. מצד אחד היא נופלת כי יש התעוררות מלמטה. אני לדודי. עם ישראל מחפש את ריבונו של עולם. עם ישראל מחפש להתקרב אליו. עם ישראל מחפש מצוות. עם ישראל מחפש תפילות. עם ישראל מחפש כותל. עם ישראל מחפש שבת, מחפש כשרות, מחפש תפילין. זה דבר אחד.

ומהצד השני - רואים בעיניים, נפרצה החומה הזו מלמעלה. ודודי לי. הקדוש ברוך הוא משגיח על עם ישראל, מאיר פניו על עם ישראל, עושה להם כאלה ישועות, שאף אחד לא ציפה.

האופטימיים בתחזיות של התקפה על איראן אמרו שיהיו פה מאות הרוגים. אמרו שגוש דן יהיה חציו חרב. ככה אמרו האופטימיים. והנה תראו מה שקורה, תראו איזו הארת פנים, איזו אהבה, איזה חיבוק של ריבונו של עולם. שלא לדבר על ההצלחות העצומות של חיילינו בשטח האויב. ניסים גלויים שאין כדוגמתם, כמו במלחמת ששת הימים ועוד יותר".

4.

"מה זה כל זה?" שואל הרב ג'יאמי, ומיד עונה בקולו הנמרץ: "יורדת המחיצה בינינו ובין ריבונו של עולם. זה נופל. חוזרת האהבה, חוזר החיבוק, חוזר הקשר בינינו ובין ריבונו של עולם. אנחנו רואים את זה בעיניים. ועל זה אנחנו אומרים שאנחנו חיים בתקופה היסטורית – לא רק בגלל שפה אנחנו עושים, ופה יש ביצועים של צה"ל, ופה יש השמדה של הרשע. כל זה נכון, אבל עיקר העיקרים הוא שנופלת המחיצה בינינו ובין ריבונו של עולם".

וואו. אתם קולטים את המסר? הכותרת המרכזית של הימים האלה היא לא ההתרחשויות הצבאיות המשמחות. הן פשוט התוצאה של הכותרת האמיתית – המחיצה שהולכת ונופלת בין עם ישראל לאלוקיו.

"צריך לשים לב לזה", ממשיך הרב ג'יאמי. "צריך לפתוח עיניים לזה. אם אתה בא לבן שלך, שאתה משקיע בו ואתה חושב עליו ואתה עושה לו כל מה שצריך, ואז אתה שואל אותו: 'אבא אוהב אותך?' והוא אומר: 'אני לא יודע' – זה מעליב. צריך לשים לב שנופלת המחיצה בינינו ובין ריבונו של עולם, זה מה שקורה לנגד עינינו.

ומי רואה את זה? כולם. גם אומות העולם רואות את זה. כולם בהלם מגודל האהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל. לא לחינם נשיא ארצות הברית גם רצה לקחת חלק. הוא רצה להיות שותף בעניין. הוא ישב על הגדר והתלבט מה לעשות כמה ימים. בסדר, יש לו אולי גם כוונות טובות, אבל ברגע שעם ישראל הרים את הכפפה והחליט להשמיד את הרשע, משהו שכל העולם חיכה לו, מול מדינה שכל העניין שלה להשמיד ולהשמיד – כל העולם חיכה, ומי הרים את הכפפה? עם ישראל. וברגע שעם ישראל הרים את הכפפה ויש לעם ישראל כזו הארת פנים מריבונו של עולם, אף אחד לא עומד מנגד, הלב של כולם נמס.

ונשיא ארצות הברית רואה את זה. הוא חייב ללכת אחרי זה, ולכן הוא גם כן נהיה שותף. זאת זכות לו להיות שותף. אנחנו מקבלים את זה שגם הוא יהיה שותף. שיעזור. אבל מי פרץ את הדרך? הקשר הזה, השילוב המנצח, של ריבונו של עולם ועם ישראל.

רבותיי! הגיע הזמן לומר, ולהסתכל, ולראות, ולפרסם: נפרץ הפרץ. ירדה המחיצה. שבנו להיות חברים של ריבונו של עולם. על זה אנחנו נרקוד ונשמח ונגיד 'מזמור לתודה', ועוד יראנו ה' נפלאות כהנה וכהנה במהרה בימינו".

5.

אחרי שישבתי לתמלל כאן את ההודעה הקולית הזאת של הרב ג'יאמי, עברה בי המחשבה שאולי בעצם כן כתבתי כאן על הריאיון עם בנט. הרי על מה לעגו לו כולם בכזאת יצירתיות השבוע? על לקיחת קרדיט על מבצע לו לא. מה אתה נדחף? הרי ברור שזה לא אתה. זה סיפור שהוא גדול ממך.

ואיך לעגו לו? לקחו תמונות ארכיון של רגעים היסטוריים שאליהם הוא כביכול נדחף. בהתחלה הלכו על אירועים מהמאה האחרונה, כמו הכרזת המדינה או שחרור הכותל, ואז בעזרת בינה מלאכותית יצרו תמונות של רגעים היסטוריים מהתנ"ך, שבנט מפציע בהם, בתפקיד המושיע.

הנה הוא עומד ליד דוד המלך שניצב מול גוליית הענק ולוחש לו תדרוך אחרון באוזן, וכאן הוא ניצב לצד אליהו בהר הכרמל רגע לפני שיורדת אש משמיים. נראה לי שהפעם הבוז לא היה על הנוכלות והשקרים של בנט, כמו על היומרה, על היוהרה. מי אתה? כולה בנט. אז שב בשקט.

אבל האם אנחנו לא נגועים במשהו מהבנטיזם הזה? האם אנחנו מבינים כמה כולנו, מדינת ישראל, צה"ל, חיל האוויר, המוסד, נתניהו ואפילו טראמפ, קטנים מול יד ה' שמנהלת באמת את העניינים?

6.

קל מאוד להבין ברגע אחד את האבסורד, מול איור גאוני של בנט עומד רגע לפני הנס המטורף של קריעת ים סוף ונותן טיפים אחרונים לנחשון בן עמינדב, אבל מה לגבי המציאות הניסית של היום? בזמן אמת, אנחנו מבינים את האירוע?

אני רוצה לשתף אתכם בתרגיל קטן שעשיתי לעצמי בימים האחרונים: בכל בוקר בפסוקי דזמרה, כשאומרים את הפסוק היפה "לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה - רוצה ה' את יראיו, את המייחלים לחסדו" - אני לא מדמיין סוס מלחמה. נו, ברור שלתפילה טובה יש כוח יותר מלאיזה סוס מהעולם העתיק.

החוכמה היא לעצום את העיניים ולדמיין מפציץ B2 אמריקאי אימתני, יורד במלוא עוצמתו לבליץ של פצצות חודרות בונקר, ואז לדמיין איזה יהודי ירא שמיים שמתפלל תפילה טובה, ומייחל לחסד ה' - ולהבין שהאחרון משפיע על המציאות של הראשון.

איך זה עובד בדיוק? קשה לי להסביר, אבל אולי הרב ג'יאמי יעשה את זה בפרשנות הביטחונית־רוחנית של מחר. היו עימנו.

• הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'