1.
בשעת כתיבת הטור הזה, לא ברור אם הממשלה תיפול חלילה בגלל חוק הגיוס. אני מקווה ומתפלל שלא. היה לא תהיה. אחרי כל ההתקדמות של מדינת ישראל, בכל המובנים, מאז הסתר הפנים הנורא של שבעה באוקטובר, קשה לדמיין הצלחה מרשימה כזאת לסטרא אחרא.
ואל תשאלו אותי עכשיו למי בדיוק אני מתכוון במילים "סטרא אחרא". לא יודע לתת הגדרה מדויקת. אבל מה שאני כן יודע, שאותו סטרא אחרא כבר הצליח בדבר אחד מעל למשוער: ליצור שנאה בין הציונות הדתית לחרדים.
זה די מדהים. תחשבו כמה כסף הושקע פה ביצירת "מלחמת אחים" בין שמאל לימין, אבל המלחמה המיוחלת לא פרצה. להפך. הפגנות השנאה של הקפלניסטים הלכו וקטנו. מאז מה שקרה בשמחת תורה בעוטף, ובעצם מאז מה שקרה ביום כיפור בתל אביב, יותר ויותר ישראלים הבינו שהם לא רוצים להיות חלק מהדבר הזה.
אבל איפה אסטרטגיית הפירוד של ארגוני הקרן החדשה נחלה הצלחה יתרה? דווקא בסכסוך בין המגזר הדתי־לאומי למגזר החרדי, שני המגזרים שאמורים להיות הכי קרובים. מי מימן את מודעות ההסתה נגד החרדים, שבוע אחרי שבוע, אחרי שבוע, בעיתוני המגזר? לא יודע. הוא מסתתר מאחורי פשקווילים עם מילים מרגשות ומעוצבות היטב.
אבל האינטרס שלו שקוף: לנצל את הכאב הנורא על הנופלים הי"ד, ואת הסבל של סבבי המילואים הבלתי נגמרים, והקשיים בזוגיות ובחינוך הילדים ובפרנסה - למטרה אחת: לפרק את הגוש המאמין של הביביסטים, המתנחלים והחרדים, לטובת "ברית המשרתים" עם יאיר גולן.
אתם יודעים, אגב, מי איכשהו לא יהיה בסוף חלק מהברית? רבים מאלה שעכשיו טוחנים מילואים. איך זה יכול להיות? חכו ותראו. בטח ימציאו לה שם משודרג כמו "ברית המשרתים והפיוס". ולכן, למען הפיוס, צריך להכניס אליה את הערבים ולהשאיר בחוץ את הבוחרים של סמוטריץ', סטרוק ובן גביר. גדול השלום.
2.
אבל במבט ארוך טווח, לקרע הזה יש השלכות חמורות בהרבה. יותר משהוא מסוכן פוליטית, הוא מסוכן זהותית. זאת ועוד: האיבה בין הציונות הדתית לחרדים היא איום אסטרטגי בעיקר על הציונות הדתית.
ואני אסביר: לא יודע איך לבשר לכם את זה, אבל החרדים בגדול ימשיכו כרגיל. בעצם, הם לא ימשיכו כרגיל. הם יסתגרו יותר. מספר המתגייסים ילך וירד. למעשה הוא כבר ירד דרמטית. בדיוק כמו שקרה בשנת 2013 בתקופת ממשלת "ברית האחים" בין לפיד לבנט.
ככה זה אצל חרדים, אצל יהודים, בשעת גזרות. מצופפים שורות, מתכנסים בשטייטעל. רק שהפעם מדובר בפספוס היסטורי של ממש למי שחולם לראות השתלבות של חרדים בצה"ל: הרי אחרי שבעה באוקטובר הייתה נכונות שיא של חרדים שתורתם אינה אומנותם להתגייס. ויותר מזה: הם נחשפו לעוד ועוד דמויות מופת מהציונות הדתית שנפלו על קדושת השם העם והארץ, ולעוד ועוד מהמשפחות של אותם גיבורים הי"ד שחיות על קדושת השם, העם והארץ.
הם ראו את הכתבות. שמעו את ההספדים. וזה השפיע. זה חלחל. לעיתים חששתי שיותר מדי. סליחה, אבל אני לא מאלה שמתרגשים מסרטונים של חסידים עם המון ג'ל בפאות שפתאום שרים בחתונות שלהם שירי וסאח. מה השלב הבא? חרבו דרבו במצווה טאנץ?
3.
אבל תראו מה נהיה כאן: איך עברנו, תוך כמה חודשים, משירי "מי משוגע אני משוגע" בחתונות חרדיות מסוימות לשירי "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים"? מה קרה פה? התשובה ברורה: הקמפיין האגרסיבי נגד החרדים שתורתם אומנותם. כלומר, נגד בחורי הישיבות והאברכים. ופה זה באמת פספוס היסטורי. הרי לא רק החרדים הסתכלו בהערכה מאז שבעה באוקטובר על הציונות הדתית וגיבוריה, אלא עיני האומה כולה היו נשואות אליהם. הם מגש הכסף החדש. יפי הבלורית והאמונה. ודווקא ברגע המכונן הזה בהיסטוריה, במקום להבין את גודל השעה ולהשפיע את ערכי הציונות הדתית על פניה של מדינת ישראל כולה, דווקא לעת הזאת שבה באמת כולם מרגישים ש"צריך אמונה במדינה", כמאמר הסיסמה ההיא, מעצבי דעת הקהל, ואחריהם הקהל, ורבים מנציגיו בכנסת, התמקדו בציבור אחד בלבד: החרדים.
לתקן את הקונספציה של אליטת השמאל בצבא שהביאה אותנו עד הלום? עזבו. לשנות את תפיסת הביטחון של ישראל ולרפא את מחלת ההתנתקות ואוסלו, לטובת תפיסה ביטחונית לאומית, שתמנע עוד מלחמות (ועוד סבבי מילואים)? זה לא הכי דחוף.
לקרב עוד יהודים בארץ ובעולם אל התורה הגואלת, כשהלב היהודי נפתח סוף סוף? בהזדמנות אחרת. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. חכי אגם ברגר עם הדרך אמונה בחרתי שלך. חכו יהדות התפוצות עם העלייה. אנחנו עכשיו עסוקים בלחנך מחדש את פוניבז' וסלבודקה.
4.
ואיך נחנך את החרדים? האם נפגוש אותם? נדבר איתם? ננסה להבין את תפיסת עולמם המבוססת? צו פיוס? הידברות? מה פתאום. את זה נעשה עם השמאל שרוצה לפנות אותנו מהבתים שלנו. אפילו עם בריוני 'אחים לנשק'. חייבים להכיר את הצד השני. להבין אותו. אבל על החרדים נשפיע דרך טינופים עליהם בפייסבוק ובטוויטר. וגם בעלוני השבת של המגזר. אין, זה בטוח יביא אצלם את השינוי!
בעצם, למה אני משמיץ? יש קבוצה אחת שכן פוגשת חרדים בקביעות. תושבים מגבעת שמואל שבאים להפגין נגד החרדים עם שלטים מעליבים בכניסה לבני ברק בכל מוצאי שבת. זה פלא גדול. אני לא מכיר מגזר יותר מכיל ומתפשר עם כל מה שזז, בחיים האישיים ובחיים הציבוריים, יותר מאלה שעומדים שם על הגשר. אלו אנשים שקידשו את ההכלה, את הסבלנות, את הפלורליזם. המקף המחבר. ופתאום, באמצע החיים, התעוררה אצלם נקודת הנטורי־קרתא!
5.
מישהו שלח לי השבוע סרטון של יהודי בשם שוקי פרידמן שעומד עם מיקרופון של מערכת קריוקי על גשר קוקה קולה ומטיח בחרדים מזדמנים נאום חוצב להבות: "הדרך היחידה לשנות את המציאות היא דרך האחדות של גוש ציוני שביחד יגייס את החרדים בכוח. רק בכוח!". נראה לי שאפילו יאיר גולן בנאום שדרות לא הצליח לעבור ככה בנשימה אחת מ"אחדות" ל"בכוח".
כשעשיתי גוגל על השם של האיש, הופתעתי לראות רזומה ארוך ודי מרשים שכל כולו השתלבות באליטה: חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, חבר סגל בבית הספר למשפטים של המרכז האקדמי פרס, סגן נשיא המכון הישראלי למדיניות העם היהודי ועוד שורה של תפקידים חשובים. מעניין.
האם גם בדיונים שמתקיימים בכל המקומות האלה ד"ר פרידמן קורא לפתור מחלוקות עומק בחברה הישראלית באמצעות כפייה וסנקציות, הכול בכוח, רק בכוח? או שאת הקנאות הזאת הוא שומר רק לבני ברק, אבל בכניסה למכוני המדיניות הוא עוטה את גלימת הצדיקים הטהורים שאינם קובלים על הרשעה?
6.
ובחזרה לזיהוי התהליכים: החשש שלי, כאמור, הוא שהנפגעים הגדולים מהסיפור הזה לא יהיו החרדים אלא הציונות הדתית. את המחיר הכבד ביותר של קמפיין השנאה ישלם הדור הבא של עולם התורה הציוני־דתי. קודם כל כי לגדל ילדים על שנאת זרים-קרובים זה לא מתכון מומלץ לחינוך. טוב, זה רלוונטי כמובן לשני הצדדים. אבל יש כאן עוד קומה: אם מקדשים ככה את השירות הצבאי מעל כל ערך אחר, וזאת המשימה הלאומית ואין בלתה, אז למה לבזבז שנים יקרות מפז, את השנים הכי צעירות, על לימוד תורה? למה ללמוד "תורה גלותית", כמו של החרדים האלה, שתקועה בתוך בית המדרש, במקום לצאת ולהילחם כמו דוד המלך?
לא מזמן סיפר לי במבוכה מישהו מאחד הישובים היותר תורניים בבנימין, שבו מונה לאחרונה רב חדש, ואחד התושבים אמר בגאווה: "אל תראו אותו ככה, הרב החדש שלנו חיסל שלושה מחבלים!". כל הכבוד, ושיהרוג כמובן גם 300 מחבלים. השאלה איך יתייחסו לתלמיד חכם עצום שלא הרג אף מחבל ואפילו לא הפיל בית.
7.
הראשונים להבין את זה, לדעתי, הם ראשי ישיבות ההסדר. לכן רובם הגדול לא השתתף באופן פעיל בקמפיין האנטי־חרדי. הם אומנם לא יצאו נגדו (למעט אנשי ישיבות ומכינות הקו, אלה שלכאורה יכלו יותר מכולם לומר לחרדים: תראו אותנו. אנחנו ההוכחה שאפשר לשלב), אבל הם מבינים שאם מנופפים בשברי פסוקים ומדרשים נגד לומדי התורה בעולם החרדי, אז איזו הצדקה יש לקיומן של ישיבות ההסדר? "האחיכם יצאו למלחמה" ואתם תשבו פה - חצי מהזמן? ואם "במלחמת מצווה הכול יוצאין", אפילו "חתן מחדרו", אז מה לגבי המשך המשנה הפופולרית, "כלה מחופתה"? למה היא לא מתגייסת, הכלה? זה "חילול השם"!
אתם מבינים? אם יש רק דרך אחת לתרום לעם ישראל, והיא דרך השירות הצבאי, ומי שלא הולך בה הוא פרזיט אגואיסט ומחלל שם שמיים, אז מה לגבי הבנות? איפה התרומה שלהן למערכה?
אה, תרומתן היא בכך שהן מגדלות את הדור הבא? יפה. אבל מה, פתאום נהיינו חרדים? פתאום שירות לאומי זה מספיק טוב?
הרי בדיוק על זה התפוצץ המשא ומתן עם יולי אדלשטיין השבוע. זאת ממש נקודת המחלוקת. בעקבות לחץ כבד מארגוני מילואימניקים, רבים מהם מהציונות הדתית, אדלשטיין הודיע שלא יהיו פשרות: לא שירות לאומי, לא מד"א, לא כיבוי אש, לא ארגוני הצלה וחירום. ואלה מקומות שהחרדים היו יכולים להשתלב בהם נהדר. הם כבר משולבים בהם. בלי כל הבעייתיות של "כור היתוך". אבל לא: רק תפקידי לחימה או תומכי לחימה! אז רגע, מה עם בנות המגזר?
התשובה המצערת מאוד היא שיותר ויותר בנות אכן מתגייסות. בנות שבאופן טבעי ומסורתי היו הולכות לשירות לאומי. חלקן אפילו כבר עשו שירות לאומי. חלקן כבר הקימו בתים וילדו ילדים. אבל הקמפיין שזעק מכל פינה "גיוס לכולם!", "שוויון בנטל!" - הרחיק את החרדים מצה"ל והביא את בנות הציונות הדתית אליו. שכוייח.
8.
וזה ראוי לטור נפרד, אבל אי אפשר שלא לתהות לאן נעלמה הדאגה לקדושת המחנה. אתם מוזמנים לעקוב אחרי הפעילות מצילת החיים של אפרת לופו ושאר נשות ארגון 'חותם', שלא מוכנות לשלוח בעל למילואים ולקבל כעובדה קיימת התנהגות במחנה שמגרשת ממנו את השכינה, את אותה סייעתא דשמיא שאנחנו כל כך זקוקים לה, וגם את שלום הבית שלהן. אה, ועל הדרך, גם את המקצועיות הצבאית.
אני שומע על יותר ויותר בייני"שים שפונים לרבנות הצבאית ולרבני הישיבות שלהם, ולא מקבלים מענה לבעיות צניעות בסיסיות ומהותיות. זה לא ראוי למאבק, למחאה, להפגנה, לדרישה נוקבת?
והרי אם תדאגו לזה, לצבא יהודי מנצח וצנוע, יהיה קל יותר להביא גם חרדים. אבל טוב, אף אחד ממובילי הקמפיין הרי לא באמת רוצה להביא חרדים לצבא. המטרה היא להשאיר את הבעיה הזאת לא פתורה, בוערת על אש גבוהה על גשר קוקה קולה.
9.
אולי זה ישמע לכם מוזר, אבל איפה מצאתי נחמה השבוע? בדמותו שובת הלב של דוד ליבי הי"ד. מפעיל הבאגר, בן ה-19, שנפל - סליחה, שעלה בסערה השמיימה - בעת הריסת בתי האויב בעזה. בדמות שלו, במשפחה שלו, בהספדים של האבא שלו והסבא שלו, באנשי היישוב "מלאכי השלום" שבו חי ונקבר, בחבריו ללימודים ולבניין הארץ.
הוא נתן לי תקווה מול התקשורת, מול הפיד ברשתות החברתיות, מול הפוליטיקאים (כן, גם החרדים), מול כל הקמפיין השקרי והציני של השמאל והתקשורת: לעצור את המלחמה - ולגייס חרדים! לגייס חרדים - ולהדיח את האלוף דוד זיני! (אם הזכרנו את זיני, אני לא יכול לוותר על ציטוט אחד, מהטור המכונן של אראל סג"ל על שלטון הדיפ-סטייט: "זהו קו פרשת המים של המחנה הלאומי. המחנה הלאומי ייבחן במינוי האלוף דוד זיני לראש השב"כ. אם אלוף דוד זיני לא ימונה בסופו של דבר, המשמעות המעשית היא שכל צעיר דתי שמגיע למכינה בעלי צריך לעמוד במזוזת הדלת ולרצוע את האוזן").
אז מול כל הקמפיינים והספינים האלה - כמה פשטות ואמת וענווה יש בחבורת הדחויים האלה מהגבעות. כל אחד עם האתגרים שעבר, עד שקבע את מושבו כאן. כמה מסירות נפש לארץ הקודש. ספרא וטוריה. הם אולי היחידים שבזים להם יותר מתלמידי הישיבות החרדיות (בקרוב הם יוכלו להתחרות ביניהם בסנקציות).
לפני שבועות ספורים הוציאו תלמידי ישיבת 'נתיבות דרור' , על שם אל"מ דרור וינברג הי"ד, בישוב תלם, קליפ שמחבר שני שירים: "קריה יפהפייה" בלחן הפשוט והכובש של פורת נוב מבת עין ו"זכור אהבת קדומים" בלחן החסידי הכבד של הרב מנחם אלבוים מחסידות נדבורנה בבני ברק.
קודם כל, עוד לפני ששמעתי את השיר: איך אני אוהב את החיבור הזה, את הציר הזה: פורת נוב־נדבורנה. אני מאמין בו אסטרטגית. הוא הדבר הבא לדעתי. הם לא מתחנפים, החבר'ה האלה, לא מנסים להתקבל לשום מועדון יוקרתי מדומיין של המכון הישראלי לדמוקרטיה (וגם אם ינסו להתקבל - יחטפו צו הרחקה של אלוף).
10.
רגע לפני שאתם מתמכרים כמוני לקליפ, צועקים ובוכים איתו, עוקבים אחרי דוד ליבי הי"ד לומד, שר, נוטע, מתפלל, חולם, תקראו את הטקסט המלווה: "ימי הגאולה והתשועה, והלב מבקש לגלות פני אלוקים בתוך המציאות המיוחדת שאנו חיים בתוכה. זכינו ובבית המדרש, יחד עם עולם הניגון, ישנו הכוח למלא את הלבבות המחפשים ישועה ורחמים. והנה, הפיוט מבטא את המיית הלב: 'לא שקטה נפשי מיום נדוד רעיה, מיום גלות בנים מבית מגורייך'. עדיין מלחמה בארצנו, צבא ההגנה לישראל נלחם על עצם קיומנו. משפחות שכול משמשות לנו כהשראה על גבורה עילאה. ימים בהם טרם שבו כל חטופינו לגבולם. חלק מתושבי הצפון והדרום עדיין לא חזרו לבתיהם.
והלב, מבקש להפיל תחינתנו לפני בורא כל עלמין, שיזכרנו לטובה בזכות אהבת קדומים, כאן, באדמת הר חברון בה הלכו אבותינו, ומתוך כך נזכה להתגשמות התפילה, 'וקרב הימים אשר בן ישי חי', גם בעת נסתרת זו".
• הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'
