מנהג ישראל דין הוא: במאמר על ספר, סרט או כל יצירה אחרת – אסור לגלות פרטים חשובים מתוך העלילה. באנגלית, ובעצם גם בעברית, קוראים לזה ספוילר. משהו שאם תדע אותו מבעוד מועד יקלקל לך את כל החוויה.
הכלל הזה לא נכון ביחס לספר החדש של הרב חיים סבתו, ‘בשפריר חביון’.
כי גם אם אספר כאן את כל מה שקורה בספר ואגיד לכם מי נשאר בגולה ומי עלה לישראל בדרך לא דרך אל המעברה, מי נפל בקרבות על רמת הגולן ומי חזר מהמלחמה אל הסטנדר – זה בכלל לא יהיה הסיפור. הסיפור הוא החן המשוך על כל הדמויות האלה ומעשיהן. זה העיקר, ולא פרטי העלילה. ולקריאה כזאת, שמתענגת על כל שורה ומליצה, אי אפשר לעשות ספוילר.
למעשה, אתם בעצמכם כבר יודעים על מה הספר: על נער שעולה לארץ ממצרים, ונקלט אט אט בתוך ההוויה הישראלית והתורנית, נלחם במלחמת יום כיפור ומלקט מסביבו עוד ועוד סיפורי עלייה מרגשים. לא, לא התבלבלתי, אני לא כותב על הספר הקודם של הרב סבתו, וגם לא על זה שלפניו, אלא על זה החדש והמדובר. כן, גם הפעם הוא מתעסק בדיוק בדברים האלה. אם היה מוענק אצלנו פרס ספיר לספרות על ביטול האגו הספרותי – המחבר היה מקבל אותו.
בכל ספר מחדש הוא לא מתבייש לחזור לאותם חומרים, חומרי חייו. סופרים אחרים רוצים לחדש ולהחליף ז’אנרים ודמויות, אבל הוא תקוע, כנראה לתמיד, בבית מזמיל.
ואולי הוא בכלל רוצה להפליג הלאה אבל נחטף על ידי העט שלו, כמו שכתוב בפסקה שפותחת את הספר: “חאלב, חדר הורתי. קהיר, עיר לידתי. בית מזמיל, ערש תמימותי. נפאח הבוערת, כאבי וטוהר אמונתי. סובב סובב הקולמוס ועל חאלב שבסוריה הוא כותב. סבור אני שאני מטהו כרצוני, אבל הוא הולך לו על פי דרכו לקהיר שבמצרים. שב אני ומטהו על צידו, והוא לנפאח שבגולן הוא מתפרץ. לוחץ אני עליו בכל כוחי, והוא חוזר וסובב לבית מזמיל. ואני רק מעשה על ארץ ישראל ביקשתי לספר”.
•
אז מה למדתי מהמעשה הזה על ארץ ישראל, הלוא הוא הספר ‘שפריר חביון’? כמה דברים:
1. למדתי כמה הציונות היא דתית. לא, אני לא מדבר על “הציונות הדתית”. לא על המגזר ולא על דיונים סוציולוגיים או פוליטיים. אני מדבר על תנועת השיבה של עם ישראל לארצו. הרב סבתו כותב על יהודים ששבים למולדתם המובטחת, ובלי לתת לזה דגל מסוים או שם ספציפי – הוא מדבר ציונות ויהדות באותה נשימה. בכל פרק מחדש הוא מזכיר לנו: דברי נביאינו מתגשמים ועם ישראל, באורח פלא, חזר לכאן. עזבו רגע איזה פתק לשים בקלפי.
אחד התיאורים המרגשים בספר עוסק בשיעור התורה שניתן לילדים אחר הצהריים, במרכז ‘תקוותנו’. בסוף השיעור מסביר המורה לילדי המעברה – הרוש, קסלסי, בן שושן ועוד – שהם-הם המשכו של מדרש חז”לי עתיק: “אתם ילדי ציון שהתנערה מן העפר. אנו בני הגולה. אבל אתם, ילדי בית מזמיל, אשריכם. לכו בכוחכם זה. דעו, לגדולות נועדתם. אני יודע. אני מאמין בכם”.
מי שנתנו את דעתם לעניין הזה לפניי, הם אנשי מוסף הספרים של עיתון ‘הארץ’. את מה שאני דורש כאן לשבח, הם דורשים לגנאי, וכך נכתב שם לאחרונה בביקורת על הספר החדש: “במקום הנרטיב הציוני והחלוציות החילונית, חוזר ועולה הסיפור המסורתי של מסירות נפש וקידוש השם… כך נקראת הציונות מחדש לא כמרד ולא כמהפכה מודרנית אלא כגלגול נוסף של מסירות נפש רב דורית. הציונות החילונית ניסתה לשנות את הסיפור המסורתי אך נכשלה, והניגון שלה נחשף כאותו ניגון יהודי ישן נושן”.
הרב סבתו, בקיצור, גנב את הפרשנות שלהם לציונות. לא מהפכה, לא מרד ולא חילוניות, אלא עוד קומה מרגשת בהיסטוריה היהודית.
2. למדתי על חשיבותה של עין טובה. פעם אחר פעם מצאתי את עצמי, כקורא, נמלא חמלה על הילד הקטן שעלה מקהיר, אבל אז גיליתי להפתעתי עד כמה הוא ממש לא מרחם על עצמו. להפך. כל חוויה שנראית לקורא טראומטית – הופכת אצל סבתו לאירוע שבו הוא מביט בביטול או אפילו בהומור.
הוא ממש מסרב להיעלב ולהיפגע. הכול מפויס, מלטף, שוחר טוב. מישהו אחר כבר היה מקים את תנועת הפנתרים השחורים אחרי חוויות כמו אלה שהילד חיים עבר, או לפחות מקדיש עבודת דוקטורט מלומדת לתחושות הדרה, נחשלות וקיפוח עדתי.
אבל סבתו מוצא קסם בלתי נדלה בחיים של שמונה נפשות בחדר, בהורים שיוצאים מדי בוקר לעבודת כפיים קשה ובצריף מעברה שעולה על גדותיו בחורף. בתוך העוני הזה, את העושר האמיתי הוא מוצא בתורה, בשבתות, בחגים, בבית הכנסת ואפילו בדרך לבית הכנסת, שם הרמב”ן וריה”ל הם נושאי השיחה הקבועים של בני המשפחה.
יום אחד, למשל, בהפסקה ב’נתיב מאיר’, הודיע אחד החבר’ה על הדחת סבתו מהוועד הכיתתי: “הוא יארגן מסיבה? הוא יערוך מסדר? מה הוא מבין ביום העצמאות, זה בכלל יודע מה זה צ’יזבט?”. כעבור חצי עמוד כותב סבתו: “כאשר שמע את הסיפור אחי נסים, החוקר לשון ערבית, פרץ בצחוק ואמר: המילה הציונית הזאת של החברים שלך מבני עקיבא, נלקחה מהמילה ‘כד’באת’, הלוא היא הבדיה המצרית שלנו”.
אחרי כמה פרקים כאלה בספר, לא התפלאתי שבהמשך אפילו על השואה הסתכל סבתו במבט כזה, וקל וחומר שעל מלחמת יום כיפור. בעיניים כה מאמינות ואופטימיות, כל ירידה היא לצורך עלייה. בכל מקום מסתתר הבורא, בשפריר חביון.
3. למדתי שלא כל יצירה של אדם דתי היא יצירה דתית. כל כך טרנדי לדבר על “דתיים בתקשורת” או “דתיים בתרבות”, אבל ספר כזה, דתי באמת, גורם לך לתהות מחדש על הרבה מהתוצרים שיוצאים לאור בשנים האחרונות. האם העובדה שהיוצר חובש כיפה באמת משמעותית? מהי בכלל יצירה דתית? האם כל צעיר שלמד בישיבה תיכונית וכותב טורים זועמים באינטרנט על הר”מים המעצבנים שהיו לו ועל הצורך לשנות כאן ועכשיו את הלכות השבת/כשרות/טהרת המשפחה, הוא כבר יוצר מגזרי ואושיית תרבות?
בנקודה הזו אומר גם הרב סבתו עצמו דברים מפורשים, ובניגוד למנהגו, כאן הוא לא עדין ומעודן. הנה ציטוטים מראיונות שנתן לאחרונה, עם יציאת הספר: “לא כל כתיבה של דתיים נובעת מאמונה או מרגשות אמונה. השער נפתח בהרחבה ונכנסים בו גם דברים שזקוקים לבירור… לטעמי, ספרות יכולה גם לחזק רגש דתי, לא רק להחליש. אמונה היא מושג מאוד מסעיר וסוער. העמידה של האדם מול האלוקים מאוד מסעירה אותי. יש המון סערות: נסיגה, התקדמות, השראה רוחנית. זה חומר ספרותי עז וחומר דתי עז, אבל מי יספר את זה לאנשים? מי יספר שבחור שלומד סוגיה הלכתית לפני חצות הליל מתרגש מאיזה רמב”ם? מי כתב עד היום על כך? או אנשים שכלל לא היו בבית המדרש, או כאלה שהיו ועזבו, ואז יוצא עיוות של רגשות דתיים”.
4. למדתי על תפקידם הגדול של רבנים שמחברים בין עולמות. לפני כמה ימים, כשנודעו התוצאות בסוף הבחירות לרבנים הראשיים לירושלים, הכריז השדרן באחת התחנות כך: “הרב שטרן והרב עמאר ניצחו! ניצחון גדול לניר ברקת! ניצחון לבנט! ניצחון לש”ס! הפסד לליטאים! עוד מעט נביא כאן את כל הפרשנויות על המרוויחים והמפסידים בערב הגדול הזה…”.
אני בעיקר שמחתי שהבחירות האלה נגמרו סופסוף, בערב הגדול הזה. כי בימים שלפני כן, נאלצתי להנמיך את הווליום לתחנות הרדיו (הדתיות!) בגלל הילדים שבאוטו, עוד יותר משהנמכתי בזמן הדיווחים על פרשת קצב. הדיבורים האלה על מחנות ואינטרסים של כל מגזר והתחושה שכל אחד רק רוצה לדפוק את המועמד של השני רידדו את הדיון לרמה מביכה. מה בעצם קרה כאן? הרבה לפני שרב צריך להיות דמות תורנית ורוחנית, הוא חייב להיות מזוהה עם מחנה, ובעיקר חייב להיות לא-מזוהה עם המחנה השני, או השלישי.
בספר החדש תופסים מקום של כבוד שני רבנים שלא מפרידים בין המחנות אלא מחברים ביניהם. הרב אריה בינה, ראש ישיבת נתיב מאיר, והרב משה צבי נריה, ראש ישיבת כפר הרוא”ה, היו אולי נפסלים היום מלהתקבל לצוות ההוראה בחלק מהישיבות התיכוניות. הם נראים כמו חרדים, וגם למדו בישיבת מיר המעטירה לפני השואה. הם קמו בבוקר, כאן בארץ ישראל, וראו לנגד עיניהם את המוסד המפואר ההוא. את המשגיח האגדי שהיה שם, ר’ ירוחם, ואת כל הענקים מהדור הקודם, וכן, הם גם התרגשו עד דמעות, כפי שמתואר היטב בספר, מהמנון הפלמ”ח ומיום העצמאות. בעצם המחבר עצמו נע בין המסורת החלאבית ובין תלמוד התורה האשכנזי של החינוך העצמאי שבו למד (‘לויכטר’ בבית וגן) ובין ישיבת נתיב מאיר. כשנשאל על כך פעם, ענה בקצרה: “חבר אני לכל אשר יראוך”.
5. למדתי שהרב סבתו הוא אידיאולוג. הוא לא רק תלמיד חכם שגם ניחן בעט סופר, הוא ממש מציג כאן משנה דתית. זה אמנם לא מניפסט מפורט ומנומק, אבל הוא בא לידי ביטוי בין השורות לאורך כל הספר. כן, גם הבעת אמונה תמימה ופשוטה היא אידיאולוגיה סדורה.
הדברים מתחדדים, לקראת סוף הספר, בפרק המרתק שבו הוא והרב שג”ר ז”ל מדברים, שלא לומר מתעמתים, על המסקנות האמוניות שלהם ממלחמת יום כיפור. בעוד הרב שג”ר מדבר על האימה, הריק והסתר הפנים, הרב סבתו מספר רק על אמונתו היוקדת והשלמה שהתחזקה כל כך בשדה הקרב: “רוני הנהג צעק לי אחר שקפצנו מן הטנק: חיים, מה אתה מרגיש? וצעקנו שנינו: שיוויתי ה’ לנגדי תמיד!… בכל רגע ורגע התחזקה אמונתי. איני יודע להסביר מדוע, אולי מפני שראיתי בעיני מה הם חייו של אדם, ועמדתי לבדי מול יוצרי. אולי מכוחה של תפילה תמה. כל מה שלמדתי בחיי, כל מה שקראתי ושמעתי בישיבה, היה לאמונה תמימה”.
אין לרב סבתו זרם על שמו, כמו לרב שג”ר, אבל אולי בעצם יש לו: כל סנדלר במחנה יהודה שסוגר את חנותו בצהריים והולך לתפילת מנחה מתוקה – שותף לאידיאולוגיה שלו. הרב שג”ר עסק רבות בתורה של רבי נחמן מברסלב, והרב סבתו כלל לא מזכיר אותה בספר הזה, אבל בעצם אפשר למצוא אצלו את שני הדברים שרבי נחמן מדבר עליהם כל כך הרבה :תמימות ופשיטות.
•
כשנשארו לי ממש כמה דפים עד לסוף הספר, נסעתי ברכב, כשבמושב לידי מונח ‘בשפריר חביון’.
ברדיו התחילו לדבר על מחאת המילקי בברלין, ופתאום מצאתי את עצמי שוב מנמיך את הווליום. הפעם לא בגלל הילדים שלי, שבכלל לא היו ברכב, אלא בגלל ילדי בית מזמיל. התביישתי שישמעו.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’