לאן נעלם הרב קוק בסיפור של ‘יתד’

הצילום הזה מתוך ‘מוסף שבת קודש’ של העיתון ‘יתד נאמן’, הינו חלק מ’כתבת נושא’ שפורסמה על ימי ‘בין הזמנים’, כפי שנחוו בדורות קודמים. הסיפור, על שני הגיסים הרבנים – הרב מלצר והרב אפשטיין – שאת חופשתם בילו בצורה של ‘החלפת מסכתות’ על פה, מעורר השתאות, משלהב, מרומם, ויוצר שאיפות אצל כל מי שנתקל בו לראשונה.

אלא שאז נתקלתי בספר ‘ומתוק האור’ למגיד המפורסם הרב שלמה לווינשטיין, ובו קראתי את הסיפור בגירסא קצת שונה. הרב מלצר היה גם שם, אך אליו חברו שני רבנים אחרים הרב סרנא, והרב קוק. בסיפור של הרב לוינשטיין, הרב מלצר חזר על מסכת יבמות, הרב סרנא על בבא בתרא, והרב קוק על שבת.

הסיפור של מי נכון? של הסופר היתד”י, או של הרב לווינשטיין? ובעצם, מה זה משנה? האם זהות הרבנים אינהרנטית לסיפור?

הסיפור היתד”י המאכן את המעשה ב’ראשית ימיה של המדינה’ אמנם לא עומד כל כך במבחן המציאות שכן הרב משה מרדכי אפשטיין נפטר בשנת 1934 – 14 שנים לפני תקומתה, אך מה שמעורר חשד הוא לא התאריך המשונה, אלא היעדרותו של הרב קוק, שמצויין בסיפורו של הרב לווינשטיין.

האם כותב הסיפור השמיט את שמו של הראי”ה במתכוון? האם הראי”ה הנחשב לאבי תנועת ה’מזרחי’ לא התאים לעיתון הרדיקלי? לא מסתבר. מתקבל על הדעת כי הסופר לא הכיר את הסיפור המקורי, או שבאמת היו אלו שני סיפורים נפרדים, ועם זאת דומה כי בגילוי הלא מאד מרשים שלי טמונה אמת סוציולוגית חריפה: המיתוס, ובמקרה הזה, סיפורי הצדיקים, מעצב את תפיסות ההווה, והוא בתורו מעוצב גם כן, כך שיעלה בקנה אחד עם תפיסתם של מובילי הדעה בחברה בה הוא פועל.

מיתוס הוא סיפור, אגדה, מאורעות שחלקם ארעו במציאות וחלקם לא, והוא מופיע כדי לשרת צורך מסויים. חוקרי הזיכרון הקולקטיבי מסבירים כי כל דור נוטה להבליט את אותם דפוסים בעבר, התואמים את רעיונותיו ועיסוקיו הוא. הנרטיב של החברה, מקבל גירסא מרוככת, מורחבת, או מצומצמת לפי התאמתו לתפיסה הנוכחית של החברה.

החברה הערבית למשל, מציירת היום את מסעות הצלב באופן כמעט קוטבי ממה שהם מתוארים בקורות הימים של הנוצרים. לקורא את שני התיאורים נדמה כי הוא סוקר שני ארועים שונים לחלוטין. גם העימות ישראלי-ערבי מקבל משמעות אחרת לגמרי אצל ההיסטוריונים הערביים. מדוע? תיאור המיתוס באופן מסויים מייצר אפקט פסיכולוגי אצל הקורא, ומעצב התנהגות אישית וקיבוצית.

הפרופסור עמנואל סיוון מביא את המשפט ההירואי של הלוחם העברי יוסף טרומפלדור ברגעיו האחרונים ‘טוב למות בעד ארצנו’, כדוגמא חיננית למיתוס שהמרחק בינו לבין המציאות רב מאד. לאמיתו של דבר ביטא טרומפלדור קללה רוסית, ומיתוס הגבורה ותל חי, הפך אותה למשפט האלמותי הלקוח במקורו בכלל מן הספרות הרומית.

האם את כל הטקסט החצי אקדמי הזה אני מעמיס על הכותב המסכן של ‘מוסף השבת’? לא. ייתכן כי מדובר אכן בשני סיפורים שונים שכמובן התרחשו במציאות, אך אפשר כי באופן בלתי מודע הסיפור המקורי על הרב קוק קיבל מטמורפוזה, והפך לסיפור צר יותר על שני הגיסים ההולמים את תפיסת עולמם של קוראי ‘מוסף שבת קודש’ – הרב אפשטיין והרב מלצר.

דפוס הפעולה המעצב מיתוסים על פי צרכיה העכשוויים של החברה, הוא אחד מיסודותיה של החברה החרדית, וחיטוט מועט בספרי ההיסטוריה של האורטודוקסיה החרדית, במערב ובמזרח אירופה, מספיק כדי לאשש את הקביעה הזו.

לא מאמינים? קראו מעט על הגותו של הרב שמשון רפאל הירש, וכעת חפשו אותה בנרטיב החרדי-ליטאי.