היה זה בערב פסח, ואני נוסע במכוניתי מן העיר מודיעין עילית אל ירושלים. בצומת שילת, הבחנתי בהתקהלות קטנה שמוקדיה היו אי התנועה הזעיר שבמרכז הכביש, ופינת הצומת סביב הגדר הירוקה. בתי הקטנה שישבה מאחור התרגשה נוכח ניידות המשטרה הרבות, ובצוותא ספרנו כ-13 מכוניות ואופנוע אחד.
מספר המפגינים עמד להערכתי על 25-30 אנשים. כולם או רובם המכריע סביב גיל העשרה. בחישוב פשוט יועדה כל מכונית משטרה לשני מפגינים.
המראה הבלתי משובב הזה עורר בי רגש חזק, שזיהויו לא דרש זמן רב מידי: בושה וגם צער.
חשתי כלימה, וגם כאב, עבורכם ידידי הטובים. האם לזה התכוון המשורר? האם ההפגנות הלא מרשימות הללו, המזכירות טיול בחופשה של ילדים שבישרו להם כי הם רשאים לצאת ורק לא נמסר להם לאן – מכבדות אתכם?
חלק לא מבוטל מאנשי ‘הפלג הירושלמי’ הם דמויות אתם גדלתי, ומהם למדתי. חלקם מוכרים לי כאנשים נבונים, מיושבים, ובעיקר לא אימפולסיביים.
מהיכן נובעות האמוציות המביכות הללו המוציאות אתכם או את ילדיכם כל שני וחמישי לרחובות העיר ולצמתים הסואנים בעוד החברה החרדית ככלל מתנערת מפעילותיכם? האם אינכם חשים כי אתם צועדים אל פינה מבודדת שתותיר אתכם במבחן ההיסטוריה כקבוצה שולית, זעופה, ומתבודדת, בנרטיב של הציבור החרדי?
השסע שנפער בתוככי המגזר הליטאי גדול מידי, ותלוי רבנים גדולים מידי, מכדי שאוכל לדון בו. הטיעונים כי ‘גם לכם יש רב’ מוכרים לכל, ואיש לא מזלזל חלילה בגדוליכם, ומכל מקום האם אינכם חשים כי במהלכים האחרונים חרגתם עד מעבר לקו האדום התוחם את גבולות החברה החרדית?
בביקורי אצל אחד מרבני קרית ספר המוכרים ביותר, סיפר לי הרב על שיחת טלפון מפתיעה אותה קיבל דקות ספורות קודם לכן. היה זה אברך המשתייך ל’פלג המרכזי’, שביקש עצה מהרב כיצד להתגבר על סלידתו משכינו ‘העצניק’ החולף על פניו ומברכו לשלום. האם עליו להשיב לו ברכת שלום, האם מותר לו להשאיל לו כלים או מאכלים, או שמא פטור הוא מלהכיר בו.
אילו לא הייתי שומע זאת באזני, הייתי מתקשה להאמין, אולם סיפורים כמעט זהים נשמעים שוב ושוב במהלך החודשים האחרונים.
אז נכון, מדובר ברדיקלים, אברכים שטופי שנאה שהפולמוס החריף העביר אותם על דעתם, אולם התגובה חסרת המידתיות של אותם יחידים, מהווה סימבול מובהק על היחס האנטגוניסטי, שלא לומר עוין כלפיכם, מצד המיינסטרים החרדי ‘השפוי’.
את הקבוצה המרכזית הזו, ידידי הטובים בכנות, אתם עומדים להפסיד.