1.
נו, אז איך עבר עליכם השבוע? איך זה לזכות לחיות בתקופה היסטורית? איך זה לחוש את המשָק? מרגש, אה?
כשאני קורא על תקופות היסטוריות בתולדות מדינת ישראל, אחד הדברים שהכי מסקרנים אותי הוא לנסות להבין מה הרגישו המון העם. האמת היא שכמעט תמיד אני לא מצליח לקבל תשובה לשאלה הזאת.
הרי איך לומדים היסטוריה? בעיקר מתוך ספרים שמתארים את התקופה, אולי מהקלטות נדירות וקטעי ארכיון. אבל מכל אלה אפשר ללמוד בעיקר על הלך רוחם של מנהיגי התקופה, הפוליטיקאים, אנשי הצבא, אפילו אנשי הרוח. וזה מרתק כמובן.
אני לא אומר שלא מרגש אותי לשמוע את תקיעת השופר של הרב גורן בכותל, או את נאום השישה מיליון קטגורים של גדעון האוזנר בפתיחת משפט אייכמן, או את בן גוריון מכריז בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל וכו' וכו'.
אבל אני מאוד רוצה לדעת איך הרגישו באותם ימים האנשים שלא היו גיבורי התקופה. לא ראשי ממשלות ולא משוררים, אנשים רגילים. איפה האירועים ההיסטוריים פגשו אותם בחיים האישיים שלהם? ביום־יום? לא מיד באותו רגע, אלא כמה חודשים אחרי. שנה אחרי. זה שינה אותם? זה השפיע על המחשבות שלהם? על שיחות החולין שלהם? על התפילות שלהם?
2.
כמו שאמרתי, אין לי תשובה ברורה לשאלות מהסוג הזה, ואולי לכן אני קצת בלחץ בימים אלה. קודם כול מהאזעקות. זה לא שאני עסוק כל הזמן רק בשאלות על מהות החיים. אבל כן, הקאמבק המפתיע של דיני ומנהגי הקורונה – לא להתקהל בתפילות, לחגוג שמחות בפורום מצומצם, לנסות להתחבר על הבוקר לזום של בית הספר – גרם לי למחשבות נוגות.
האם בסופו של דבר, אחרי שהכול ייגמר, כל האירועים המכוננים שאנחנו עוברים כאן אכן יטביעו חותם על חיי היומיום שלנו, או שזה יהיה כמו חתונות הקורונה למשל?
זוכרים איך דיברו כאן בשיא המגפה, על כמה חתונות הקורונה מחזירות אותנו אל הפשוט והאמיתי? מעתה לא יהיו עוד אירועי שופוני, אמרנו, אלא חופות משפחתיות, קטנות, שמחות יותר. נו, ומה קרה דקה אחרי שנגמרה המגפה? חזרנו לאולמות הגדולים, לחתונות הגדולות, לצ'קים הגדולים.
אז יכול להיות שגם בסיפור של המלחמה זה יהיה ככה? אחרי כל המחירים הכבדים, אחרי כל ההצלחות הפלאיות, אחרי ההתעוררות הרוחנית ההיסטורית של עם ישראל, נישאר בסוף אותו דבר? רק כמה מדבקות מתקלפות עם תמונות ומשפטי חיים של נופלים יזכירו לנו שפעם היו כאן ימים עם משמעות?
3.
בליל שבת, למחרת המבצע באיראן, פגשתי במקרה בירושלים את יהושע שני, אבא של סרן אורי מרדכי הי"ד שנפל בקרב גבורה בכיסופים בשמחת תורה ההוא. לצד הורים שכולים נוספים שחברים ב'פורום הגבורה' שבראשו הוא עומד, ולצד צביקה מור והורי חטופים ב'פורום תקווה', הוא השפיע על השיח הציבורי כאן מאז 7 באוקטובר.
לפעילות של יהושע שני, צביקה מור וחבריהם לגבורה ולתקווה יש חלק בכך שמדינת ישראל לא נכנעה בטרם עת למחבלים מעזה או מלבנון. ובעצם גם לא לאיראן. בספרי ההיסטוריה עוד יתארו כיצד הארגונים דלי התקציב האלה חיזקו את נתניהו, איגפו מימין את הממשלה, עמדו מול קמפיינים מחלישים ומסכסכים במאות מיליונים, ונתנו רוח אחרת למדינת ישראל בשעתה הגורלית.
"חשבת בעצם מה ההבדל?", שאל אותי יהושע שני, "מה פשר הפער הבלתי נתפס בין כישלון כזה נורא, עם אלפי מחבלים שפורצים ורוצחים ב־7 באוקטובר, חלקם נערים על אופניים או זקנים על קביים, לבין צה"ל של 13 ביוני, עם הצלחה כזאת בלתי נתפסת, עם תעוזה, עם תחכום, מרחק מאות קילומטרים ממדינת ישראל, במבצע כה מסובך ופלאי?"
שאלה טובה. לא צריך להיות אב שכול, חלילה, כדי לשאול אותה. אבל אני בטוח שאצל כל מי שאיבד בן משפחה ב־7 באוקטובר, או כל מי שנחטף לו בן משפחה, השאלה הזאת נשאלה השבוע בעצימות גבוהה. אם אנחנו כאלה מוצלחים, איך נפלנו ככה בשמחת תורה? איך חיל האוויר, שנעלם משמי ישראל שעות ארוכות, פועל פתאום ככה בשמי טהראן?
4.
. "לדעתי ההסבר למה שאנחנו רואים פה", אמר שני, "נמצא בפסוק אחד מפורסם שנקרא מחר בבוקר בהפטרת שבת בהעלותך: 'לא בחיל, ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה' צב־אות'. ב־7 באוקטובר היה לנו אותו צבא, אותו מודיעין, אותם מטוסים, אותו ראש ממשלה… אבל לא הייתה לנו רוח ה' שיש לנו עכשיו.
עם ישראל התעורר בשמחת תורה, נזכר מי הוא, והוא נמצא היום במקום אחר לגמרי. וזה משפיע על ההנהגה. את התוצאות אנחנו רואים בכל ההצלחות מאז, כשהשיא, נכון לעכשיו, הוא מה שראינו הלילה באיראן.
כשהתודעה שלנו במקום הנכון, כשכל הדור הצעיר אומר 'דרך אמונה בחרתי', כשהעם מלא גבורה ואמונה וקדושה, כשרבים כל כך בעולם היהודי לובשים ציצית, מניחים תפילין, לומדים תורה ומתחברים לזהות שלהם – זה נותן כוח ורוח להנהגה, לצבא, להכול. עם כלביא!".
5.
אפרופו ההשפעה של המלחמה על חיינו, יש אדם אחד שאני יודע בוודאות שעבר שינוי אישי מאז מה שקרה ב־7 באוקטובר. קוראים לו בנימין נתניהו. טוב, מהשבוע כולם יודעים את זה. זו לא חוכמה. אבל אני מתיימר לזהות תהליכים. אם לא שנים קודם, אז לפחות כמה שבועות קודם.
ובכן, תרשו לי לצטט את עצמי מטור שנכתב כאן לפני פחות מחודש על הנאום שלו בעצרת יום ירושלים ב'מרכז הרב': "אני חושב שבשנים האחרונות משהו עבר על נתניהו. בפרפרזה על הקמפיין ההוא של לפיד: זה לא הנתניהו שהכרנו. כן, האסון הנורא של 7 באוקטובר, והשנה המטורפת שקדמה לו, שנת הכאוס והמרי האזרחי והסרבנות (בגלל שינויים מינוריים בעילת הסבירות!), שנה שגרמה לסינוואר לחשוב שזה הזמן לשחוט אותנו - כל אלו, וכמובן הרדיפה המשפטית, הביאו את נתניהו להתפכח. להבין שהוא לא יכול להסתפק בלשמר את המצב הקיים. שצריך לקום ולהילחם בדיפ סטייט במערכת המשפט ובמערכת הביטחון. כי אחרת, שוב לא יעירו אותו בבוקר. אתה הראש – אתה ישן.
וכן, אני חושב שכמו אצל כל יהודי בעולם, גם אצל נתניהו התעוררה הנקודה היהודית מאז 7 באוקטובר. הוא הרי יודע יותר מכל אחד כמה ניסים והשגחה פרטית וסייעתא דשמיא יש כאן, מאחורי הקלעים, לא רק במבצע הביפרים אלא בכל רגע".
השבוע חזרתי אל תמליל הנאום ההוא, שהיה לי כל כך חשוב לסמן כאן לפני שלושה שבועות. עכשיו הוא נהיה אפילו יותר משמעותי. אז ברשותכם, אני מביא שוב כמה מהדברים שנאמרו בו. לא, לא תמצאו בו רמיזות על המתקפה המתקרבת באיראן, אבל כן תמצאו בו יותר מרמיזות על הרוח הגדולה שמפעמת לאחרונה בעם ישראל וגם בראש הממשלה, שהביאה אותו להחלטה ההיסטורית של יום חמישי האחרון:
"אני לפעמים חושב שאולי באמת צריך שכל לוחם בצה"ל יכיר את פירוש רש"י הראשון לתורה. איננו ליסטים בארצנו! איננו זרים בארצנו! זוהי ארץ ההבטחה! זוהי ארץ ישראל!".
ושימו לב לדברים הבאים, שלא נאמרו מהכתב: "אני אגיד לכם משהו: אני מתרשם, כי אני הולך הרבה לשטח, אני פוגש את החיילים. אגב, חובשי כיפות וחילונים. חילונים גמורים. ואני אומר לכם: הרוב המכריע מבין את זה מצוין. הם לא למדו רש"י - אבל הרש"י הזה נמצא אצלם בתוך הלב! הם מבינים על מה אנחנו נלחמים ומול מי אנחנו נלחמים. ולכן, אם אפשר לתת להם כמה שיעורים זה טוב, אבל תאמינו לי, בסוף הם מבינים את זה!".
6.
וכאן הגיע ציטוט שכל כך מתאים למה שקרה השבוע. אני מדמיין את נתניהו אומר את זה במרכז הרב כשההכנות לתקיפה ההיסטורית באיראן הולכות ונשלמות: "אני רוצה לומר לכם עוד משהו חשוב בנוגע למלחמה, והוא מודגש בכתבי הרב קוק, זכר צדיק לברכה. הוא אומר כך: 'כל נפילה היא מכשרת עלייה כפולה'. כל נפילה מכשירה דרך לתיקון, להתחזקות, לצמיחה. ככה היה במלחמת העולם הראשונה, שאילצה את הרב קוק לשהות מחוץ לארץ ישראל, ומבין תימרות האש והעשן יצאה הצהרת בלפור להקמת הבית הלאומי בציון. ככה היה לאחר מלחמת העולם השנייה, עם החלטת כ"ט בנובמבר של האו"ם על הקמת המדינה. ככה היה במלחמת השחרור עם הכרזת העצמאות. חוט חיינו כמעט נותק שם, אבל אנשים לא ויתרו. והיינו בפער עצום, מעטים מול רבים, מכבים של ממש, וניצחנו.
"כך היה במלחמת ששת הימים, שהחזירה אותנו לכל חבלי מולדתנו. כך היה לאחר מלחמת יום הכיפורים עם הקמת עוד יישובים, עוד ישיבות. אחרי שתקפו אותנו בהפתעה ביום כיפור, היו כאלה שלמרות הניצחון נתקפו דכדוך עמוק, אפילו ייאוש, לנוכח אתגרי המפעל הציוני. אבל צו הדורות שניסח הרב קוק – 'כל נפילה היא מכשרת עלייה כפולה' – הצו הזה עומד גם לנגד עיניי…
"אנחנו נמצאים כאן בזכות שאין גדולה ממנה! איננו לסטים בארצנו! אנחנו נמצאים כאן בבית, בארץ ישראל, היא ארצו של עם ישראל! אנחנו לא שוכחים לרגע את זה. אני לא שוכח לרגע. אפילו לשנייה.
"אני חייב לומר לכם שהסתכלות מלאת אמונה כזאת על המציאות דורשת רוחב דעת, ראייה למרחקים ויכולת הבחנה חדה בין אורות לבין צללים… כי בסוף אנחנו לא בדנמרק. אנחנו לא בנפאל. אנחנו לא באיטליה. אנחנו פה בארץ ישראל. בירושלים. זוהי משמעות ההיסטוריה היהודית: לחזור לארצנו, לבנות את עמנו, לבנות את אמונתנו ולממש את עתידנו פה. זה לא מנותק מעברנו, לא מנותק מתפילותינו".
7.
אם נראה לכם שעשיתי פה העתק־הדבק לכל הטור על נאום נתניהו, אז ממש לא. זו רק טעימה. ממליץ לכם לחזור אל הטור המלא (חפשו בגוגל את "השופר – אל תמחאו כפיים לנתניהו, תאתגרו אותו"). לקרוא את התיאורים של נתניהו על ההשראה והכוח שהוא מקבל בימים אלה מדרך עולי הרגל בעיר דוד.
אבל אני רוצה לחזור אל הטור של השבוע, ואל השאלה שבתחילתו: האם האירועים העצומים שאנחנו זוכים לראות עין בעין ישפיעו באופן אישי על חיינו, או שבעוד כמה ימים או שבועות נחזור אל השגרה? שגרה היא כמובן דבר טוב. כמה היא חסרה בימים אלה. אבל אני מתכוון לשגרה בקטע רע. בקטע בינוני.
ובכן, אין לי תשובה. אני רק יודע שאין יהודי בעולם, כן בעולם, שלא חווה התעוררות רוחנית מהמכה הגדולה של 7 באוקטובר, ואין יהודי שלא חווה התעוררות מההצלחה הגדולה של 13 ביוני. מה לגבי ההמשך? אני חושב שמי שייקח את הסנטימנט הזה למשהו מעשי, יומיומי, הוא פחות בקבוצת סיכון לחזור לחיים השגרתיים.
ומה המשימה המעשית של כל אחד מאיתנו? כל אחד והשליחות שלו בעולם, וכל אחד וההחלטות והקבלות הטובות שלו. שבת, תפילין, טהרת המשפחה, תפילה. יש תרי"ג מצוות שאפשר להתחזק בהן. אני כרגיל מוצא עוגן בקביעות של לימוד חדש, אפילו של כמה דקות ביום: הקרוא היומי, נ"ך יומי, תהילים יומי, משנה יומית, רמב"ם יומי, הלכה יומית, תניא יומי, מוסר יומי ועוד ועוד.
8.
ונחשו מה קורה בסוף השבוע הזה? לא תאמינו: התחלה של מסכת חדשה בדף היומי! מסכת שבועות המאתגרת מגיע לסיומה. מזל טוב וכל הכבוד לכל המסיימים. ומסכת עבודה זרה, מלאת האגדתא, מתחילה.
אז מזל טוב לכל המתחילים. גם לאלה שעדיין לא יודעים שהם מתחילים. הם קוראים עכשיו טור על ביבי ועל איראן ועל הקורונה, ולא מבינים שהחיים שלהם עומדים להשתנות. הם, כלומר אתם (כן כן, אני מדבר אליך, שיושב עכשיו בנחת על הספה), רק צריכים לקחת גמרא, רצוי מנגישה, או להיכנס ל'פורטל הדף היומי' עם השיעורים בכל הסגנונות ובכל הרמות, או לאפליקציית 'יומי' החדשה והמושקעת, וללמוד את הדף הראשון של מסכת עבודה זרה. זהו. לא צריך לסיים מסכת. רק לסיים דף. ואז, אם היה נחמד, תלמדו מחר עוד דף. לא בחיל, לא בכוח. רק דף אחד.
נכון, זה דורש השקעה מסוימת, אבל מה מקבלים בתמורה? הו, כל כך הרבה דברים. קודם כול לקיים מצוות תלמוד תורה. וגם שפיות ויציבות, בתקופה שאנחנו כל כך צריכים אותן. וזכויות לעם ישראל ולוחמיו בחזית, וגם לאזרחים בעורף, בתקופה שהם כל כך צריכים אותן. וגם מסר חינוכי ודוגמה אישית לילדים שלנו, בתקופה שהם בבית וכל כך צריכים את זה. וגם: זאת דרך כל כך יפה להודות לקב"ה על כל הניסים הגלויים שאנחנו זוכים לראות עין בעין בימים אלה.
נכון, לא יכתבו על ההחלטה הקטנה-גדולה הזאת שלכם בספרי ההיסטוריה, אבל תחשבו כמה מרגש זה יהיה להגיד לעצמכם, גם בעוד שנים: זה הלימוד הקבוע שהתחלתי אחרי המבצע הפלאי באיראן. לא הסתפקתי בהתרגשות חולפת. לא נשארתי אותו אדם. פתחתי דף חדש.
• הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'
