צריך להודות: אנחנו יהודים פחדנים

לפני שלושת אלפים שנה הגיעו לארץ 12 איש, שליחי משה רבינו. הם באו לתור את הארץ, לבדוק איך כובשים אותה בפעם הראשונה. הם חוזרים אל המדבר ומספרים לבני ישראל סיפורי זוועה מסמרי שיער, על מחבלים שמתפוצצים באוטובוסים, על סכינים שמקפדות חיים, על… טוב, הבנתם את הרעיון. את דבריהם הם חותמים במשפט “ונהי בעיניינו כחגבים וכן היינו בעיניהם”. מפרשי המקרא מסבירים כי, כאשר חשו ילידי הענק כי המרגלים הינם חגבים בעיני עצמם – כך הסתכלו עליהם גם הם.

היום חטפתי יריקה, יריקה של “צאן לטבח”, יריקה שאחריה אתה מסתובב וממשיך ללכת, מנגב את הרוק המבחיל באגביות, יריקה של גורל אוטו-אנטישמי שמאלני.

הלכתי רגלית לכותל דרך הרובע היהודי, ביציאה מן הכותל התלבטתי האם לצאת דרך שער שכם או שער יפו, כשהבנתי שההתלבטות מתחילה מן הפחד החלטתי מיד לצאת דרך שער שכם. כעת דמיינו לעצמכם בחור לבוש כובע וחליפה צועד בחמש בערב ברחוב השוק, מסביבי קבוצת תיירים מלהגת בשפה דוייטשית כלשהי, ואני הולך ומביט.

בתחילת הדרך השיג אותי בחור חרדי וביקש שנלך יחד. אמרתי לו שאין כל בעיה, אך אני אינני בורח בביתי שלי. הוא ברח משם הלאה. אני המשכתי לצעוד.

היו אלו עשר דקות ארוכות וכבדות משקל, עשר דקות בהם חיפשתי סביבי יהודים, ניסיתי להבין מדוע הם מפחדים ללכת בביתם הנצחי, מדוע הם לא מבינים שכאשר מביטים אנו על עצמינו כחגבים, לא זו בלבד שכך מסתכלים עלינו חלאות האדם – אלא כך אנו ממש.

עשרים מטר לפני הפניה שבתוך השער חלף לידי ילד/מחבל-צעיר כבן 13, מבלי הנד עפעף ירק לי בפני והמשיך ללכת. ידעתי שלא כדאי לעורר מהומה – בכל זאת מאחורי עמדו עשרה שוטרים שהיו עוצרים אותי על “פגיעה בקטין” – אך בתוך תוכי זעמתי עליכם, המוני בית ישראל כותבי התגובות בפייסבוק של ראש הממשלה ומסמני הלייקים בדפי “אהרונוביץ’ הביתה”. אתם נטשתם את ירושלים, אתם אלו שמבכרים להאריך את הדרך ולא להראות נוכחות יהודית זועקת בשוק הערבי, באשמתכם ירושלים נראית כפי שהיא נראית.

ונהי בעינינו כבני אדם המוכנים להגן על עצמם ועל בניהם, וכך נהיה.