לאחר תקופת לחימה שבמהלכה כולנו יצאנו מהשגרה, התבשרנו על הפסקת האש ועל חזרה לבתי הספר ולגנים.
עתה עומד הצוות החינוכי בפני אתגר מורכב: איך מחזירים ילדים שחוו חרדה, אי־ודאות ואולי אף טראומה, לתפקוד יומיומי במסגרת החינוכית?
ד"ר טליה רז, מרצה בתוכנית לתואר ראשון בחינוך לגיל הרך במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, מסבירה.
המסרים
ילדים בגיל הרך זקוקים לתחושת ביטחון ויציבות, על אחת כמה וכמה לאחר אירוע מטלטל ושובר שגרה. לשם כך נדרשת "נחיתה רכה" - יצירת מרחב בטוח, שבו הילדים יכולים לעבד את החוויות שלהם באופן הדרגתי ולאט לאט להצליח לחזור לשגרה. הצוות צריך להיות מכוון לכך על ידי מבט, מגע רך ותשומת לב, והמסר הבלתי־מילולי הוא: "אני כאן, אתם בטוחים, נתקדם יחד בקצב שלכם".
השפה שבה אנו משתמשים בימים הראשונים של החזרה לגן היא קריטית. ילדים בגיל הרך אינם מבינים מושגים מופשטים כמו "מלחמה" או "שלום", אך הם מבינים היטב "עכשיו בטוח" ו"אני כאן איתכם". חשוב להימנע ממילים כמו "נגמר" או "זה מאחורינו" כיוון שילדים קטנים אינם מבינים זמנים, והן עלולות ליצור ציפיות שאם לא יקוימו, יזעזעו שוב את תחושת האמון שלהם.
במקום זאת, נשתמש בשפה שמתייחסת להווה: "עכשיו אנחנו כאן יחד", "הגן שלנו הוא מקום בטוח" - שפה זו מתייחסת למה שמתרחש בהווה ומעניקה לילד תחושה של שליטה והכלה.
המשחק כמרפא
המשחק הוא השפה הטבעית של הילד לעיבוד חוויות קשות. בימים הראשונים, נפגוש כנראה משחק חזרתי רב: משחקי "אזעקה", "ממ"ד", או שהילדים יבנו מגדלים ויהרסו אותם. לא צריך למנוע מהם לעשות זאת. זה בדיוק מה שהנפש הצעירה צריכה כדי לעבד את מאורעות התקופה האחרונה.
התפקיד שלנו כמחנכים הוא לספק מסגרת בטוחה למשחקים מסוג זה ולהיות זמינים להכלת הרגשות שעולים. נכין פינות משחק רכות ונספק חומרי יצירה שמאפשרים ביטוי וגם אפשרות לפורקן אגרסיות, כמו לקרוע עיתונים ישנים, להכות בגוש חמר, וכמובן גם פעילות מוטורית בחצר הגן. חשוב לזכור: המשחק מסייע לעיבוד רגשי והוא חיוני להתמודד עם חוויות טובות ועל אחת כמה וכמה עם חוויות מורכבות.
הקצב האינדיבידואלי
אחד האתגרים המשמעותיים בהתמודדות עם מצבים רגשיים מורכבים בגיל הרך נובע מהעובדה שכל ילד מגיב באופן ייחודי. המנעד הרגשי הטבעי של הילד, הטמפרמנט האישי שלו, אופן ההתמודדות המשפחתית עם המצב המורכב, ומידת הגמישות או הנוקשות בשגרת היומיום - כל אלו יוצרים קשת רחבה של תגובות אפשריות. יש ילדים שיחזרו לתפקוד מיד, יש שיפגינו רגרסיה זמנית, ויש שיפתחו התנהגויות חדשות כמו היצמדות להורה או פחדים שלא היו קודם לכן.
כצוות חינוכי, עלינו להכיר בכך שאין קו זמן אחיד. ילד שנראה "חזק" היום עלול להציג קושי משמעותי מחר, וילד שמתקשה השבוע עשוי לפרוח בשבוע הבא. הגמישות וההבנה שלנו יהיו הכלי הטיפולי החשוב ביותר.
שיתוף ההורים
ההורים עברו גם הם תקופה קשה, ורבים מהם חווים תחושות של לחץ, חרדה ופחד. לכן, חיוני ליצור חיבור של שותפות אמיתית, לעדכן אותם במה שאנחנו רואים בגן, לספק להם כלים פשוטים להתמודדות בבית, ולהזכיר להם שגם להם מותר להיות לא מושלמים בתקופה הזו.
סימני האזהרה
חשוב שנכיר בסימנים שמחייבים התייעצות מקצועית נוספת: ילד שחוזר להרטבה לאחר שנגמל מחיתולים, שינויים קיצוניים בדפוסי שינה או אכילה, התקפי זעם חוזרים ומופרזים, או נסיגה מוחלטת מקשר חברתי. חשוב לציין כי רגרסיה קיצונית אינה שכיחה ובדרך כלל לא מתרחשת, אך חשוב להיות מודעים לה.
כצוות חינוכי, עלינו להבין שאיננו מטפלים, וכי תפקידנו בתקופה זו הוא ליצור מחדש לילד תחושה בסיסית שהעולם הוא מקום בטוח.
