במרחב העירוני המודרני, הנגישות היא זכות בסיסית לכל אדם. עם זאת, רבים מתושבי ישראל המתמודדים עם מוגבלויות תנועה נתקלים באתגרים יומיומיים בניסיון להתנייד במרחבים ציבוריים.
כיצד מתמודדת מדינת ישראל עם האתגר המורכב של הנגשת המרחב הציבורי, ומה עוד נדרש לעשות?
בשנת 2022, דו"ח של נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות חשף כי רק 47% מהמרחבים הציבוריים בישראל נגישים באופן מלא לאנשים עם מוגבלויות. מדובר בשיפור משמעותי לעומת העשור הקודם, אך עדיין רחוק מהיעד של נגישות מלאה.
"המצב משתפר בהדרגה," מסביר ד"ר יוסי מנור, מומחה לתכנון עירוני נגיש, "אך הקצב איטי מדי. בעוד שמבנים חדשים נבנים בהתאם לתקנות הנגישות, שדרוג תשתיות קיימות מתקדם בצעדים קטנים."
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998, קובע באופן ברור את זכותם של אנשים עם מוגבלויות לנגישות מלאה למרחב הציבורי. התקנות שהותקנו מכוחו מפרטות את הדרישות הטכניות להנגשת:
אולם, פער משמעותי קיים בין החקיקה המתקדמת לבין יישומה בשטח. הסיבות לכך מגוונות – מגבלות תקציביות, חוסר מודעות, ומורכבות טכנית של הנגשת תשתיות ישנות.
רחל כהן, בת 75 מתל אביב, מתניידת באמצעות רכבי אמירים ומתארת את חוויית היומיום שלה: "לפעמים יציאה מהבית מרגישה כמו משימה בלתי אפשרית. עמודים באמצע המדרכה, חניות לא חוקיות, מדרכות צרות – אלה הדברים שמגבילים את החופש שלי."
הבעיות הנפוצות ביותר במדרכות ישראליות כוללות:
מחקר של המכון הישראלי לחקר נגישות (2023) מצביע על פער משמעותי בין רמת הנגישות בערים הגדולות לבין יישובי הפריפריה. בעוד שבתל אביב, רמת גן וכפר סבא למעלה מ-60% מהמרחבים הציבוריים נגישים, ביישובי פריפריה המספר יורד ל-35% בלבד.
"הפערים הגיאוגרפיים בנגישות מעמיקים את אי השוויון," אומרת פרופ' מיכל אלון, חוקרת זכויות אדם באוניברסיטת בן-גוריון. "אדם עם מוגבלות המתגורר בפריפריה חווה מגבלות כפולות – גם הגיאוגרפית וגם זו הנובעת ממוגבלותו."
התחבורה הציבורית בישראל עברה שיפורים משמעותיים בתחום הנגישות בעשור האחרון, אך עדיין קיימים אתגרים:
"כשאין לך אפשרות להשתמש בתחבורה ציבורית, אתה תלוי באחרים או באמצעי ניידות פרטיים," מסביר דוד לוי, בן 68 מבאר שבע. "זה מגביל מאוד את העצמאות וגם את היכולת הכלכלית."
למרות האתגרים, ישנן התפתחויות מעודדות בתחום הנגישות במרחב הציבורי:
מספר יוזמות טכנולוגיות ישראליות מנסות לשפר את המצב:
מספר ערים בישראל הפכו למודל לחיקוי בתחום הנגישות:
שיחות עם אנשים המתניידים באמצעי ניידות מסייעים מציגות תמונה מורכבת של החיים בעיר הישראלית:
"הבעיה הגדולה ביותר היא חוסר העקביות," מסבירה מרים כהן, בת 72 מחיפה. "אתה יכול לצאת מהבית ולמצוא מדרכה מונגשת מצוינת, אבל אז להיתקע במעבר חצייה ללא הנמכה, או בחניה לא חוקית שחוסמת את המדרכה."
"לפעמים אני מרגיש שמי שמתכנן את המרחב העירוני מעולם לא ניסה להתנייד בו בכיסא גלגלים או בקלנועית," מוסיף אבי לוי, בן 65 מנתניה. "פתרונות שנראים טובים על הנייר לא תמיד עובדים בשטח."
בהיעדר פתרון מערכתי מלא, רבים מוצאים פתרונות אישיים:
"נאלצתי להשקיע בקלנועית משופרת שמסוגלת להתמודד עם תנאי הדרך הבעייתיים," מספר יעקב כהן, בן 75 מרמת גן. "זו הוצאה כספית משמעותית, אבל היא הכרחית לעצמאות שלי."
השוואה בינלאומית מלמדת על פערים, אך גם על הזדמנויות:
| מדינה | אחוז המרחבים הציבוריים הנגישים | יוזמות מעניינות |
| שוודיה | 89% | "Vision Zero Accessibility" – תכנית לאומית לנגישות מלאה עד 2030 |
| יפן | 85% | מערכת התרעה קולית והכוונה למעברי חצייה (PETS) |
| הולנד | 82% | רשת שבילים נפרדת לאמצעי ניידות אישיים |
| ישראל | 47% | יוזמות עירוניות ספציפיות |
| ארה"ב | 69% | דרישות ADA מחמירות למבנים חדשים |
"אנחנו לא צריכים להמציא את הגלגל," טוען ד"ר מנור. "יש מודלים מוצלחים בעולם שאפשר לאמץ ולהתאים לתנאים הייחודיים של ישראל."
מומחים מציעים מספר צעדים קונקרטיים לשיפור הנגישות במרחב הציבורי:
הנגשת המרחב העירוני בישראל היא משימה מורכבת, אך הכרחית. מדובר לא רק בהתאמות טכניות, אלא בשינוי תפיסתי – המרחב הציבורי שייך לכולם, ולכל אדם הזכות להתנייד בו בבטחה ובעצמאות.
התקדמות משמעותית נרשמה בשנים האחרונות, אך הדרך עוד ארוכה. שילוב של חקיקה, תקצוב, אכיפה, וחדשנות טכנולוגית יכול להוביל לשיפור דרמטי במצב הנגישות בישראל.
עבור אנשים כמו רחל, מרים ויעקב, שינוי כזה אינו רק עניין של נוחות – זוהי הזדמנות לחיים עצמאיים, מכובדים ומלאים. זוהי זכות בסיסית שכל אזרח ראוי לה, ואתגר חברתי שישראל חייבת להתמודד עמו בהצלחה.
