תיארתי בהרחבה את פועלו הנמרץ של הרב אריה-לייב קפלן, בשני מישורים: כיבוי ה'שריפה' ומזעור הנזקים ביחסי הגומלין שבין הרבי וחב"ד לבין מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ומנהיגי העולם החרדי; ובמקביל, פעולה נמרצת להשגת היעד האופרטיבי שבא לידי ביטוי ב'גילוי דעת' של הרבי באוזני העיתונאי עודד בן עמי מ'קול ישראל': הקמת ממשלת ימין צרה, בראשות יצחק שמיר, וסיכול הניסיון להקים ממשלת שמאל צרה בראשות שמעון פרס.
במישור זה, כאמור, היה חידוש בעצם העובדה שהרבי עצמו בוחר לפעול ולהכריע במו-ידיו בעשייה פוליטית, מרחב שבאופן עקבי ולאורך כל הדרך הקפיד להדגיש כי אינו מתערב בו ומוסר את ההחלטות לידי חברי מועצת גדולי התורה.
כעת, ידע הרב קפלן כי יש לוודא כי דבר לא יפול חלילה מדבריו הקדושים של הרבי וכי רצונו ודעתו הגלויה היא שלא תקום ממשלת שמאל.
עם זאת, בקצה השני של הקו התמקם, כפי שתואר לעיל, הרב לייבל גרונר, אחד ממזכיריו של הרבי, שבתוך רצף האירועים הסוערים והעשייה הקדחתנית שאפיינה את פעילות חב"ד נוכח הנסיבות, הצליח להשתלט ולהתמקם באמצע ולהיות המוליך והמביא. בחוסר שימת לב, נפל הרב קפלן לבור שהרב גרונר כרה לרגליו ואת כל דיווחיו העביר היישר למכשיר הפקס ולאוזניו של בלבד.
עד מהרה הרב גרונר הבחין, כי בחוץ אין לאף אחד מושג מה באמת התרחש; אפילו אחרים מקרב חברי המזכירות של הרבי ממודרים מהמידע הכמוס והגלוי שהועבר לו. מה גם, שהרב קפלן עצמו הגה רעיון שהעסקנים "יקחו אחריות אישית", כדי למנוע כל פתחון-פה כלפי הרבי ח"ו ולהסיר כל סרך טרוניה מצד מנהיגי אגודת ישראל. או-אז, ידע הרב גרונר בחושיו המחודדים כי אין שעה בשלה יותר, מבחינת דעת הקהל הציבורית, לעשות את מה שבאמת הוא מנסה לעשות כבר כמעט שלוש שנים.
ההתפתחות היתה מהירה וחדה - במסגרת השאיפה להכות בברזל בעודו חם, לקבוע עובדות כמסמרות בטרם יחלוף זמן ובעוד הציבור הרחב, כולל אנ"ש חסידי חב"ד, עדיין לא עומד על פשרם של דברים ועודנו מבולבל ומחפש להבין מה מתרחש לנגד עיניו.
'סולם' לרדת מן העץ
ביום חמישי כ"ד ניסן מארגן איש צא"ח זמרוני ציק מבת-ים כנס שבו יוכרז כי "דעת קודשו של הרבי לא השתנתה" וכי היו אלו עסקנים, שפעלו בשם הרבי, תוך סילוף רצון קודשו ונגד הוראותיו.
הכנס נעשה, כאמור, בידיעת ואף בהסכמתם הסודית של ראשי עסקני חב"ד. הרב שמואל מרדכי אשכנזי, רבו של כפר חב"ד, מציע לר' לייבל קפלן להתערב, והוא פונה לזמרוני ציק ומורה לו להעביר את הכנס לכפר חב"ד. המטרה המוצהרת היתה, שהוא יוכל לשלוט בגובה הלהבות. הם מסכמים ביניהם שהכינוס לא יעסוק בעניינים פרסונאליים, לא ידון באנשים ובשמות, ומטרתו האחת והיחידה היא: להציג כלפי חוץ מצג, כאילו דברי הרבי סולפו.
בכך, תינתן למועצת גדולי התורה 'סולם' לרדת מן העץ, להסכים לשנות את המלצתם בסוגיה הפוליטית, מרגע בו התברר כי זו היתה תמיד דעתו של הרבי. כל זאת, כאמור, על מנת שח"ו לא ישתמע שהרבי כביכול, חלילה וחס, הוליך שולל את חברי מועצת גדולי התורה ואף נגס או פגע בסמכויותיהם ובמעמדם.
רבני חב"ד פרסמו כרוז, המודיע על 'כינוס חירום' של כלל חסידי חב"ד בארץ הקודש, בבית הכנסת 'בית מנחם' בכפר חב"ד. למיטב ידיעתי, ההוראה לקיים 'כינוס חירום' ציבורי, הגיעה מר' לייבל גרונר בנימוק הרשמי: "רק כך יירגעו הרוחות הסוערות" במועצת גדולי התורה, וכבודו של רבינו יושב על כנו. העולם כולו ישמע שלרבי "לא היה קשר" למהלכים שנעשו בשמו, דברים נעשו "שלא על דעת קודשו" וממילא עסקנים הם שסרחו.
הכינוס תואם עם הרב קפלן וכאמור, סוכם שלא מוזכרים שמות.
מי שנבהל מה'עגל' שנרקם פתאום, ואף חש כי יתכן ונעשים כאן מהלכים העשויים לפגוע יותר מידיי באנשים יקרים על לא עוול בכפם, היה רבה של העיר צפת, הרב לוי ביסטריצקי, שותב לרבי מכתב דחוף בזה הלשון:
"כאשר שמעתי מי עומד מאחורי כל המבצע הזה (שאינו אלא הרב קפלן עצמו! י.ב.) שאלתי את הרב קפלן איך אתה יכול לקחת סיכון כזה ואף לעמוד בצד ולשתוק? הרב קפלן ענה לי: אין ברירה לאור המצב הקיים והיות שאולי - אף שזה ספק גדול – על ידי זה יוכלו לדאוג כנ"ל שמועצת גדולי התורה יחליט כרצון כ"ק אדמו"ר שליט"א הרי זה שעת ניסיון של כל חסיד שיהיה מוכן ללכת על מסירות נפש ולהקריב את עצמו וכל היקר לו למען כ"ק אדמו"ר שליט"א".
המכתב האוטנטי הזה, מעיד אף הוא כאלף עדים במה היו דברים אמורים. הוא נשלח אל הרבי - אף שכאמור, הכל נותב לידיו הלא אובייקטיביות של הבוחש הגדול בקדירה, ר' לייבל גרונר. וממרחק הזמן ניתן בהחלט לתהות מה הועבר לרבי ומה לא, ואין מן הנמנע כי לא מעט 'מלאכות שבת' נעשו בדרך עם הדיווחים שנמסרו אליו הן על ידי הרב קפלן והן ממקורות נוספים באותה עת. מי יודע כמה פרטים נקלעו אל סד של בורר, טוחן, קורע, זורה, סותר וכיו"ב.
הרבי מבטל את 'ארגון גג'
בשטח, מתקבץ קהל רב שהגיע באוטובוסים עמוסי סקרנים וחסידים סוערים שבאו מכל ריכוזי חב"ד. האווירה היתה כמו חבית חומר-נפץ שלא צריך יותר מאשר גפרור קטנטן כדי לפוצצו.
המארח, רבו של כפר חב"ד, מתנדב להצית את הגפרור ונושא נאום חוצב-להבות בו תיאר בסובייקטיביות מסולפת (שכמובן חטאה לאמת העובדתית) את ההתפתחויות המרעישות, איך כמעט הוקמה ממשלת שמאל רדיקלית בעטיים של כמה עסקנים שסרחו, ואיך נוסף "חטא על פשע" ובחסות אינטרסים פוליטיים אישיים של אותם עסקנים הוצגו בפני מנהיגי מועצת גדולי התורה "שני מחנות בחב"ד".
הכנס הסוער, שלא היה דוגמתו מעולם, הסתיים בהוקעת העסקנים הסוררים, שעליהם ועל מצפונם תיחרת לעד הניסיון להקים ממשלת שמאל. שמות ה"רשעים" לא הוזכרו במפורש בכנס.
לאחר כמה שעות – בליל שישי כ"ד ניסן תש"נ (שעון ניו יורק) יוצאת הודעה באתערותא דלעילא, 'צעטיל' בכתב-יד-קודשו של הרבי, שנשלח אל העסקן המסור והשליח הנאמן הרב קפלן, בזה הלשון: "ביטלתי ארגון גג".
בתמימותנו, חשנו וקיווינו כי בכך נחתמה הפרשה. הנה, הרבי מבטל את 'ארגון גג'; התקיים כנס שממנו יצאה הצהרה המבהירה את דעת קודשו של הרבי בנושאי הליבה העומדים על הפרק. תמה הסאגה וניתן להתקדם.
זאת, למרות שהסתבר די מיד שהכנס גרם נזק תדמיתי עצום. תחילה, היו אלו שונאי חב"ד המושבעים והידועים, שבמשך שנים סבלו מנחת-זרועם של עסקני חב"ד המסורים - ולמעשה עד כה "הוכו מכה מוחצת" כי למגינת ליבם מעמד חב"ד היה רם ונישא בהערצה על ידי כלל החוגים, הכלליים והחרדיים - כולם מלבד השונאים הידועים. הכנס, למעשה, הוקיע את מי שעמד מולם כחומת אור מבוצרת. מה שהם ניסו וייחלו לעשות מלבר, נעשה מלגו וכאילו בשירות שלהם, באופן פתאומי ועל ידי "מהרסייך ומחריבייך". באותם ימים חזינו בדמע בצהלתם הגלויה.
בנוסף, התעורר יחס תמיהה ופליאה ומידה רבה מאוד של חוסר אמון כלפי חב"ד. שום דבר ממה שהושמע בכנס, לא תאם את מה שידעו העושים במלאכה, אותם אדמו"רים ועסקני חצרותיהם שהביטו בפליאה; אי אפשר היה לרמות אותם, הם ידעו עד כמה משונה המהלך שחוזות עיניהם ולא הצליחו להבין מה באמת קורה כאן.
תגובות מסוג זה, קיבלנו אז מכל עבר, מצד חרדים ומצד אישים שונים מכל קצות הקשת הציבורית.
אל עמוד הקלון
אולם הרחק מעבר לים, היה מי שטרם בירך על המוגמר. ר' לייבל גרונר וחבר מרעיו, ראו בכנס ובתהודה סביבו יריית-פתיחה. רעבונם רק גבר. שהרי מה תועלת יש בהוקעה 'כללית' אם איננה פרסונלית? איך זה מקדם את המטרה: להכפיף את ממלכת חב"ד לשליטתם? אין לעצור. אצה הדרך והם בחרו לנצל את הברזל החם ולהכות בו עד חורמה.
וכך, מיד למחרת השבת, יום ראשון כ"ז ניסן תש"נ - מתכנס בית דין רבני חב"ד "בבהילות". מן הסתם, הבינו הרבנים כי יש גבול ליכולתם לתרץ את המשך ההשתוללות בתואנה של "סילוף דעת הרבי" (דבר שלא היה ולא נברא; מה גם שבהקשר הפוליטי היו מעורבים, מלבד הרב קפלן, גם הרבנים ירוסלבסקי ואשכנזי בעצמם. עוד לא עלה אז בדמיונם הרעיון לטעון כאילו הם פעלו 'בנפרד' ובמהופך מעמיתם). לכן, ניגשו מהר אל העיקר: ביצוע שינויים פרסונליים דחופים.
תחילה - שינוי בהנהלת 'ארגון גג'. באותה שעה איש מהם לא ידע על קיומו של ה'צעטיל' שהואיל הרבי להוציא בליל שישי ובו קבע: "ביטלתי ארגון גג". לכן, הם בוחרים לקדם את מזימתם להשתלט על הנהלת הארגון. החלטתם היתה: הדחת הרב לייבל קפלן מניהול ארגון הגג של מוסדות חב"ד בישראל. תחתיו, מינו את הרב אפרים וולף (כן, מי שעתיד תוך זמן לא ארוך להיזרק בביזיון אל אותו עמוד קלון עליו 'תלו' את הרב קפלן) ולצדו, הוסיפו את מי שנחשבו אנשי שלומם הסרים למשמעתם: ר' שמואל חפר ור' שלמה מיידנציק.
ממרחק הזמן ולמיטב הכרתי, המהלך הזה "באתערותא דלעילא" של ביטול 'ארגון גג', הציל את מוסדות חב"ד מדריסת כף רגלו של יוסף יצחק אהרונוב. חס וחלילה לו הארגון היה נותר מעל למוסדות - סכנת כליה היתה נשקפת למוסדות החינוך החב"דיים המפוארים שהוקמו בעמל ויזע בלתי ניתנים לתיאור, בחירוף נפש ובמסירות נפש, ואשר נוהלו בקדושה ובטהרה ובמסירות אין-קץ על ידי העוסקים במלאכת הקודש 'מלאכת שמים', וזכו להעמיד תלמידים הרבה. אין לתאר מה היה קורה לו חלילה וחס, הפרדס המלכותי הזה היה נופל כפרי בשל לידיים ערלות. זה היה חורבן הבית!
לולי דמסתפינא, במבט מפוכח ניתן לומר אף יתירה מזו. עצם המציאות של ניהול מרוכז לכל מוסדות חב"ד ליובאוויטש בארץ הקודש ומסירתם בידיים של 'מנהיג' אחד (יהיה אשר יהיה), איש אחד שהוא זה שבידיו מרוכזות כל הסמכויות והיה הופך עצמו 'בעל הבית' על כל מוסדותינו - היה עשוי להיות הרה אסון, בפרט בתקופה שלאחר ג' תמוז.
בראייתו השמימית ועיניו הצופיות למרחוק, מנע כ"ק אדמו"ר זי"ע את הקטסטרופה הזו ושמר על מוסדותיו המפוארים ועל יכולתם להמשיך לשגשג בחילא יתיר, לנחת רוחו עד בוא גואל במהרה.
מכתבים קורעי לב
החלטה שניה: 'לפטר' לאלתר את ר' ברק'ה וולף מתפקידו כדובר חב"ד. הרבנים החליטו כי "ארגון הגג ימנה" דובר חב"ד חדש.
כה מרושעת היתה החלטה זו: ברקה היקר, במסירות נפש בל תתואר ומבלי שאיש סייע לו, הקדיש ימים כלילות למען הרבי ובעצם פועלו רקם מערכת קשרים אישיים מסועפת מול שורה ארוכה של אנשי תקשורת ומובילי דעת קהל, שמר איתם על קשר, עדכן אותם בנעשה בליובאוויטש ודאג לכל-כך הרבה הפצת המעיינות בכל אפיקי המדיה הישראלית.
כך, התאפשר לו גם רבבות פעמים למנוע פרסומים שליליים מכל הסוגים ולשמור על שם חב"ד ושם הרבי. כל זאת עשה מבלי שהתבקש, בלי כותרות ותארים בומבסטיים, בלי לדרוש או ליטול כל שכר ולא החזיק טיבותא לנפשיה. כמובן, זכה לאינספור שליחויות, גלויות ונסתרות, מהרבי אל אישים שהכיר ואשר עמם שמר על קשר.
לא היתה כאן "משרה" שפעם מאייש אותה פלוני, ואחר כך מאייש אותה אלמוני. עצם המושג והמוסד 'דובר חב"ד' היה רק כינוי ושם חיבה של "ברק'ה וולף". ממה הוא פוטר? מהיכן סולק?
ועוד ועיקר: מדוע? מה הצדיק תלייתו על עמוד הקלון? התשובה החד-משמעית היא: על לא עוול בכפו. שום סיבה שבעולם לא הצדיקה פגיעה בו ובעשייתו, שעל עוצמתה וייחודיותה אפילו מה שידוע הוא טיפה מהמציאות. למעשה, עד היום לא הכול אפשר לספר ולתאר. אבל הכל היה קודש קודשים לשמירת כבוד חב"ד והפצת המעיינות באופן הכי איכותי ויעיל.
עד סוף ימיו ניסה ר' ברק'ה בכל דרך אפשרית להביא לקיומו של 'דין תורה' בו יישמעו דבריו, תישמע גרסתו - וחשוב יותר, שמישהו 'יטיח' בו סוף-סוף את אשמתו, יערוך לו שימוע והוא יבין מה הצדיק את הפגיעה הנואשת הזו בו ובתמצית חייו.
הוא התחנן לרבנים במכתבים קורעי לב, בהם הוא מבקש כי בסך הכל ייערך דיון אחד מסודר בבית דין, שיישמעו דבריו בטרם נחרץ גורלו ושמו הטוב מוכתם לדורות. כל פניותיו נפלו על אוזניים ערלות. מן הסתם מכתביו נקראו בלעג-לרש ונקרעו בלב אטום.
אותו צו אלוקי בתורתנו הקדושה, החל על כל בית-דין באשר הוא, לרבות סנהדרין גדולה בכבודה ועצמה: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" - לא היה מוכר לבית דין דנן, לא במקרים קודמים ואף לא בעת שפיכת דמו של חסיד יקר ונאמן זה - כמו יתר שמונת האישים שמאוחר יותר דמם נשפך בראש חוצות, אף שאיש לא טרח לדבר עמם קודם, לערוך איזשהו שימוע לפחות מן השפה ולחוץ, דבר שעושים אפילו בחוקות הגויים - ואפילו במדינות טוטליטאריות - ולשמוע את גרסתם, בטרם הוקעו פומבית לעד.
ריצה אל הרב
לא זו אלא אף זו: באופן לא מפתיע, גם לאחר אותה הודעת 'פיטורין' חד-צדדית, המשיך ר' ברק'ה לקבל מהקודש פנימה הוראות והנחיות באופן שגרתי. היה זה על אפו וחמתו של המזכיר ר' לייבל גרונר אף שלא אחת ולא שתיים נמסרה השליחות באמצעותו. הוא המשיך לקבל הוראות שונות לטיפול מול התקשורת ובקשות לביצוע בשדה ההסברה וההפצה.
הפעם הראשונה התרחשה כשבועיים לאחר שלידיו הגיעה אותה הודעת פיטורין מבישה ופוגענית. היה זה לפנות בוקר, הטלפון צלצל וממש מתוך הרגל - ברק'ה נטל ידיו במהירות ובדרך אל השפופרת עטה מהר את החליפה והגארטל. שלא במפתיע, אך באותה מידה באופן הכי מפתיע שאפשר להעלות על הדעת - הוא שומע את קולו של ר' לייבל גרונר המעביר לו הוראה בשם הרבי, למסור לאמצעי התקשורת מסר מסוים.
השיחה הסתיימה וברק'ה נותר על עמדו רועד ודומע. דקות ארוכות נתקיים בו "שפכי כמים ליבך נוכח פני השם וכדברי הזוהר הק' 'מאן פני האדון השם? דא רשב"י'...
משהתעשת קמעא, אץ-רץ לבית שכנו הרב יצחק יהודא ירוסלבסקי, העירו משנתו העריבה וסיפר לו את הדברים. הוא עמד על כך שהרב יטלפן בנוכחותו ועל אתר אל ר' לייבל גרונר ויאמת עמו את הדבר.
הרב עשה כן והתשובה המדהימה שקיבל מגרונר הייתה כהאי לישנא: "דאס איז ריכטיג. אבער איר, רבנים, דארפט איר טאן אייער'ס". ובתרגום חופשי: "זה נכון (שהרבי ביקש למסור לתקשורת בישראל מסרים באמצעות ר' ברק'ה) ובכל זאת אתם, רבנים, צריכים לעשות את המוטל עליכם". הפטרון לא הניח לעושי דברי לסור ממשמעתו אף כאשר התחוור באופן בלתי ניתן לערעור שזהו לא רצון קודשו של הרבי עצמו.
כמעט הושבה החרב לנדנה. אלא שאז נתרגשה על מלאכי החבלה בעיה חדשה.
פרק ראשון:
סודות של 35 שנה נחשפים לראשונה: 'התרגיל המסריח' שטלטל את חב"ד
פרק שני:
פגישות חשאיות נחשפות, 'חבית חומר הנפץ' מתפוצצת - ונפילה למלכודת סבוכה
פרק שלישי:
כשעודד בן עמי שאל את הרבי: "אז רצוי שמר שמיר יהיה ראש הממשלה?"
פרק רביעי:
השבועה של שרון והעָרֵב המסתורי: שיחה דרמטית ורוויית רגש עם הרבי
פרק חמישי:
האדמו"ר מויז'ניץ כואב ושבור מאוד, א שטאך אין הארצן ל'מועצת'
פרק שישי:
ר' לייבל, אמרתי כששבתי מ-770, מצבנו לא טוב. עליך יהיה לתת אתנן
פרק שביעי:
