• הרב אברהם מנחם אייזנבאך, מייסד מרכז 'מגדלור לחינוך ונפש'
הפשע השקט הזה מתרחש לפעמים גם בבתים משלנו. הוא פתח את הדלת בשקט. בצד השני עמד ילד. פנים טהורות, עיניים חכמות. אולי בן שש. אולי שבע. האב עצר נשימתו. חיכה לחיבוק. למילה. למשהו. אבל הילד הביט בו בשתיקה - ולא אמר דבר. הוא לא זיהה אותו.
זו לא טעות. זו לא שכחה טבעית. זה תוצר של תהליך. של מערכת. של תוכנית. הילד הזה - איבד את אביו בעודו בחיים.
והאב? הוא לא ברח. לא ויתר. הוא התחנן, כתב מכתבים, שלח מתנות, נלחם על זכותו, אבל מישהו אחר החליט - בשם 'טובת הילד' - שהמפגש הזה לא צריך לקרות. שצריך לנתק, למחוק, לשכתב את ההיסטוריה.
וכך, ילד חרדי תמים, שומע מילדות משפטים כמו: "אבא לא רצה אותנו", "אבא חטא", "אבא עזב", "אבא מסוכן".
והילד מאמין. כי ככה בונים לו את העולם.
זה קורה גם אצלנו - והכאב צורח. אנחנו מדברים על "הציבור משלנו", על קהילות של יראת שמיים, חסד, מסירות. אבל יש פינה אפלה. שקטה. בלתי נראית. ושם, מתחת למעטפת החיצונית, קיים שקט צורח של נפשות מדממות. זה ניכור הורי. לא סכסוך. לא ריחוק זמני. לא קושי רגשי. אלא מחיקה. השמצה שיטתית. תהליך ממוקד שבו ילד לומד לשנוא את אביו או אמו. וזה קורה אצלך ברחוב או אפילו דלת ליד, והכול נעשה בשקט - במסדרונות, בשיחות לילה, במסרים עדינים, במבטים, בטלפונים.
הילד לא שונא - הוא למד לשנוא. יש משפט שחוזר על עצמו: "הילד לא רוצה לראות את ההורה". ואז המערכת מהנהנת, מסכימה.
אבל שוכחים דבר פשוט: אין ילד שרוצה לוותר על ההורה שלו באמת. כשילד בן שש אומר: "אני לא רוצה את אבא שלי" - זו לא בחירה. זו תוצאה של שטיפת מוח, של לחישות קבועות, של תגובות מסוימות בכל פעם שהוא מזכיר אותו. זו אווירה שגורמת לו להאמין שהוא צריך לבחור צד, ושאהבה לאבא תבגוד באמא - או להפך.
מערכה מתוזמרת: העסקנים, הגבאים והמבינים מטעם עצמם. את המחזה הזה לא כותב אדם אחד. זה לא הורה אחד שמבולבל. זו מערכת שלימה - מאורגנת, חכמה, מסוכנת - שלוקחת שליטה על נשמות.
זה מתחיל כשהורה רוצה להתגרש, או עבר משבר. מיד מופיעים ה"יועצים", "העוזרים", "העסקנים הטובים". פתאום היא לא לבד - יש לצידה שניים-שלושה עסקנים, חמישה פלאפונים, ותמיכה אינסופית.
אבל המחיר כבד: היא נמשכת פנימה לתוך מערכת שלא באמת רוצה לעזור - אלא לשלוט.
אותם 'עסקנים' משכנעים אותה במניפולציות: "תזהרי ממנו", "אל תסכימי לשום דבר", "תלחמי על הילדים". הם מציירים את האב כטורף, גם כשאין לכך כל בסיס; הם משכנעים, מדליפים, שותלים מסמכים וראיות בדויות. יש מי שדואג להוציא "חוות דעת", לייצר תיקים דמיוניים, להפיץ שמועות.
והאב? לא יודע מה פגע בו. הם מחלקים נשמות: ילד זה יישאר אצל אמא, ילדה זו תנותק מאביה. זה יראה את אבא פעם בשלושה שבועות, לשעתיים, זה ייפגש בכפוף לליווי, וזה - בכלל לא. ומאחורי זה - עומדים אנשים שהפכו את הבחישה לקריירה.
הם לא מחפשים שלום, אלא כוח. והכוח הזה - נבנה על הגב של הילדים.
מנצלים את הרבנים ואת דמויות הסמכות הרוחנית. נאמר זאת בבירור: הבעיה היא לא הרבנים ומורי הדרך. רובם המוחלט אנשים תלמידי-חכמים יראים ושלמים, ישרים, טהורים, יראי-שמיים, בעלי לב אמיתי שמוסרים את עצמם למען הציבור.
אבל הם לא תמיד יודעים מה באמת קורה. הם סומכים על הדיווחים שמגיעים אליהם. והדיווחים? מגיעים מהמערכת - מהגבאים, העסקנים, הגורמים שיש להם אינטרס ברור. הרב לא תמיד יכול לבדוק בעצמו את הילד. הוא לא בהכרח מדבר עם שני הצדדים לעומק. הוא שומע סיפור, עם מסמכים שנראים אמינים, ונותן הוראה. לא מתוך רוע - אלא מתוך תמימות.
לכן חשוב לומר: הרבנים - אינם העניין. העבריינים - הם אלו שמפעילים את המערכת ומנצלים את שמו של הרב, את סמכותו, את כבודו, בכדי לקבור את הצד השני.
הפצעים שלא נרפאים. והילדים? הם גדלים עם חור בלב. לומדים שכל אהבה היא מסוכנת. שמשפחה זה שדה-קרב. שאפשר למחוק אבא, כמו שמוחקים שם מספר. הם לא לומדים לתת אמון, לא בונים קשרים יציבים. הנפש שלהם רועדת.
הם סובלים מתסמינים קשים: חרדה, דיכאון, קושי בקשרים, נטייה להרס עצמי, אובדן זהות. ולצערי המון נשירה. ויש כאלו שלא מצליחים להשתקם לעולם.
כי כשהלב נקרע בגיל שש - קשה מאוד להדביק אותו בגיל עשרים.
רגע האמת: כשמתגלה השקר - יום אחד, בגיל 18, בישיבה, הוא רואה את אביו. האיש ניגש אליו, בעיניים בוכות. ולוחש: "אני לא עזבתי אותך. אני חיפשתי. שלחתי מכתבים. בכיתי. רציתי אותך כל יום".
והנער מרגיש שכל העולם שלו מתפורר. כי כל מה שידע - היה שקר. כל מה שלימדו אותו - הושתל. והזעם פורץ. על מי? על מי ששיקר לו. על מי שניצל את תמימותו. על מי שלקח את נשמתו - והפך אותה לכלי במלחמה.
'טובת הילד' או טובת האינטרס? הכותרת הרשמית לכל המנגנון הזה היא: "טובת הילד". אבל מאחורי זה מסתתרת האמת המרה: זו לא טובתו - אלא טובת מישהו אחר.
טובת הורה נוקם. טובת עסקנים שרוצים שליטה. טובת יועצים משפחתיים שמחפשים כוח. טובת מערכת משפטית שמנצלת את המצב. הילד לא באמת במרכז. הוא כלי. בובה. קורבן. והכי קל לשכנע שהכול נעשה "לטובתו".
אבל לא לעולם חוסן. כמו כל עוול - גם זה לא יחזיק לנצח. האמת יוצאת. הילדים מתעוררים. והיום - יותר ויותר נערים פותחים את הפה. כותבים מכתבים. מרימים טלפונים. משתפים בפורומים. מבקשים עזרה. פונים לטיפול. ומתמודדים באומץ עם מה שגנבו מהם. זה מתחיל בגלים קטנים - אבל הסכר יישבר. כי נשמה יהודית - לא נכנעת לעיוות לנצח.
ומה החובה שלנו?
1. לפתוח עיניים. להבין שניכור הורי קיים. גם אצלנו. גם בבתים שנראים "שומרי תורה ומצוות".
2. לא לשתוק. לשאול, לבדוק, להתעניין, לא להאמין מיד לכל סיפור על "אבא מסוכן".
3. לחזק את ההורה המנוכר. לתת לו גב, להקשיב, לתמוך - גם כשהוא מתויג כ"בעייתי".
4. להגן על הילד. לא לוותר על זכותו לאהוב את שני הוריו. לא לשתף פעולה עם מי שמשסה אותו.
5. לא להיסחף אחרי עסקנים. לא אחרי מבינים-מטעם-עצמם ולא אחרי יועצים למיניהם שמנהלים תיקים כמו תוכנית ריאליטי.
6. להעמיד גבולות. לכל מי שמנסה לחלק ילדים כאילו היו תיקים.
כי בסוף - זה לא רק עליהם. זה על כולנו. כל ילד שאיבד הורה בגלל ניכור - זה ילד שכולנו נכשלנו כלפיו. כל אבא שעומד ברחוב ומחכה לראות את בנו - זה דם שזועק מהאדמה. כל 'עסקן' שמפלג - הוא לא רק מחלק בית. הוא משחית נשמה.
והשאלה היא אחת: האם נמשיך לשתוק - או שנבחר להיות הקול של הילדים שאין להם קול?
ניכור הורי הוא לא בעיה משפטית. הוא לא תוצאה של גירושין. הוא עוול מוסרי. פשע רוחני. וזה קורה עכשיו - מתחת לאף שלנו.
הגיע הזמן לעצור. לפני שייאלצו אותם ילדים לצעוק את האמת - כבר מאוחר מדי. והתוצאות המזעזעות מרוחות על הקיר.
