1.
מאות הודעות, בלי גוזמה, מחכות לי כעת במייל ובווטסאפ. תגובות לטור הקודם שעסק בגיוס חרדים ("בכוח. רק בכוח"). לרשתות החברתיות עוד לא הגעתי. ספק אם אצליח להגיע לכל פנייה, ולכן קודם כול, תודה רבה לכם. זה לא מובן מאליו.
אם להתעלם ממקללים וממגדפים ולהסתכל על הרוב – יש פה קהל קוראים נאמן, אכפתי, מגיב, חושב, זועק, מסכים, חולק. אתם מציפים בתגובות לאורך כל השנים, גם כשזה מרומם ומחזק ואתם מסכימים עם כל מילה, וגם כשאתם לא מסכימים עם כל מילה (או עם אף מילה).
2.
אחד הדברים שקיבלתי על עצמי להתחזק בהם מאז 7 באוקטובר הוא לא לשתוק ולא לפחד. להגיד דברים שאני חושב שהם מצילי חיים וקריטיים, גם אם לא אקבל עליהם הרבה לייקים. לנסות להיות קצת אורית סטרוק.
בחודשים שלפני הטבח, היא התריעה לפחות 15 פעמים שחמאס מתעצם ואנחנו פשוט לא רואים, וגם על הפרוגרס הליברלי שמשתלט על הפיקוד בצה"ל ומתעסק באקלים ומגדר במקום בהכרעה, על גיוס בנות כאג'נדה וזלזול בשירות הלאומי, ועוד ועוד. כמה חבל שלא שמעו לה. כמה חבל שלעגו לה. כמה חבל שעדיין לועגים לה.
אז היום גם אני הקטן מנסה לזעוק, לאתגר את השיח. אנחנו בסיפור כבר יותר מ־600 יום, די תקועים. ברור שמשהו צריך להשתנות, ברור שגיוס החרדים הוא לא ה־בעיה, אלא ספין שנועד להסיח את הדעת מהבעיה האמיתית: הכרעה, גירוש, התיישבות, תודעת ניצחון, אמונה, קדושת המחנה. אחרת, גם אם יגייסו את כל תלמידי הישיבות (חלילה), כולם ימשיכו לעשות מילואים לנצח.
יש לי הרגשה שעם מטכ"ל שיושבים בו דוד זיני, עופר וינטר, ארז וינר, חזי נחמה, נוחי מנדל ודביר חבר – החטופים כבר היו בבית, המילואימניקים מזמן היו בבית, והרבה פחות עזתים היו בבית. וגם טראמפ היה מרוצה, זה מה שהוא מבקש מאיתנו.
אבל אתם יודעים מה המשותף לכל חברי מטכ"ל החלומות שהקמתי פה מבכירי קציני הציונות הדתית? שהם עצמם בבית!
3.
הנה כמה תגובות שהן בעיני חשובות כי הן "מחוץ לקופסה", מעלות טענות שלא נשמעות כאן בדרך כלל. אני לא מסכים עם כל מילה, אבל בעיניי - כמו שבנושא החטופים אסור להיכנע לתקשורת שמרשה לבטא רק עמדה "נכונה" אחת - גם כאן חשוב לשבור את הקונספציה המסוכנת שגיוס חרדים (עכשיו! בכוח!) הוא הפתרון לכל בעיותינו.
תחשבו תמיד למי יש אינטרס שלא ננהל שיח פתוח על בעיות העומק של צה"ל, אלא דווקא על בעיות העומק של החברה החרדית.
נתחיל בדיווח מהשטח. 'פורום נשות לוחמים למען קדושת המחנה' של ארגון 'חותם', שלח לי עדות. בלעדית. מעניין למה התקשורת לא עטה על האינפורמציה הזאת, והיא מתפרסמת רק פה: "אני משרת במכלול מודיעין של אחת החטיבות המתמרנות כרגע, וכל הזמן מדברים על הגדלת הסד"כ כדי שאנשים יוכלו להתרענן בבית. כבר לפני כחודשיים הבאתי לקצין המודיעין שלנו 15-10 אנשים שמעוניינים להתנדב ליחידה. רובם בעלי פטור ממילואים בגלל גיל, לוחמים שירד להם הפרופיל וכדומה. בפועל, כולם תקועים בגלל בירוקרטיות צבאיות שונות, סיווג ביטחוני, אישורי שלישות ועוד. 600 יום – וכלום.
לכן מאוד הופתעתי לגלות את מי כן הצליחו לאשר בתוך כמה ימים: בנות דתיות שעשו שירות לאומי אבל במסגרת המלחמה נכנסו לשירות מילואים. הן ביקשו ומיד הגיעו.
נשאלת השאלה, איך זה שקבוצה גדולה של גברים בוגרי צבא, מנוסים, בדיוק מה שאנחנו צריכים, שהקמ"ן שלנו מנסה להכניס למכלול כבר חודשיים, תקועים בתהליכי אישור, ואילו קבוצת בנות דתיות שלא עשו צבא מעולם, נכנסות בקלות רבה כל כך עם שטיח אדום ועם סיקור תקשורתי? יכול להיות שלמישהו למעלה קצת יותר חשוב להכניס בנות דתיות לצבא, אפילו על חשבון איכות המבצעיות?".
4.
ממשיכים עם מיילים מהשטח. "שלום ידידיה. שמי בעז בארי, אני מילואימניק בגדוד 8101, חטיבת אלכסנדרוני. נפצעתי במהלך התמרון בלבנון בהיתקלות עם מחבלים. ברוך ה' זכיתי לחזור ללחימה וכעת אני בסוריה. השארתי בבית אישה ותשעה ילדים, כך שאני קצת מבין את המחיר של משפחות המילואים. דווקא בגלל זה אני כל כך שמח שמישהו כותב את הדברים הפשוטים: רוב חבריי חושבים שגיוס חרדים בכוח זה רק נושא פוליטי להפלת הממשלה ולא סיבה אמיתית.
"ודאי שישנו קושי שכולנו חווים, אך ברור שמי שמנופף בדגל הזה כנושא ראשון במעלה, לא מחפש פתרון אמיתי. לעניות דעתי ברור שהקפלניסטים לא באמת רוצים את החרדים בצבא, ואפילו מפחדים מזה. צר לי שלקחו את דבריך למקום של זלזול בעולם המילואים, חלילה. דווקא מתוך גודל הרגשת האתגר והקושי, חשוב לחזור על הדברים הפשוטים ולא להיבהל: אנחנו באים להילחם ואנחנו כאן עד הניצחון, ואנחנו רוצים שלממשלה יהיה כוח לנצח. ואנחנו רוצים שלא יפילו את הממשלה בתואנות שונות ומשתנות.
"אנחנו גם רוצים שמי שלא לומד יתגייס, ואנחנו גם רוצים ששאר המשתמטים למיניהם יתגייסו. אבל אנחנו רוצים לעשות הכול בשכל ולא בהתנגחות שמביאה לתוצאה ההפוכה. אז חשוב לי לחזק אותך מהשטח".
5.
ומישהי כתבה ברגישות: "אנשים על הקצה. ובעיקר – נשים על הקצה. אנחנו בהישרדות, לא ביום עיון. קשה, אנחנו קורסים. ראיתי איך מתגאים ברשימת בתי הספר שבהם יש שיא של מילואימניקים, בתי ספר דתיים, רובם בהתנחלויות, אבל לא התגאיתי. התביישתי. למה רק אנחנו תחת האלונקה? ולמה אנחנו לא מחליטים גם לאן האלונקה תלך?".
ואפרופו לא מחליטים לאן האלונקה תלך: השבוע כידוע סיים האלוף דוד זיני את שירותו בצה"ל (אני מקווה שראיתם את הנאום המדהים של אביו, הרב יוסף זיני, בטקס הפרישה). בשולי הדברים, מישהו שלח לי הודעה לקונית של דובר צה"ל: "עם פרישתו של זיני, תחום פיקוד ההכשרות והאימונים יועבר באופן זמני, עד תום עבודת מטה בנושא, לראש מטה פיקוד ההכשרות ומפקד הכשרות היסוד בזרוע היבשה, תא"ל שרון אלטיט. הגיס המטכ"לי יועבר לאחריותו הישירה של מפקד זרוע היבשה, אלוף נדב לוטן".
אתם מבינים מה מסתתר מאחורי המילים המשעממות האלה? אחרי יותר משלושים שנות שירות, קצין מוערך, מוערץ, קרבי, התקפי, בוגר סיירת מטכ"ל, שנלחם בעזה ב'צוק איתן' (וגם ב־7 באוקטובר), לא מקבל תפקיד עם השפעה מבצעית, נגיד אלוף פיקוד הדרום, אלא ממונה לתפקיד כה זוטר ("מפקד ההכשרות"), שבשנייה שהוא מתפטר התקן פשוט מתבטל והתפקיד מתפצל בין שני תת־אלופים.
זה היחס שצה"ל נותן לקצינים בכירים שמגיעים מהציונות הדתית.
השבוע אמר לי יותם זמרי: אתה יודע למה פירוק התפקיד המונפץ הזה הוא רק "באופן זמני"? כי שומרים את התקן במגירה לפעם הבאה שבה יצטרכו לתת תפקיד לאלוף מהציונות הדתית.
6.
רבים כתבו לי מתוך העולם החרדי. הנה קול אחד. "אני חרדי, קצין, אחרי יותר מ־420 ימי מילואים במלחמה הזאת. יש ימים שאתה רוצה לדפוק את הראש בקיר, אבל בגלל תפקידי אינני יכול לכתוב את הדברים שאני מרגיש בגלוי.
"כמה הנחות יסוד שלי: כולנו מלאי הערכה לחיילינו הגיבורים. כולנו מלאי הערכה ללומדי תורה, זה חלק מכיפת הברזל שלנו. נציגי הציבור החרדיים לא מבינים לפעמים את האירוע, בהתבטאויות שלהם וגם בהתנהלות. והקמפיין האגרסיבי נגד החרדים מרחיק את כולנו מהמטרה. חבל שלא מלמדים בבתי הספר קצת הנדסת תודעה ושיעורי ביקורת תקשורת…
"את הביקורת שלי על המגזר שלי אני אומר להם בכל במה אפשרית. אבל לציבור הסרוג יש לי שאלה, שאני לא מעז לשאול בקול רם: יש פסוקים מפורשים בתורה: 'אם בחוקותיי תלכו – ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד, וחרב לא תעבור בארצכם'. יש קשר בין שמירת התורה והמצוות למצב הביטחוני שלנו בארץ. למה בכל פעם שאתם צועקים עליי ועל החרדים, אתם לא צועקים באותה מידה על החילונים, שלא שומרים תורה ומצוות? כמובן, לא צריך לצעוק על אף אחד. אבל מצוות השירות בצה"ל היא המצווה היחידה? שמירת שבת לא תועיל למצב הביטחוני?
"בערב חג השבועות שמעתי בגל"צ את משה שלונסקי מראיין רב דתי לאומי. 'מה דעתך על נושא גיוס החרדים?', שאל שלונסקי. הרב ענה בזעם: 'הם לא מבינים שאם הם לא מתגייסים – התורה שלהם לא שווה כלום', ועוד ועוד מילים כדורבנות. 'אני חושב', פיתח שלונסקי את השיחה הלאה, 'שיהדות אמיתית זה יהדות שלא קובעת לי מה לעשות. אני יכול לנסוע בשבת ועדיין להיות יהודי'. 'אתה לא יודע כמה אתה צודק', אמר פתאום הרב בחביבות, 'אתה יודע למה זה נקרא 'הלכה'? כי היא הולכת כל הזמן'.
"הנה זיקוק של התפיסה בשתי דקות: אם אתה חילוני, מחלל שבת – אני אתן לך כל פרשנות שרק תרצה, העיקר שתראה כמה נחמד אני. אם אתה חרדי שלא מתגייס – צריך לשלול ממך תקציבים וזכויות יסוד עד שתתחנך.
"חוששני שמאז 'ברית האחים' כולנו בתקופה של בירור. המקף המחבר של הציונות הדתית הפך להיות המקף המברר. האם אנחנו (גם אני) מבינים את חשיבות התורה ואת היותה העוגן המרכזי לישיבתנו כאן? או שמא אנחנו (גם אני) עסוקים ברגשי הנחיתות מול החילונים, להראות שאנחנו יותר כמוהם ופחות כמו 'המשתמטים'? אמור לי איזה קהל 'משתמט' אתה מנסה 'לחנך' ואדע מה יותר מפריע לך. טוב, אני שומע ברדיו ברקע עוד חבר כנסת חרדי עם התבטאות שמפוצצת אותי. לכן היה חשוב לי להשמיע את קולי, מבפנים. בעזרת השם, בשורות טובות".
7.
ואז הגיע המייל משיר אלמליח, אלמנתו של רס"ר במילואים גלעד אלמליח הי"ד, שנפל בדרום לבנון. השם של דמות המופת הזאת, עד היום, עושה לי צמרמורת. הייתי בהלוויה שלו. ואחרי זה גם בשבעה. אני זוכר מכל ההספדים המדהימים עליו. את החבר שסיפר שפעם שאל אותו בהודעת ווטסאפ מה שלומו, וגלעד ענה משהו בסגנון: "במסכת מכות אני בדף י', ובדיוק התחלתי ספר שמואל ב'". זה, בפשטות, היה שלומו.
"שלום ידידיה", כתבה שיר. "הצטערתי שגלעד לא כאן לידי כדי לקרוא יחד את הטור שלך, כמו שתמיד היינו עושים, קוראים יחד ודנים בשבת. אבל אני שומעת את התשובות שלו בתוך הראש והלב שלי, ואשמח לחלוק איתך".
טוב, כאן מגיעות מאות מילים. של שיר תבדל"א וגם של גלעד הי"ד. אצטט רק קטע מדבריה של שיר: "יש בי כאב גדול על מי שמנסה להפריד בין הציבור הדתי לציבור החרדי, מחפש סדק שדרכו אפשר לפרוץ ולסכסך. זה מצער אותי. לפני שגלעד יצא לסבב האחרון, היו לנו דיונים רבים בשולחן המשפחתי על כך ש'אם החרדים היו מתגייסים אז גלעד לא היה צריך לטחון כל כך הרבה סבבי מילואים'. נאמרו דעות שונות. וממש לפני שנכנס ללבנון בפעם האחרונה שממנה לא שב, הוא ביקש מאמא שלו בקשה אחרונה בטלפון: 'אמא, אני רוצה לבקש ממך משהו. אתם לא אנשים של מחלוקות, תניחו לחרדים. תנו לקדוש ברוך הוא לנהל את זה, דברים יקרו מעצמם'. זה מה שמבקש חייל מאמא שלו לפני הקרב? כן. היה לו חשוב שלא נהיה מלאים בשנאה חלילה, ושלא נחשוב שבזה תלוי ניצחוננו.
"נכון, חסרים חיילים, מכל המגזרים. לכל מגזר יש את התשובה שהוא צריך לעשות. יש הרבה חיילים שלא באים למילואים, לא רק מהציבור החרדי. יש תהליכים גדולים מאיתנו שהקדוש ברוך הוא מוביל אותם. כן, זה מאוד לא פוליטיקלי־קורקט היום להגיד שזה תהליך. אבל גלעד היה מלא הערכה ללימוד התורה של החרדים, ראה גם בכך מסירות נפש, מאוד התעניין בהם וניסה להבין את עולמם.
"הוא לא בא ממקום כועס ומלא ביקורת, הוא ראה בשירות זכות ומצווה. הוא היה אומר לנו: תשמחו שאנחנו זוכים לכך, יש אחרים שלא זוכים. תתעסקו בחלק שלכם, ותדעו שכולנו פה במסע. זו דרך. אגב, אני מרגישה שיש שינוי ותזוזה. חבל לי שגלעד לא ראה איך החברה החרדית דואגת לי, אישית. אני זוכה להשתתף בפעילות של ארגון 'מנוחה וישועה' של הרב מנדי קניג בשבתות ובחגים.
"אנשים חסידיים ממש, כל כך רחוקים מהציבור הדתי־לאומי או הכללי, מתאמצים מסביב לשעון כדי לשמח משפחות שכולות מהמלחמה הנוכחית, כבר כמעט שנתיים. בשבתות המדהימות והמחזקות האלה הכרתי גם משפחות לא דתיות וכולנו נפעמים מהפרויקט הזה. בתקווה שנדע להפגין אהבת ישראל גם כלפי אחינו החרדים. בתקווה שנצליח, על אף המחלוקת, שהדרך תהיה מלאה בסבלנות ובאמונה. ולזכרו של גלעד הי"ד".
• הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'
