א.
זהו, מבצע 'עם כלביא' הסתיים. לכאורה הסתיים. לא באמת. כי אתם יודעים איך זה, אריה שקם והתעורר ושאג לא נרדם כל כך מהר.
במחשבה שנייה, אני לא יודע אם המשפט הזה בכלל נכון. יכול להיות שאריה שמתעורר ונלחם - הולך מיד אחר כך לישון שינה ארוכה. אז תעזבו לרגע את המשל ותתמקדו בנמשל, טוב? הוא בוודאי נכון. עם ישראל התעורר. הוא נמצא במצב תודעתי אחר. והוא לא יחזור אחורה כל כך מהר.
הראשון להבין את זה הוא ראש הממשלה. תראו איך הוא מדבר בימים האחרונים. טלית, פסוקים, כותל, הקדוש ברוך הוא, סייעתא דשמיא, "שאלוקים יהיה בעזרנו". אנחנו שומעים אותו מדבר כבר עשרות שנים. נכון, היה ברוך ה' פה, בעזרת ה' שם. בעיקר לפני בחירות. אבל הפעם זה משהו אחר. ממש שפה חדשה של בנימין נתניהו.
"אזרחי ישראל היקרים", כך הוא פתח את מסיבת העיתונאים הראשונה שלו אחרי השמדת הגרעין על ידי חיל האוויר האמריקאי, "כשנבחרתי לראשונה לראשות הממשלה, השתתפתי במצעד החיים במחנה ההשמדה אושוויץ. הרגשתי שם פתאום צורך עז (הוא הדגיש בקולו את המילה "עז") להתעטף בטלית. התעטפתי ואמרתי: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!'.
"לפני עשרה ימים, שעות אחדות לפני היציאה למבצע ההיסטורי נגד משטר הרשע של איראן, ביקרתי בכותל המערבי, וגם שם פתאום הרגשתי צורך עז (ושוב הדגשה) להתעטף בטלית".
ב.
האמת שכשראיתי לראשונה את התמונה הזאת עם הטלית, תהיתי לגביה. התרגלנו לראות ראשי ממשלה עם כיפה בכותל, אבל טלית? מי שם לו פתאום טלית? נשיא ארגנטינה? מרדכי איש הכותל? ובכן, נתניהו מספר בפתח מסיבת העיתונאים שלו, ששודרה בשידור חי בכל הערוצים, שהוא פשוט הרגיש צורך עז לעשות את זה. "נשאתי תפילה להצלחת טייסינו הגיבורים, חיילינו ומפקדינו המעולים, לביטחון מדינתנו ולשלום עמנו… והיום אחרי עשרה ימים חזרתי לכותל יחד עם רעייתי. שוב התעטפתי בטלית ונשאתי תפילת הודיה ובקשה להמשך ההצלחה".
וואו. חבל שנתניהו לא מכיר את ה"לשם ייחוד" שיש האומרים בכל בוקר קודם עטיפה בטלית (פראייר מי שלא אומר): "ועל ידי מצוות ציצית, תינצל נפשי ורוחי ונשמתי ותפילתי מן החיצונים, והטלית תפרוש כנפיה עליהם, ותצילם כנשר יעיר קינו, על גוזליו ירחף".
בתום מסיבת העיתונאים הארוכה, כולל שאלות באנגלית מהתקשורת הזרה, אמר נתניהו: "יש עוד שאלות? אז אני רוצה להגיד משהו נוסף. אני אמרתי, לא בבדיחות הדעת, אמרתי את זה מעומק ליבי ואמונתי, שהסיעה הכי חשובה בכנסת ישראל היא סייעתא דשמיא. הייתה לנו כאן גבורה אדירה של לוחמינו, של אזרחינו, עזרה אדירה של ידידינו, אבל הייתה גם סייעתא דשמיא של הקדוש ברוך הוא. ועל כך אני מודה בשם דורות של יהודים שחיכו להקים את מדינתנו, ציפו שאנחנו נגן על עתידנו. כך אנחנו עושים. תודה לכם".
ג.
היו שאמרו השבוע, ובעיקר היו שחשבו השבוע: נו, באמת, אין מה להתרגש. זה הרי נתניהו, הכול אצלו מחושב. הכול פוליטי. הוא מבין שככה הוא צריך לדבר עכשיו לבייס.
אז קודם כול, אני דווקא מאמין לו הפעם. למה לחשוב שאחרי כל החודשים האחרונים לא התעוררה גם אצל נתניהו הנקודה היהודית? הרי זה קרה אפילו ליהודי הכי רחוק והכי מתבולל באלסקה, למה שזה לא יקרה לראש ממשלת ישראל, האיש שיודע יותר טוב מכולם כמה תחכום ותכנון וגבורה ותעוזה אנושיים היו כאן - וכמה יד אלוקים הייתה כאן? אתם יודעים לכמה הרוגים ציפו כשאישרו את הפעולה?
לפי הדיווחים בתקשורת, ערב ההחלטה על התקיפה, צה"ל הציג לקבינט תרחיש ייחוס שלפיו 400 אזרחים ייהרגו, ובמקרה הגרוע יגיע מספר ההרוגים ל־800. ראיתי גם הערכות של מספרים גדולים בהרבה. ה' ישמור. ה' שמר. נכון שכל נרצח הוא עולם ומלואו, ואיבדנו 29 עולמות ומלואם כאלה במלחמה, הי"ד. אבל כשבאים לסכם את המלחמה, לא רק שהתסריט הכי גרוע לא קרה, אלא שגם התסריט הכי אופטימי לא התממש. יודעים למה? כי המבצע הצליח מעל ומעבר לכל דמיון ולכל תכנון.
ושימו לב: לא מדובר על נס אחד או שניים, או מאה אפילו, אלא על שרשרת של ניסים שאחד גרם לשני. אחד יושב על השני. אריח על גבי לבנה. אם לא היה הנס הראשון לא היה השני, ואם לא היה החמישי לא היה השישי. חלק מהניסים כולנו מכירים, כמו למשל נפילת משטר נסראללה, ואז אסד. ועל חלק אנחנו ממש לא יודעים ואולי לא נדע לעולם. בכל זאת, כדי להקל עליכם קצת בכוונה ב"נשמת" הקרוב, שלא תתפזרו מרוב ניסים, אתן לכם טיפ: תחשבו רק על ניסיון ההתנקשות בטראמפ בעצרת הבחירות ההיא. נסו לדמיין שהיורה לא היה מפספס בכמה סנטימטרים. איפה היינו היום? וזה רק נס אחד מתוך אלף אלפי אלפים וריבי רבבות שהקדוש ברוך הוא עשה איתנו בחודשים האחרונים.
ד.
אבל אתם יודעים מה? נניח שראש הממשלה אדיש לכל הניסים והנפלאות, וכל השיח האמוני החדש שלו הוא רק לצרכים פוליטיים. מצוין, זה אפילו עוד יותר מרגש. כי זה אומר שנתניהו מבין איפה לב העם נמצא, ואיך צריך לדבר אליו. תמיד הוא היה גאון בלזהות את הסנטימנט הציבורי. אז עכשיו הוא קולט שעם ישראל רוצה את ראש הממשלה שלו עטוף בטלית? נפלא ביותר.
זה אומר שהסיפור הוא בכלל לא נתניהו האיש, אלא עם ישראל כולו, שעובר תהליך, ונתניהו מזהה את זה. הרי את דיבורי האמונה האלה הוא לא אמר בריאיון לאיזה עיתון חרדי, אלא במסיבת עיתונאים בשידור חי מול העולם כולו.
אפרופו העולם: אני חושב על אותו יהודי מתבולל מאלסקה שהתעוררה אצלו הנקודה היהודית, והוא פתאום מרגיש גאווה על הניצחון הגדול של מדינת היהודים, ועיניו נשואות אל ישראל שהוא כנראה לא ביקר בה מעולם (אתם לא מבינים כמה יהודים כאלה יש!) ואל ראש הממשלה שלה. כמה מסרים יהודיים הוא קיבל השבוע ממנו. כמה סמלים יהודיים. זה מדהים.
ויש עוד זווית שבגללה התרגשתי מדיבורי האמונה של נתניהו. אחרי ההצלחה המופלאה של טייסינו באיראן אני כל הזמן חושש שנחזור חלילה לקונספציית "כוחי ועוצם ידי". הרי כידוע זה בדיוק מה שקרה אחרי ניסי מלחמת ששת הימים. ואז לאן הגענו? למלחמת יום הכיפורים.
כאן אומנם התהליך הוא הפוך: התחלנו מהשפל הנורא של 7 באוקטובר, והגענו בזמן די קצר להצלחה המסחררת באיראן. אבל איזה פספוס זה יהיה אם אחרי התיקון הכואב שעברנו בשמחת תורה נחזור שוב אל היהירות הצבאית. והנה ראש הממשלה, בנאום לאומה, ברגעי השיא של חייו, מזכיר בענווה שוב ושוב את בורא העולם. יש בזה חשיבות גדולה לא רק ביחס למיליוני הצופים אלא גם כלפי שמיא.
ה.
לא רק על אביו שבשמיים דיבר ראש הממשלה השבוע. בכל הראיונות הוא ציטט מילה במילה את הצוואה החיה של אביו, פרופ' בן ציון נתניהו, בנאום שנשא במרכז בגין ביום הולדתו ה־100, שבו בחר לדבר על המשימה לחסל את איום הגרעין.
הייתי שם באותו אירוע, לפני כ־15 שנה, ואני חייב להתוודות שבזמן אמת זה היה קצת מוזר. יום הולדת 100, כולם מברכים ומהללים אותך, מאחלים איחולים מרגשים (לא איחלו לו 'עד 120', זה לא כל כך מנומס בגיל כזה), ואז בסוף, בנאום התודה שלך, אתה הורס את המסיבה ומדבר על סכנת השמדה שמרחפת מעל ראשי כל הנוכחים? תנוח. זה יום הולדת. אולי עוד מעט ישירו פה כולם "איפה איפה איפה איפה הפצצה?".
אני זוכר שבזמן אמת ראיתי בזה ניתוק מהמציאות. אבל זה העניין, שכנראה דווקא התעלמות מהסכנה הזאת הייתה ניתוק מהמציאות. וטוב שנתניהו האב הצליח להחדיר בנתניהו הבן את ההכרח להישיר מבט למציאות.
והיה עוד מישהו שנתניהו הזכיר השבוע כמי שנותן לו את הכוחות לעמוד בכל האתגרים מול אויבים מחוץ ומבית למרות שהוא לא פגש אותו מעולם: סבא שלו, הרב נתן מילקובסקי (אגב, מקור השם נתניהו הוא בשם העט של הסב הנערץ) שהשנה מלאו 90 שנה לפטירתו.
השבוע שלח לי החוקר חיים לנגזם צילום של עיתון 'הירדן' משנת תרצ"ה (1935) שהוקדש לדמותו של הרב, המחנך, הפעיל הציוני ובעיקר הנואם המופלא, הרב נתן מילקובסקי. לרגל מלאות שלושים יום לפטירתו בחר העיתון, מכל נאומיו, לפרסם נאום תקיף במיוחד שבו נתניהו הסב דיבר במילים קשות ובכאב נורא על הנזק שגורמים היהודים הפרוגרסיביים של אותם ימים לעם ישראל.
ו.
מדהים לקרוא היום את הצוואה שהשאיר סבו של נתניהו. הוא פותח במתקפה עזה על התנועה הרפורמית ועל מי שמשנה את ההלכה, שילדיו כבר עוזבים לגמרי את היהדות: "ההתבוללות כרתה קבר אחר קבר, ומיהרה לקבור את כל קודשינו, את כל אוצרותינו הלאומיים. מחקה את זיכרונות ציון וירושלים מכל תפילותינו הקדושות, תרגמה אותן לכל הלשונות הזרות שבעולם, ושינתה על ידי כך את תוכנן וגם העמיקה את הקרע באחדות האומה. אין יותר אותו הסידור ואותה התפילה בלשון האחת הקדושה אצל כל היהודים בעולם כולו. וגם את בתי הכנסיות שהיו מרכזינו הרוחניים בגולה המירו ב'היכלות', ב'טמפלים' נאים ומהודרים, מקושטים בשיש, אבל יפים רק מבחוץ, מבפנים הם ריקים ושוממים.
"את השכינה גירשו מן ה'טמפל'. את השכינה שהייתה מבכה את גלות עמה ואת גלותה שלה. זו שמילאה בבכייה כל פינה בבית המדרש הישן - אבל מילאה אותו גם ברוחה".
איזו בהירות: רפורמה בהלכה היא בעצם פגיעה באחדות האומה, כי הרי מה מחבר אותנו? הסידור, התפילות, שמירת המסורת מדור לדור. ומי שמקים בית כנסת שלא על פי ההלכה – מגרש את השכינה.
ברגע שנתניהו הסב מתחיל לדבר על בית הכנסת ובית המדרש בעולמו של היהודי הוא מתחיל להשתפך ברגש: "בית המדרש הגדול והישן! מי לא יזכרנו? קר וזר היה הרחוב, קשים היו החיים - והנה בא היהודי לבית המדרש שלו, ובו היה מרפא את פצעיו. כאן ב'מקדש מעט' היה נזכר בבית המקדש שלו, בכוהניו, לוויו, שופטיו".
ושוב מתוך אותו לב יהודי חם, הוא תוקף את מי שמוציא את הקדושה מבית המדרש: "והנה, את בית המדרש הזה הפכה ההתבוללות ל'טמפל' קר, שומם ונבוב, 'טמפל' נוכרי בלא שכינה, בלא הצער היהודי, בלא אמונה ותוחלת יהודית!"
ז.
וכאן עובר הרב מיליקובסקי לעיקר – הנוער. העתיד. אנחנו רואים היום את הצעירים שחוזרים אל הציצית והתפילין והשבת. בדור ההוא התהליך היה בדיוק הפוך: "ההתבוללות גזלה מאיתנו את הנוער שלנו! את הנימוסים של עמו התרגל לשנוא, וברגש איבה התייחס לכל דבר יהודי… אלה שהחריבו את היהדות על כל צעד ושעל, והתייחסו לכל קודשינו ברוח של הפקרות, הם שהשאירו את ההמונים היהודים בלא חינוך יהודי, בלא דעת יהודית. בעלי המלאכה היהודים שהיו תמיד לוחמים עקשנים למען היהדות בעומק רגשותיהם – המונים אלה כאילו התנכרו לנו ולא מצאו עוד שום שמחה ועניין בחיים היהודיים".
ואחרי כל הדברים הקשים האלה, במקום אחד מוצא נתניהו הסב, הדתי, הציוני, מקורבו של הרב קוק (שהספיד אותו אחרי פטירתו), במקום אחד הוא מוצא מעט נחמה ותקווה.
בחזון שלו, בני הישיבות, אלה ששמרו על הגחלת היהודית בקנאות, הם אלה שיעלו לארץ ויקימו בה מדינה יהודית: "אבל עוד השאיר לנו האלוקים לפליטה קומץ קטן של יהודים לנטור את קודשיו, בישיבות ליטא, בבתי המדרשות באוקראינה, בבתי התפילה של החסידים בפולניה, שמהם עתידה לבוא הישועה. שם, בישיבות ובבתי המדרשות, הם חיו ורקמו את חלומם. זו אינטליגנציה שחונכה על הנבואה והאגדה, המשנה וההלכה, על הספרות היהודית החריפה והעמוקה, אינטליגנציה זו הופיעה ובפיה הבשורה החדשה".
ח.
אז עכשיו, אחרי שבנימין נתניהו קיים באופן מופלא כזה את השליחות שהטיל עליו אביו, הוא יכול לעבור למשימה הבאה בשרשרת הדורות – או בעצם המשימה הקודמת – המשימה שמטיל עליו סבו הגדול, הרב נתן מיליקובסקי. להחזיר את עם ישראל אל השורשים שלו.
איך אמר הסבא? להחזיר את השכינה. לחבר את עצמו ואת כל הדור הצעיר אל הקודש, אל התורה, שבלעדיה אין לנו עתיד. ולהיאבק בפרוגרסיבים, באותן תנועות שעדיין מנסות לנתק את עם ישראל מתורתו, מזהותו, מעצמו.
ועכשיו זה בדיוק הזמן. היהודי באלסקה מחכה, וגם היהודי בתל אביב. יש עכשיו רוב יהודי שמתעורר, שחוזר לשורשים, לבית אבא, לבית סבא. שרוצה מדינה יהודית ורוצה ראש ממשלה שמחובר לאמונה ולתפילה. נכון, זה לא פשוט. צאצאי הפרוגרסיבים מתקופת נתניהו הסב יילחמו בנתניהו הנכד. יהיה כאן מאבק קשה. כבר יש כאן מאבק קשה. אבל קטן על נתניהו. וחוץ מזה, תמיד אפשר לבוא לכותל, להתעטף בטלית ולבקש סייעתא דשמיא. שאלוקים יהיה בעזרנו.
• הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'
