על דאטפת: בין ש”ס לבן דהן

בשבוע שבו עשרות אלפי לומדי תורה פתחו את זמן חורף בישיבות ובכוללים, שלוחי הציבור שלהם פתחו את מושב החורף בסערה גדולה.

לא היה קל לנציגנו בפגרה, הם התאפקו הרבה זמן, היה גם את הימים הנוראים ברקע ולא נעים לקלקל את האווירה, אז הם ניסו בכל זאת לשמור על איפוק ולא לצאת בהצהרות מתלהמות.

 נכון, היו הבחירות לרבנות ירושלים שסיפקו להם קצת אדרנלין כשהם חלקו ציונים לגדולי הדור אבל סוף סוף הגיע פתיחת מושב החורף, והם הרשו לעצמם להתיר את הרסן ולסגור חשבון עם היריבים הפוליטיים.

מי שצפה השבוע בוויכוחים הסוערים בוועדות ובמליאת הכנסת בין נציגי הבית היהודי לנציגים החרדים, היה בטוח שמדובר בוויכוח בין שני מפלגות המייצגות דתות שונות לגמרי. מה לא היה שם? ‘אנטישמיים’, ‘עוקרי דת’, ‘שודדים’ ועוד אינספור האשמות וביטויים קשים, אדם שהיה נקלע בטעות לזירה עשוי היה להשתכנע כי מדובר בוויכוח על אחד מעקרונות היהדות. הוא היה משוכנע כי לפני ניצבת קבוצה שרוצה להעביר יהודים על דתם ולהטבילם לנצרות מול קבוצה שנלחמת על עתידו של העם היהודי ומוסרת נפש כדי להציל יהודים מהתבוללות. כמה מאכזב היה לגלות שהמלחמות הללו התנהלו סביב סוגיית המינויים הפוליטיים..

זה לא סוד, כל מפלגה שמגיעה לעמדת מפתח מבססת את כוחה על ידי מינויים של אנשיה במוקדי כח שונים.

במשך שנים אנשי הבית היהודי טענו שש”ס דואגת למינוי מקורביה במועצות דתיות ובעולם הרבנות, הם טענו שמקפחים אותם, שמשתלטים עליהם ושמדירים אותם מעמדות המפתח. היום, הגלגל התהפך. ש”ס טוענת את אותן טענות על הבית היהודי, שוב: ‘מדירים אותנו, דואגים רק למקורבים, מקפחים אותנו’, אז זה היה הבית היהודי היום זה ש”ס, אותה גברת בשינוי אדרת.

היה משעשע לראות את חברי כנסת של ש”ס ויהדות התורה תוקפים את סגן השר בן דהן שהוא מקעקע את מעמדם של הרבנים, דואג רק למינויים של אנשי מפלגתו ושמעניין אותו רק חלוקת ג’ובים, והוא עונה להם בלהט שהוא דואג רק לעתידה של הרבנות ולשיקום המועצות הדתיות.

משעשע כי הם התנהגו בדיוק כך בסבב הקודם ויתנהגו בדיוק כך בסבב הבא כשהם יקבלו את המפתחות, כמו שאומר התנא באבות “על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון”.

היה קל להשתעשע במחשבות הללו אילולי חילול ה’ הגדול שנגרם מהביטויים וההשמצות האלה.

פעם שאלתי את עצמי למה נציגי הציבור של שומרי התורה בארץ לא יכולים להתאחד? למה מרוב שאנחנו עסוקים כל כך במריבות ביננו אנחנו לא שמים לב שנוגסים בנו מבחוץ? למה יש בפוליטיקה הדתית כל כך הרבה זרמים שרק מזיקים אחד לשני במקום לשתף פעולה ביחד?

התשובה לכך היא פשוטה: כל אחד חושב שהוא הכי טוב, כל אחד בטוח שהדרך שלו צודקת, וכל אחד מאמין שהדרך שלו תנצח רק אם הוא ירמוס את דרכו של השני.

כואב, עצוב, אבל אמתי.

אבל אם נתבונן רגע בפרשת השבוע נגלה שהמדד להצלחה הוא דווקא קבלת האחר ולא דחייתו, הקדוש ברוך הוא פונה לאברהם אבינו ואומר לו “לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך” תעזוב את דרכם של אבותיך ושכניך הטועים, תיפרד מהם,  ולך לך אל ארצך ושם אעשך לגוי גדול.

היה לאברהם אבינו את כל הסיבות להיות גזען ומתנשא, בורא עולם אפילו אמר לו שהוא בחר בו להיות אב המון גוים, אז בוודאי שכל שאר הברואים הם סתם דחויים ושפלים לידו.

אבל אברהם לא לקח את זה למקום של גאווה אישית מטופשת אלא למקום של אחריות מוסרית. הוא קיבל על עצמו להנגיש את  היהדות לכל העולם.

הוא מיד יסד את מידת הכנסת האורחים, הקים אוהל עם ארבעה פתחים ואירח את כל העוברים ושבים, לא רק בחורי ישיבות, לא רק רבנים גדולים, גם עוברי דרכים, אנשים פשוטים, ישמעאלים וערבים, את כולם הוא הכניס לאוהל האכיל השקה ודאג לכל מחסורם ורק כשהם באו להודות לו הוא סיפר להם על מציאות ה’ ועל ההודאה שצריך להודות רק לו

זה דרכו של אבי האומה, זו דרכה של היהדות.

אם אתה בטוח שאתה הנבחר, ודרכך היא הצודקת, אל תוכיח את זה בהתנשאות על כל הסובבים אותך אלא רק בקירובם אליך במאור פנים.

ככל שתפגע בסובבים אותך ותנסה להוכיח לכולם שרק אתה הוא הצודק כך יבינו כולם שהאמת היא ממך והלאה.

נציגי הציבור שלנו כנראה לא הבינו את זה, אז בורא עולם שלח את ראשי השלטון שילמדו את זה בדרך הקשה…