יצאתי מכמה פגישות בכנסת. בדרך החוצה, נכנסתי למעלית שקוע בטלפון – עוד הודעה, עוד מייל דחוף, עוד עדכון שלא יכול לחכות. ולפני שהבנתי מה קורה - הדלתות נפתחו בקומה 5.
בלי לחשוב פעמיים סיננתי לעצמי: "איך הגעתי לקומה 5?"
ואז נכנסה אסתר. אחת העובדות הוותיקות במסדרונות הכנסת. האישה שראתה שרים באים והולכים, ממשלות עולות ונופלות, ואלפי פוליטיקאים שחושבים שהם החשובים ביותר בעולם. היא שם כבר 30 שנה, צוברת חוכמה בשקט.
והיא ירתה בלי למצמץ: "בגלל שנכנסת למעלית והיית שקוע בטלפון כמו דביל - אז זה מה שקרה".
ואם זה לא מספיק, היא גם הוסיפה, בטון הכי אמהי שיכול להיות:
"אתם כזה דור מטומטם".
רציתי להתווכח. באמת שרציתי. להסביר לה על הדחיפות, על הקצב המטורף, על זה שהכל קורה כל הזמן ואי אפשר להפסיק לרגע.
אבל נו, היא צודקת.
בדיוק כמו שהגעתי לקומה הלא נכונה, כמה פעמים אנחנו מגיעים למקום הלא נכון בחיים? כמה פעמים ביום אנחנו "עולים לקומה הלא נכונה" רק כי הראש שלנו תקוע במסך? כמה הזדמנויות, שיחות, מבטים, רגעים של חיבור אמיתי, פשוט חולפים לידנו בזמן שאנחנו גוללים כאילו אין מחר?
אסתר עומדת שם במעלית, רואה אותי מבולבל לרגע, ובמקום לחייך בנימוס – היא נותנת לי את האמת הגסה. בלי פילטרים, בלי נימוס מלאכותי. כמו סבתא שלא מפחדת להגיד מה שצריך להגיד.
והאמת הזאת כואבת, כי היא מדויקת.
אנחנו חיים בדור הכי מחובר שהיה אי פעם, אבל איכשהו גם הכי מנותק. מחוברים לכולם ולכלום, אבל לא לרגע הנוכחי. לא למקום שבו אנחנו נמצאים. לא לאנשים שליד נו.
הטכנולוגיה מדהימה. היכולת להיות מחוברים — מדהימה עוד יותר. אבל לפעמים, כדאי להוריד רגע את הראש מהמסך. לא רק כדי להגיע לקומה הנכונה — אלא כדי להיות באמת נוכחים במקום שבו אנחנו נמצאים.
תודה אסתר. על השיעור. על הדיוק. ועל זה שלא נתת לי לברוח מהאמת. גם אם זה אומר שאצטרך לחכות עוד דקה למעלית הבאה.
