מזה כשנתיים מדינת ישראל במלחמה ארוכה ומתמשכת, מלחמה קשה שגבתה וקטפה חיים של אלפי אזרחים. בימים האחרונים, בעקבות נפילת חיילים נוספים בעזה, קיבלנו שוב תזכורת כואבת שהמלחמה עדיין בועטת והורגת.
שבוע הצדעה למשרתי שירות לאומי-אזרחי: רוצים להשתתף באירועים? • כנסו להרשמה
הכאב הישראלי על נפילת החיילים אינו עוצמתי במידה שווה. בעוד שעל משפחות החללים נחרב העולם, ישנם ישראלים רבים שהספיקו להתרגל לאובדן בנינו וחושיהם הולכים ומתקהים.
בגדול ניתן לומר שככל שהקשר הסביבתי והמשפחתי עם השכול הולך ומתרחק, כך הלב ומרוץ החיים מכניסים חלקים רבים בעם לשגרת חיים שהולכת ומתנתקת מכאב המוות והשכול.
הציבור החרדי מחונך ומורגל מגיל קטן לחמול על כל יהודי ולהיות שותף לכאב של כל אחד מבני עמו, וכך גם במהלך המלחמה הנוכחית, למרות שאינו נמנה ברובו בקרב החיילים, הכאב על נפילת חיילינו חודר ומפלח את לבם.
אלא שאז מגיעים הוויכוחים על גיוס בני הישיבות לצה"ל…
הוויכוח על גיוס בני הישיבות צועד איתנו עשרות שנים, וביתר שאת בשנה האחרונה. מטבעם של דברים, בשעת מלחמה ושכול הוויכוח על גיוס הציבור החרדי אינו ויכוח שמבוסס על אידיאולוגיה צרופה, כי אם על אמוציות ורגש שמגיעים בעקבות נפילת חיילים.
וכמו תמיד, ישנם הששים אלי קרב בשפיכת דמם של הציבור החרדי לצלילי ריקוד על הדם החיילים.
צריך לומר את האמת, זמן מלחמה וכשדם חיילינו רותח ומרתיח את כולנו, אינו זמן לוויכוחים ולפתרון מחלוקת של עשרות שנים. כשהאמוציות והרגש פועלים במלוא עוצמתם, לא ניתן להגיע לפתרון הגיוני וראוי. כל בר דעת מבין זאת, ועדיין ישנם אנשים שמנצלים את המלחמה הקשה כדי לשסע ולפלג את עמנו האהוב.
כדרכם של יהודים ישרים, אינני שואף כעת לתקן את המשסים והמפלגים מהצד השני, אלא להפנות את הזרקור לתוך המגזר שלנו.
רוב המגזר החרדי לא נמצא במעגל הקרוב של המתגייסים, לא כל שכן במעגל הלוחמים בעזה. אמא חרדית ממוצעת אינה ערה לילות שלמים מחשש לנקישה בדלת או צלצול טלפון שיהפוך עליה את עולמה. במצב כזה, השגרה עלולה להוביל לכהות חושים ולאובדן הערבות ההדדית.
ללא ספק, מעמד בני הישיבות נמצא בשפל של עשרות שנים, חורשי רעתנו יודעים לנצל את המצב, להשחיז את סכיניהם ולנעוץ אותם שוב ושוב בלומדי התורה ובמקיימי העולם, ולצערנו הרב הדברים עושים רושם. לא מעט בחורי ישיבות נכנעו למסע ההסתה ולאיומיי הצבא ונכנסו למסגרות צבאיות שלא העלו על דעתם בעבר. ועל כך קמו צעקות הרבנים החרדים באומרם - עד כאן!
ועדיין, הדברים צריכים להתנהל בחכמה וברגישות ובהבנה לעולמם של אנשים שלא גדלו על ערכי התורה. זמן מלחמה אינו זמן להטפות מוסר ולמשפטים שיביאו לקרע גדול יותר בעם ולנראות של ערלות לב וחוסר רגישות לב לדאגה של אמא שבנה מסכן את חייו למען עמנו.
עלינו לזכור תמיד, שאף על פי שכל טענותינו נכונות וגם כשהתלונות על חדלות העשיה של ראש הממשלה מוצדקות, עדיין עלינו לנסות תמיד להיות גשר ומגדלור לכלל הציבור הישראלי שיראו אותנו באור חיובי ולא בצורה שתתפרש להתנשאות וחוסר חמלה לצערם של המשפחות שהקריבו את היקר להם מכל.
בסופו של דבר חובה עלינו להאהיב ולנשא את הבורא גם על אנשים שאינם נמנים על המגזר שלנו.
ובחכמה תיבנה מדינה ראויה!
