1.
השנה לא הנחיתי את עצרת יום ירושלים במרכז הרב. שברתי מסורת של כמה שנים, אבל יש לי תירוץ טוב.
שעות ספורות לפני האירוע נחתתי מניו־יורק, בדרך חזרה מאירוע לא פחות חשוב: שבת מיוחדת של ארגון 'חב"ד לישראלים', עם מאות ישראלים, מכל רחבי ארצות הברית, שמאז השבעה באוקטובר מבקשים להתחבר יותר אל הזהות היהודית שלהם.
למחרת העצרת, בשש בבוקר, הקשבתי להקלטה של נאום נתניהו שם, כדי לחתוך מתוכה לתוכנית הרדיו שלי, בנוהל השנתי הרגיל, את הקטע שבו הוא מזכיר פסוק או מדרש על ירושלים. אבל אז התחלתי להסתבך. הנאום נמשך 27 דקות והיה קשה מאוד להחליט מה לא לשדר. כמעט כל הנאום, מתחילה ועד סוף, היה מחובר לפסוקים, אל הנצח, אל הקודש. נאום אמוני. אפילו משיחי. משיחי בקטע טוב (ברור. אצלנו משיחי זה תמיד בקטע טוב).
2.
בעצם זה לא היה נאום, אלא סוג של דואט של נתניהו עם תלמידי הישיבה. הוא דיבר, והם השלימו את הרעיונות עם השירים שלהם. כל כמה משפטים הם פתחו בשיר שהתכתב עם הדברים של ראש הממשלה, ואולי אפילו לקח אותם צעד אחד קדימה.
למעשה, זה התחיל עוד לפני תחילת הנאום, כשאברהם פריד שר את ההמנון שלו במלחמה "קה, זכות אבות יגן עלינו, נצח ישראל מצרותינו גאלנו, ומבור גלות דלינו והעלינו, לנצח על מלאכת בית ה'". שנייה לפני שנתניהו התחיל לדבר, כשהוא כבר על הפודיום, פריד שר בהתלהבות "לנצח, לנצח, לנצח… ניצחון מוחלט!" (אל תנסו בבית להלביש את זה על המנגינה. זה לא ילך. אתם לא אברהם פריד).
ואז התחיל הנאום: "נשאלה פה השאלה, מאין בא הכוח? קודם כול משרה. כל אשר תאמר לך שרה…", אמר נתניהו בחיוך והסתכל אל עזרת הנשים. "ומאין בא הכוח? הכוח בא מכם! אתם מחזקים אותי! ואת ישראל! ואת חיילי צה"ל!
"אנחנו באים הנה כל שנה. אני כבר לא יכול לספור את השנים, כי אני ראש ממשלה הרבה זמן. וגם באופוזיציה עשיתי את זה. אבל מאז הפעם האחרונה שבה נפגשנו פנים אל פנים, קיבלה ההיסטוריה של מדינת ישראל תפנית חדה. אנו בעיצומה של מלחמת התקומה בשבע חזיתות. מלחמה הכרחית, מוסרית, מלחמה צודקת מאין כמוה.
"זוהי מלחמת הטוב ברע. ראשית, מלחמה נחושה שמתנהלת בשדה הקרב. היא מתנהלת מול חיות אדם. מול מפלצות שתקפו אותנו באכזריות מחרידה לפני 20 חודשים. ואנחנו ננצח אותם ונכרית אותם והם לא יישארו. אני שומע ספקות: אי אפשר לנצח… אפשר לנצח! בזכותכם! בזכות הלוחמים שלנו! בזכות הנחישות שלנו! חובה לנצח, ואנחנו בדרך לנצח.
"שנית, מדובר פה במלחמה על רוח, על ערכים, על צדקת הדרך. מלחמה על ירושלים. כך הם קוראים לזה, וכך גם אנחנו קוראים לזה. מבקשי נפשנו יודעים שירושלים היא לב האומה. ירושלים היא השורש, היא המורשת, היא מצפן הדרך. ואתם יודעים מה? באופן הפוך ובזוי ונורא ואכזרי, זה נכון גם לגביהם. כי בכל בית בעזה, לוחמינו ראו תמונות של ירושלים. רק מה? זה ירושלים בלי יהודים. ירושלים של חורבן, של מוות, של קנאות. והם הבינו, הלוחמים שלנו, ביתר שאת, שהמטרה של מבקשי נפשנו היא לנשל אותנו מנחלת אבותינו ומביתנו. זה לא יקרה".
3.
אני קוטע פה את הנאום המרגש של נתניהו בשביל הערת אזהרה חשובה לקוראים ובעיקר לכותב: כשאני שומע פוליטיקאי חילוני שם כיפה על הראש ומדבר בליל יום ירושלים בלהט על ירושלים מאוחדת לנצח נצחים, זה בשבילי טריגר. זה זורק אותי מיד לנאומים ההם, של אהוד אולמרט, באותו תאריך ובאותו בית מדרש. אז לא הייתי המנחה. הייתי חלק מהקהל המשולהב שהריע לכל מיני הצהרות על "בירת ישראל הנצחית לנצח נצחים שלעולם לא תחולק עוד".
והסוף ידוע. אולמרט הסכים לחלק את ירושלים לחתיכות. אפילו לא על מפה, אלא על מפית. הוא הציע אותה לאבו מאזן שמשום מה, בחסדי שמיים, סירב להצעה המופקרת. ומאז אולמרט יורד משפל אל שפל. השיא (נכון לזמן כתיבת השורות, יום רביעי בצהריים) היה באמירה שלו לתקשורת העולמית שמה שישראל עושה בעזה "מתקרב לפשעי מלחמה". מי אמר שעם נתניהו זה לא יקרה חלילה? אולמרט היה יותר ימני ממנו. ושרון בכלל. שלא לדבר על נפתלי בנט.
אז קודם כול: אני באמת לא יכול להגיד לכם באופן נחרץ שאני בטוח שלנתניהו זה לא יקרה. אני כן יכול להגיד שלנתניהו היו אין־ספור הזדמנויות, ועדיין יש לו, להיכנע לשמאל, ולזכות לאהדה ולביטול חקירות ומשפטים. אפילו להפוך לנשיא המדינה. וכל הכבוד לו על העמידה האיתנה בגבורה. על המחיר האישי והמשפחתי שהוא משלם. מי עוד היה מסוגל לעמוד ככה מול כל חזיתות הדיפ־סטייט? שלא לדבר על ההפגנות האלימות מול ביתו.
ואחרי כל זה: גם כשמדובר בנתניהו אני סבור שאי אפשר לסמוך על ימניות שלא מחוברת אל הקודש. אבל, וכאן אנחנו מגיעים לנקודה: יש לי אמון גדול בקואליציה של נתניהו. בגוש המאמין שמחובר - הו הו מחובר! - אל הקודש. חרדים, דתיים לאומיים, מסורתיים. כל מי שיתרגש ביום ראשון בלילה מזה שאנחנו זוכים שוב לקבל את התורה. והתפקיד של הגוש המאמין, כלומר של נציגיו בכנסת ובממשלה, הוא לקחת את נתניהו, על כל היכולות הפנומנליות שלו, אל המקום הנכון.
בינתיים, בגדול, זה קורה. זה עובד. מי מבין את זה הכי טוב בלי להתבלבל? השמאל. כלומר, מה שנשאר ממנו. לכן הוא הולך בכל הכוח והטירוף על הראש של נתניהו. כי הוא מבין שנתניהו הוא האדם היחיד, כרגע, שמאחד את כל המחנה האמוני.
4.
אבל זה יותר מזה: אני חושב שבשנים האחרונות משהו עבר על נתניהו. בפרפרזה על הקמפיין ההוא של לפיד: זה לא הנתניהו שהכרנו. כן, האסון הנורא של השבעה באוקטובר, והשנה המטורפת שקדמה לו, שנת הכאוס והמרי האזרחי והסרבנות (בגלל שינויים מינוריים בעילת הסבירות!), שנה שגרמה לסינוואר לחשוב שזה הזמן לשחוט אותנו - כל אלו, וכמובן הרדיפה המשפטית, הביאו את נתניהו להתפכח. להבין שהוא לא יכול להסתפק בלשמר את המצב הקיים, אלא שהוא צריך לקום ולהילחם בדיפ־סטייט שבמערכת המשפט ובמערכת הביטחון. כי אחרת, שוב לא יעירו אותו בבוקר. אתה הראש - אתה ישן.
וכן, אני חושב גם, אני מקווה, שכמו כל יהודי בעולם, גם אצל נתניהו התעוררה הנקודה היהודית מאז שבעה באוקטובר. לא רק אצל כל הישראלים היורדים שפגשתי השבת בניו־יורק. הוא הרי יודע יותר מכל יהודי אחר בעולם, כמה ניסים והשגחה פרטית וסייעתא דשמיא יש כאן, מאחורי הקלעים, לא רק במבצע הביפרים אלא בכל רגע ורגע.
מה שמביא אותנו למשפט הבא בנאום: "אני לפעמים חושב שאולי באמת צריך שכל לוחם בצה"ל יכיר את פירוש רש"י הראשון לתורה. איננו ליסטים בארצנו! איננו זרים בארצנו! זוהי ארץ ההבטחה! זוהי ארץ ישראל!".
ושימו לב לדברים הבאים, שלא נאמרו מהכתב: "אני אגיד לכם משהו: אני מתרשם, כי אני הולך הרבה לשטח, אני פוגש את החיילים. אגב, חובשי כיפות וחילונים. חילונים גמורים. ואני אומר לכם: הרוב המכריע מבין את זה מצוין. הם לא למדו רש"י - אבל הרש"י הזה נמצא אצלם בתוך הלב! הם מבינים על מה אנחנו נלחמים ומול מי אנחנו נלחמים. ולכן, אם אפשר לתת להם כמה שיעורים זה טוב, אבל תאמינו לי, תאמינו לי, בסוף הם מבינים את זה!".
הופה. ככה אולמרט לא דיבר.
5.
"אני רוצה לומר לכם עוד משהו חשוב בנוגע למלחמה", המשיך נתניהו, "והוא מודגש בכתבי הרב קוק זכר צדיק לברכה. הוא אומר כך: 'כל נפילה היא מכשרת עלייה כפולה'. כל נפילה מכשירה דרך לתיקון, להתחזקות, לצמיחה. ככה היה במלחמת העולם הראשונה שאילצה את הרב קוק לשהות מחוץ לארץ ישראל, ומבין תמרות האש והעשן יצאה הצהרת בלפור להקמת הבית הלאומי בציון. ככה היה לאחר מלחמת העולם השנייה עם החלטת כ"ט בנובמבר של האו"ם על הקמת המדינה. ככה היה במלחמת השחרור עם הכרזת העצמאות. חוט חיינו כמעט נותק שם. אבל אנשים לא ויתרו, על אף הדברים שקרו לנו. והיינו בפער עצום, מעטים מול רבים, מכבים של ממש, וניצחנו. כך היה במלחמת ששת הימים שהחזירה אותנו לחבלי מולדתנו בירושלים, ביהודה ושומרון, בגוש עציון, בבקעת הירדן, ברמת הגולן, בכל חלקי ארץ ישראל. כך היה לאחר מלחמת יום הכיפורים עם הקמת עוד יישובים, עוד ישיבות.
"ולמרות שבמלחמה ההיא הפכנו את הקערה על פיה וזכינו בניצחון מזהיר, אחרי שתקפו אותנו בהפתעה ביום כיפור, היו כאלה שלמרות הניצחון נתקפו דכדוך עמוק, אפילו ייאוש, לנוכח אתגרי המפעל הציוני. אבל צו הדורות שניסח הרב קוק - 'כל נפילה היא מכשרת עלייה כפולה' - הצו הזה עומד גם לעיניי… אנחנו נמצאים כאן בזכות שאין גדולה ממנה! איננו לסטים בארצנו! אנחנו נמצאים כאן בבית, בארץ ישראל, היא ארצו של עם ישראל! אנחנו לא שוכחים לרגע את זה. אני לא שוכח לרגע. אפילו לשנייה.
"אני חייב לומר לכם שהסתכלות מלאת אמונה כזאת על המציאות דורשת רוחב דעת, ראייה למרחקים ויכולת הבחנה חדה בין אורות לבין צללים", אומר נתניהו על הרב קוק, ממשיך לדברים שאמר הרב בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית בהר הצופים, ומפטיר בחיוך מריר: "הלוואי שהרגש הלאומי הזה יאפיין היום את האקדמיה שלנו. עבריות גאה באוניברסיטה העברית. כי בסוף אנחנו לא בדנמרק. אנחנו לא בנפאל. אנחנו לא באיטליה. אנחנו פה בארץ ישראל. בירושלים. זוהי משמעות ההיסטוריה היהודית: לחזור לארצנו, לבנות את עמנו, לבנות את אמונתנו ולממש את עתידנו פה. זה לא מנותק מעברנו, מנותק מתפילותינו".
6.
איזה נאום. נראה לי שככה לא שמעתי את נתניהו עד היום. וכן, אני זוכר שמדובר בפוליטיקאי. בגדול הפוליטיקאים בכל הזמנים. אני יודע שהדיבור האמוני הזה הוא גם כדי לגעת בעולמם של בוחרים פוטנציאלים או בשותפים בקואליציה. אבל אם כך זה אפילו יותר מרגש: ראש ממשלת ישראל מבין איך צריך לדבר כאן אל הרוב. הוא מבין, לראשונה בחייו, שהוא צריך להצטלם עם תפילין (יישר כוח, השליח הרב אור זיו, על "מבצע תפילין" ההיסטורי הזה!). אני בטוח שברמה הסגולית הנחת התפילין עשתה לו משהו. לראש, ללב.
אבל גם אם המניע היה אלקטורלי, ומשפע מצוות תפילין יתמשך עליי שפע קולות, זה מוכיח את מה שאני אומר כל הזמן לינון מגל ולעוד ביביסטים חשובים: אתם לא השופר של נתניהו, נתניהו הוא השופר שלכם! אתם משפיעים עליו. אתם כותבים לו את דף המסרים. לבנימין אמר. לכן כל כך חשוב לדבר יהדות, לדבר תורה, לדבר גבורה, לדבר על חזרה לגוש קטיף, לדבר על הניצחון המוחלט.
אל תמחאו לנתניהו כפיים, תאתגרו אותו. שלא נחמיץ את גודל השעה מרוב התלהבות מגודל המנהיג.
7.
"היום קיימנו את ישיבת הממשלה בעיר דוד", סיפר נתניהו. "איך אפשר לבוא לעיר דוד ולא להתרגש? שם, אתם רואים, את תחילת הדרך. היא התחילה באברהם אבינו, אבל קוממיות מלכות ישראל הייתה בממלכת דוד, במקום הקדוש הזה. ואני בא לשם, ובכל פעם נפעם מחדש. אני רוצה לצאת החוצה אל נקבת השילוח, והמאבטחים רבים איתי. בסוף יצאתי… כל שרי הממשלה התאחדו שם לבנות את ירושלים, להזניק את ירושלים עוד קדימה ועוד קדימה. אבל אנחנו נטועים בשורשים. והלכתי לראות את בריכת השילוח. ומשם עלינו בדרך עולי הרגל. הייתם שם? מי לא היה שם? כולכם תהיו שם. אתם תעלו, תעלו משם…".
רגע, האם ראש ממשלת ישראל מדבר כאן מול כל המצלמות על בית המקדש השלישי, או שמא הוא רק נותן פה המלצה לטיול שנתי לעיר דוד? הניסוח לא היה ברור עד הסוף. משיחי-מעורפל.
טוב, בשביל זה יש לנו כאן את התלמידים, שיעשו סדר: "ייבנה המקדש, ייבנה המקדש, עיר ציון תמלא!", הם שרים בהתלהבות.
נתניהו מחייך וממשיך. "זה פשוט מקום מרהיב. אתם רואים את הדרך שעשו הולכי הרגל מבריכת השילוח. בבית המקדש היו טובלים בבריכת השילוח ואז צועדים למעלה. שאלתי: אבל הרי זה תלול מאוד. תלול מאוד. היו מזיעים. אז בשביל מה התרחצתם? לטבול את הנפש! ולעלות מעלה מעלה".
וואו. איזה תיאור חי ומרגש, ערב חג השבועות, של העלייה לבית המקדש. שנזכה לטבול את הנפש ולעלות מעלה. שנזכה לגאולה. הגאולה המוחלטת. אנחנו לא מסתפקים בטיול שנתי.
8.
"הסתכלתי על האבנים", שיחזר נתניהו, "זה אבני ריצוף ענקיות, כמו בית שני. ריצוף על הכביש. ואני רואה חורים. מהם החורים הללו? החורים הללו הם המקומות שהרומאים, בזמן המרד הגדול, אחרי שנלחמנו, הם באו לעשות טבח ביהודים, והיו יהודים שהסתתרו בצינור מתחת לדרך. ובאו אליהם ועשו מה שעשו. מצאנו חרב רומית שם, שלמה. אז לכאורה נוצחנו. באופן גשמי נוצחנו. אבל לא הובסנו. כי אנחנו שמרנו את זכר ירושלים.
"אנחנו נלחמנו עוד פעם אחרי 60 שנה במרד בר כוכבא. ואחר כך היו עוד מרידות שבדרך כלל לא יודעים עליהן, אבל בסוף איבדנו את ארצנו. ולחזור לארץ ישראל, לחזור לארצך אחרי שהוגלית ממנה, ונפוצת לכל חלקי תבל - זה לא קורה, אבל לנו זה קרה. כי לא ויתרנו על ירושלים. 'לשנה הבאה בירושלים'. 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. דור אחר דור אחר דור. ומימשנו את זה בדור הקודם, זה דור האבות שלנו. עליהם הוטלה המשימה להחזיר את ריבונות ישראל, את מלכות ישראל. ועל הדור שלנו הוטלה המשימה לשמר את מה שאבד. את מה שחזר. להבטיח את עתיד ישראל בארצו. להדוף את האויבים, להבטיח את נצח ישראל".
מכל הקטעים בנאום הנדיר הזה של נתניהו, זה היה הכי מרגש בעייני. בתקופה כל כך דרמטית בהיסטוריה של מדינת ישראל, בשיא מלחמה מול שבע חזיתות של אויב שמבקש להשמיד את מדינת ישראל, ומול החזית של הדיפ־סטייט, שנלחמת את מלחמתה האחרונה, מה נותן כוח לראש ממשלת ישראל? האבנים העתיקות של דרך עולי הרגל, מנקבת השילוח לבית המקדש. החיבור אל הנצח. כנראה שמי שחי ככה את הקריאה היהודית ההיסטורית של "לשנה הבאה בירושלים" יכול לעמוד ככה בגבורה מול "למחר בבוקר בבית המשפט בתל אביב".
9.
עוד רגע אברהם פריד ירים כאן את בית המדרש עם "הושיעה את עמך, וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם", אבל לפני זה, נתניהו פונה לסיום לבחורי הישיבה: "אני רוצה להגיד לכם: אתם נותנים הרבה רוח לכל חלקי העם. ישיבת מרכז הרב שמפיצה אור עצום כבר חצתה את גיל המאה, ושנה אחר שנה, מחזור אחר מחזור, קול לימוד התורה מהדהד בין כותלי הישיבה, והשפעתו מורגשת במעגלים רחבים.
"לפני שלושה שבועות, ביום העצמאות ה־77, הדגשתי ש־77 זה עֹז. והיום במלאת 58 שנים לאיחוד ירושלים אני מדגיש ש־58 זה חן. בספר קהלת נאמר: 'דברי פי חכם חן'. ולכן המשיכו להוסיף חוכמה. המשיכו להוסיף חן ויופי לירושלים. המשיכו להפיץ תורה בכל מקום".
• הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'
