בכל הריכוזים החרדיים ברחבי הארץ - ירושלים, בני ברק, מודיעין עילית, ביתר עילית ואלעד - הולך ומתרקם אחד המשברים הקשים ביותר שידע החינוך החרדי בדור האחרון.
מדובר במשבר חסר תקדים במציאת מלמדים איכותיים לתלמודי התורה. זה לא עוד חוסר זמני - מדובר בקו שבר עמוק, מסוכן, שהולך ומתרחב בקצב מפחיד.
כיתות רבות נותרות בלי מלמד. המוסדות מפרסמים מודעות-ביקוש שוב ושוב - ואין מענה. עשרות תלמודי תורה נאלצים לפתוח את השנה ללא איש צוות מסודר, חלקם מאלתרים פתרונות זמניים, חלקם מצרפים אנשי צוות שלא היו מקבלים תפקיד אפילו כחונך אישי - בטח שלא כמחנך כיתה. מה שלא היה עובר סינון בסיסי לפני כמה שנים - הפך היום לסטנדרט.
התוצאה? תחלופה מסחררת, חוסר יציבות, וילדים שלא מקבלים דמות חינוכית ברורה ואיתנה. בתים שלמים מרגישים את זה - והציבור מתחיל להבין: המערכת קרסה.
בשיחה עם הרב אברהם מנחם אייזנבאך, מייסד ויו"ר מרכז 'מגדלור' - המרכז החרדי הגדול בארץ לטיפול, הכשרה והכוונה חינוכית, הוא מנתח את המשבר הדרמטי שמאיים על עולם הת"תים.
"זה כבר לא מקרה", הוא אומר. "זה תהליך של התרסקות ארוכה. המלמד הפך לדמות שחוקה, בלי מעמד, בלי הכרה, בלי שכר הוגן, בלי גב חינוכי ונפשי. זה לא מקצוע שצעירים שואפים אליו - אלא ברירת מחדל של מי שלא מצא משהו אחר".
המלמדים הטובים? הם עוזבים. נשחקים. לא עומדים בעומס. והמערכת לא משקיעה בלשמר אותם. הצעירים? לא נכנסים מלכתחילה. הם רואים את הקושי, את השחיקה, את הביקורת, את היעדר הגב, ובוחרים בכיוונים אחרים.
ובינתיים? הילדים של כולנו יושבים בכיתות בלי דמות מובילה. בלי לב. בלי חזון. ובמקומם? אנשים שלא היו מקבלים הזדמנות לעמוד מול ילד - מקבלים כיתה שלמה לידיים.
החינוך החרדי נמצא בצומת קריטי. אם לא תתקבל החלטה ברורה, כוללת, לשנות כיוון - אנחנו נאבד דור שלם. כי כשהמלמד במינוס - הילד שלך לא יכול להיות בפלוס.
הרב אייזנבאך מתאר תמונה שכולנו מכירים: מסיבת חומש. הבמה מושקעת, הילדים בלבוש חגיגי, התאורה מקצועית, הבר מלא קינוחים. ומה עם הרב'ה? יושב בצד, על כיסא פלסטיק מהמחסן של השכונה, מחזיק דף דהוי, לוחש 'לחיים' עם כוס מים מהברזייה.
הילדים קיבלו את התורה. ההורים קיבלו מזכרת. הצלם קיבל מזומן. המלמד - קיבל טפיחה על השכם ו'תודה כללית' במיקרופון: "ולרב'ה המסור… תודה".
נגמר. עד האירוע הבא.
בכל בוקר, המלמד נכנס לכיתה. מולו - עשרים ילדים, לפעמים שלושים. הוא מתחיל שיעור, שואל שאלה, מדגים בתנועה - וחוזר על זה מחר. הוא לא רק מלמד את הילד איך להגות "וַיֹּאמֶר ה'" - הוא מלמד איך להגות את החיים. אבל כשאנחנו שולחים מכתב תודה בסוף שנה, אנחנו שוכחים דבר פשוט: המלמד הוא לא מתנדב. הוא עובד. יש לו משפחה. ויש לו חשבון בנק. והבנק, לפעמים, מתקשר לפני שהוא בכלל הספיק לשתות קפה.
חיידר 'חמישה כוכבים', משכורת של 45 ש"ח לשעה
"איך קרה ששכחנו את המלמד?" שואל הרב אייזנבאך. "החברה החרדית יודעת להוקיר 'תורה'. היא מוכנה להשקיע הון על שטיבל חדש, על ספסלים מגולפים ועל מלגות לאברכים. אבל איפשהו בדרך - שכחנו את בעל המקצוע הראשון של המערכת: המלמד. אנחנו רואים בו תחנה. לא יעד. שלב בדרך ל'כובע השחור'. הוא מחזיק את המקום עד שיגיע ה'עיקר'. כמו שומר – חשוב, אבל לא מקבל מילה טובה או העלאה בשכר. ובשתיקה רועמת, הפכו מאות מלמדים לאנשי תחזוקה רגשית. נושאים על כתפיהם את עולמו של הילד - כמו פקידים ומתנדבים בשירות קהילתי".
הרב אייזנבך מחדד: "היום כל תלמוד תורה משקיע בנראות, בציוד, באירועים, ואפילו מחזיק 'אולם מהצד' כהכנסה נוספת. אבל המלמד? ממשיך לקבל תזכורת שכר, לא תלוש. בלי זכויות, בלי פנסיה, בלי יציבות. חי במתח מתמיד: איך לשלם שכר דירה? איך להתמודד עם הארנונה? מה יגיד לילד שרוצה נעליים חדשות? ומי כבר מדבר על נסיעה לסוף שבוע מנוחה".
• מה קורה בכיתה באמת?
"שלושים ילדים. אחד בלי מחברת, אחד בלי קלמר, אחד נרדם, אחד בוכה. המלמד - מכיל, מנהל, מווסת. ובתוך הראש - שאלות קיומיות על כסף, שכר דירה, טיפולי שיניים, חובות. והילדים - מרגישים. הם מרגישים אם המבוגר מולם נוכח - או טרוד.
"נוכחות אמיתית דורשת שקט פנימי שאין - כשאדם תחת לחץ. המלמד בתשפ"ה - זה לא המלמד של פעם, שהיה צריך רק לדעת איך עושים שימוש נכון בסרגל… כיום הוא נדרש להיות גם מלמד, גם מחנך, גם פסיכולוג, גם מטפל רגשי, גם מומחה למוטוריקה עדינה וגסה בהתפתחות הילד, וגם להבנה עמוקה של נושאים דידקטיים ורגשיים. לפעמים, הוא אף משמש כעובד סוציאלי לילד, ומלווה אותו במצבי קושי מהבית או מהסביבה. העול שעל כתפיו כבד פי כמה ממה שהחברה בכלל מבינה".
המוסדות נושאים עול כבד - אבל המלמד הוא הלב
מנהלי המוסדות נושאים על עצמם משא כבד מאוד. הם דואגים לתלמידים, להורים, למורים, לתקציבים, לפיקוח, לרישום, לאירועים ולמשברים. ובהערכה עצומה.
את המאמץ - מריחים אותו היטב בכל מוסד, בפרט תחת הגזרות הקשות והאתגרים הרבים. אבל למרות זאת, אף אחד לא חושב לנתק את המזגנים מהת"תים, לא מפחיתים את השקעתם באולמות ולא מבטלים את הפעלת האירועים.
וכמו שלא מנתקים מזגנים כך גם ברור: אי אפשר לפגוע בזכויות הבסיסיות וההכרחיות של המלמד. בכל זאת, במקום להשקיע מאמץ בלב המלמד - פשוט משלמים לו שכר בלתי הולם, ובכך מפסידים את הלב הפועם של החינוך. כי המלמד הוא לא רק "איש כיתה" – הוא עמוד התווך, הלב והנשמה של המוסד כולו.
רוצים חינוך איכותי? תנו למלמד אפשרות לנשום. אי אפשר לדרוש מהמלמד להיות "כולו עם הילדים", כשהוא עצמו שקוע בחובות, לחוץ מהוצאות, דואג למשפחה שלא מצליחה להתקיים בכבוד. הילד שלך צריך יחס, תשומת לב, סבלנות? המלמד צריך את אותם הדברים בדיוק.
• כולם מתלוננים על משבר באיתור "מלמדים טובים"… אז למה אנשים לא נכנסים לחינוך?
"כי הם לא טיפשים. מקצוע שדורש את הנשמה ונותן אפר בתמורה – לא מושך. פחות מ-1,500 ש"ח לחודש על כל שעת עבודה - זו בדיחה כואבת מידי. זו מציאות. מציאות שנפגשים איתו בסוף התור בסופר. והדור הבא? לא בהכרח יבחר בחינוך מתוך תשוקה, אלא מתוך חוסר ברירה. וזה מסוכן. הוא יקח את התחום במעבר בין הכולל… לנדל"ן.
אם המלמדים יהיו רעבים - החינוך יהיה רעב
• מה הפתרון?
הרב אייזנבאך מציע להניח את הדברים על השולחן - ועל התלוש. ולדבר תכל'ס על פתרון כאן ועכשיו.
ומה עם המוסדות?
במקום לשקוע בעוד הוצאות תחזוקה, תשקיעו מאמץ בלב של המלמד - פשוט תשלמו לו שכר הוגן. תנו לו את האפשרות לחיות בכבוד, תנו לו להיות חופשי מלחצים כלכליים - ואתם תקבלו מערכת חינוכית משגשגת עם לב גדול ונשמה מלאה. במקום להשקיע מאות שעות בלמצוא את אותם מלמדים טובים - פתאום הם יהיו, ויהיו עם כל האנרגיה והמוטיבציה הנדרשת.
וההורים? כעת לאחריות שלנו. אתם יודעים טוב כמה מלמד טוב שווה. אתם רואים את ההבדל בין ילד שמגיע שמח, לבין ילד כבוי. הילד שלכם צריך מבוגר שרואה אותו באמת. איך המלמד יראה אותו, כשהוא עצמו בקושי רואה את עצמו?
הורה נבון נותן מילה טובה. מתנה לחג. וכן, גם מעטפה עם מאות שקלים תעזור מאוד. אם אתם בעלי השפעה, מותר גם בעדינות לשאול את ההנהלה: "כמה מרוויח המלמד של בני?"
גם זו אחריות.
הרב אייזנבאך: "זו מלחמה על עתיד החינוך החרדי. אם המלמדים יהיו רעבים - החינוך יהיה רעב. אם המלמד יקבל כבוד - הילד שלך יקבל נשמה. כי כשהמלמד יהיה בפלוס - הילד שלך יהיה באקסטרה פלוס.
