1.
"אתה חייב לראות את ההרצאה של עופר וינטר על גיוס חרדים!", כתב לי מישהו בווטסאפ ושלח לי לינק לסרטון יוטיוב באורך 11:28 דקות.
האמת שאני מוצף בחומרים שנוגעים לסוגיה, מכל הכיוונים, אבל מה שתפס אותי בסרטון של וינטר, עוד לפני שראיתי שנייה אחת ממנו, היה הכותרת המדויקת שהוא נתן להרצאה שלו: "למה החרדים לא באים לצה"ל?".
הבנתם? לא סרטון "זעקה לתלמידי הישיבות החרדיות", לא "יש בחברה החרדית קלקול גדול", לא "קריאה לראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א".
לתת־אלוף עופר וינטר, שמגיע מתוך צה"ל ומכיר לעומק - מיד תבינו עד כמה - את סוגיית החרדים והצבא, יש הנחת יסוד פשוטה: החרדים, אלו מהם שלא לומדים תורה, אמורים לבוא לצבא. ככה, פשוט, מעצמם. לא דרך חלוקת צווים, לא דרך מעצרים, לא דרך סנקציות, ובעיקר לא דרך פוסטים או סרטונים שתוקפים אותם, או גרוע מזה: שמטיפים להם מוסר. ואם זה לא קורה - כן, מעצמו - אז צריך לנסות להבין למה זה לא קורה.
2.
ובכן, למה החרדים לא באים לצבא? "לפני קצת למעלה מעשור, כשהתמניתי להיות מח"ט גבעתי", פותח וינטר, "נושא השילוב של החרדים היה מאוד מאוד קרוב לליבי. האם צה"ל רוצה חרדים בכלל? זו השאלה. עזבו רגע חוק לא חוק. איפה שהפוליטיקה נוגעת, זה מושך למקומות לא נכונים… כל זמן שכל אחד מהצדדים מרוויח מזה, אז יש סיבה להמשיך לסכסך בינינו. נקודה.
"ועכשיו, אני רוצה לקרוא לכם קטע קטן מהעבודה שעשיתי לפני עשר שנים". וינטר שולף את הסלולרי שלו ומצטט: "'החרדים לא שוחררו אלא הודרו משירות. צה"ל לא רצה את החרדים. רק כאשר ירדה המוטיבציה בשנות ה־80, המעמד הבינוני החל להתעסק בשאלה כיצד יקל על עצמו בנטל השירות'. מי אומר את זה בעיתון 'הארץ'? יגיל לוי. זה שכתב ספר שלם בשם 'המפקד האליון', באות א', שהביא אותי כדוגמה להדתה בצה"ל".
3.
אני מכיר את חוקר יחסי הצבא והחברה פרופ' יגיל לוי ואת האיומים שלו מפני הציונות הדתית. זה האיש שהכניס לשיח הישראלי את המילה הנוראה "הדתה", שהומצאה כדי להרחיק אנשים שומרי תורה ומצוות מהשפעה בצבא, ואחר כך גם בתחום האזרחי.
אבל לקח לי רגע להבין את משחק המילים של 'המפקד האליון' באות א'. אז הלכתי לגוגל ונזכרתי: 'המפקד האליון: התאוקרטיזציה של הצבא בישראל', זהו שמו של ספר שכתב פרופ' לוי וראה אור בשנת 2015 בהוצאת עם עובד. על מה הספר? הנה התקציר: "בשיח הציבורי־אקדמי רווחת הטענה על הדתה של הצבא, כלומר התחזקות ההשפעה הדתית בארגון. אך פרופ' יגיל לוי טוען שאת הצבא פוקד תהליך של תאוקרטיזציה. תאוקרטיזציה חורגת מהשפעה תרבותית־דתית, מהדתה, לבדה. תאוקרטיזציה היא חדירה הדרגתית של סמכויות דתיות לתוך הצבא בניסיון להשפיע על תחומי התנהלות, שנורמטיבית מסורים בלעדית לסמכות הצבא ולסמכות הממונים הפוליטיים עליו.
"הצבא משלים עם ההשפעה הדתית בשל הבנתו כי הוא תלוי במגויסים הדתיים, שנוכחותם בו גברה, ובשל חיפושו אחר מקורות לגיטימיוּת חדשים להקרבה צבאית. התאוקרטיזציה משתקפת בעיקר בשלוש זירות: פריסתו של הצבא במשימות שיטור ברצועת עזה ובגדה המערבית; שילובן של נשים ביחידות השדה; והחִברוּת הדתי, בעיקר באמצעות העצמתה של הרבנות הצבאית".
טוב, לא ניכנס עכשיו לכל המילים האקדמיות היפות שמחפות על התיעוב של פרופ' יגיל לוי ושכמותו מכל מה שמריח מכל מה שמריח תורה, "משיחיות", שינוי קונספציה. האמת ששכחתי מהספר הזה, שנלחם לפני עשר שנים בחירוף נפש במחרפי הנפש של ישיבות ההסדר והמכינות. מזל שלמרות הקמפיין של פרופ' לוי ושותפיו באליטה האקדמית, ובעיקר התקשורתית, המכינה בעלי לא נסגרה. כי אחרת מי היה נלחם עכשיו ב"רצועת עזה ובגדה המערבית"?
4.
אבל רגע, התפזרתי. היינו בסערת "השתמטות החרדים מצה"ל", לא ב"השתלטות המשיחיים על צה"ל". אין מערבין קמפיין בקמפיין. עופר וינטר ממשיך ומביא ציטוטים על ההתנגדות של צמרת צה"ל לגיוס חרדים בכלל, ולהקמת גדוד נצח יהודה בפרט: "יודקה שגב, ראש אכ"א: 'צה"ל לא שש לכך'. אגף תכנון התנגד לעניין. בוגי יעלון, שהיה סגן הרמטכ"ל, ישב על הגדר".
ומאבחן וינטר: "אני רוצה להגיד לכם: המילה היא אמון. אין אמון לחרדים בצה"ל, ואין אמון לצה"ל בחרדים. אלה שתי הבעיות משני הצדדים. כדי לתקן את העניין צריך לבנות אמון. אמון, אמון, אמון. לכן אמרתי: נקים פלוגות חרדיות כשרות למהדרין. כלל ראשון: נביא רק חבר'ה שומרי מצוות. אי אפשר לדחוף מה שאתה רוצה כי זה מסתדר לצבא על פי נתונים. כלל שני: ניתן להם את המעטפת שהם צריכים - פשוט אוכל כשר ובלי בנות, והכול בסדר. וכלל שלישי: נשים להם מפקדים שומרי מצוות שייקחו אותם בדוגמה אישית לתפילה ולא יגידו להם 'לכו לתפילה'. אנחנו יודעים, אין חינוך בלי דוגמה אישית. וכל המטרה היא לייצר אמון, שהוא ייכנס חרדי לפלוגה והוא יצא משם פי שניים יותר. וחבר יביא חבר. וזה התחיל לעבוד.
"אבל אז התחלפו המפקדים, ובא מפקד חדש. ואני טוען שזה גם הגורם למלחמה, אף אחד לא עשה בזדון. הראייה שלי אין סיכוי שמישהו עשה בכוונה. זו רק רשלנות פושעת. לא זדון. עשו מה שרוצים".
מעניין. משפט קצר אחד של וינטר שאומר כל כך הרבה על המחדל הנוראי של השבעה באוקטובר. אבל שוב אני מתפזר. הנושא שלנו עכשיו הוא לא השבעה באוקטובר, אלא הקמפיין שנועד להסיח את הדעת מהמחדלים שהביאו אליו. מהתנהלות הצבא לפני הטבח, וגם אחריו. הרי אפשר לגייס את כל עולם הישיבות (חלילה!) אבל אם הפצ"רית תמשיך לכבול את ידי הלוחמים, ופרופ' אסא כשר ימשיך לעצב את הקוד האתי, ואם המטכ"ל יחשוש מכיבוש שטח וממניעת סיוע הומניטרי, זה לא יעזור. אנחנו לעד נדשדש בעזה.
"באתי למפקד זרוע היבשה", מספר וינטר, "שמתי לו תמונה אחת. הראיתי לו רכב תקוע באמצע הדרך, מוציא עשן מהמנוע. אמרתי לו: 'זה התחקיר'. הוא אומר לי: 'מה זה התחקיר?'. אמרתי לו: 'תראה, אתה קיבלת ממני רכב חדש מהחברה עם הניילונים. שלושה כללים נתתי לך: לחץ אוויר 32, שמן מנוע W15 ובנזין נטול עופרת. עבד עם הנהג הראשון, הקפיד על הכללים. בא הנהג השני, אמר 'עזוב אותי מהחרטא הזה. מה זה מעניין? יותר זול לשים סולר'. ובמקום שמן הכניס שמן סויה. מה רע? חסך קצת. הרכב נתקע באמצע הדרך, מוציא עשן. ואז באים לחברה ואומרים: 'חבר'ה, איזה רכב דפוק נתתם לנו?!'".
5.
ופה וינטר עובר, באותה שפה ישירה, באינטונציה של מפקד, אל הנמשל: "אבא חרדי מגדל את הבן שלו 18 שנה על דרך מסוימת, והוא אומר, ובצדק: 'אל תעשו לו כור היתוך, אל תשנו אותו, אני אתנגד לזה'. עכשיו, צה"ל שמסוגל לשלב צליאקים כי יש פקודות, וצה"ל שמשלב אנשים עם תסמונת דאון כי עומדים בפקודות - חרדים הוא לא מסוגל. זו חרפתנו. אני, כמפקד בצה"ל, אומר לכם את זה. לא רק כשהשתחררתי. אמרתי את זה למפקד הזרוע כבר באותו יום.
"לפני שנה קראו לי וביקשו: בוא תיתן שיחה לסגל בבא"ח גבעתי, תוך כדי המלחמה. באתי, נתתי שיחה, נתתי להם רוח. ואז שאלתי - כי זו פלוגה חרדית שקרובה לליבי, זכיתי להקים אותה בגבעתי: 'מי המפקדים של פלוגת תומר?'. מרימים את היד ארבעה, קצין ושלושה סמלים, שלושה מהם בלי כיפה על הראש. אמרתי להם: למה שמו אתכם בפלוגה הזאת? 'לא יודעים'. יושבים מולי 60 אחוזים מהמפקדים שומרי מצוות, אבל על הפלוגה החרדית הזאת שמו מפקדים לא שומרי מצוות - כי מה זה מעניין. איך אמר האלוף דוד זיני? 'כשלנו, לא עשינו' - הוא צודק.
"דוד זיני עושה את מה שאני עשיתי לפני עשר שנים כמח"ט. ביוזמתו הוא עשה את זה, אף אחד לא ביקש ממנו. ואני אומר לכם, אמרתי שאני לא עוזר לשילוב חרדים יותר בצה"ל עד שהצבא לא יעשה תשובה, עד שהצבא לא יתקן, ייתן אפשרות".
6.
גם עם המראה מקום הזה, הייתי צריך לרענן את הזיכרון שלי. אבל הפעם לא מדובר במשהו שנאמר לפני עשר שנים אלא לפני חודשיים בכנס שעסק בנושא גיוס חרדים. האלוף דוד זיני, שהוביל את הקמת חטיבת החשמונאים, אמר: "כשבדקנו לעומק אפשר לומר שחרדי שיבוא ויגיד: 'צה"ל לא עמד בהתחייבויותיו לאורך הדרך' – קנינו את האמירה הזאת ביושר. כל מסלול שבדקתי – לא עמדנו באופן מלא במה שהתחייבנו. יגידו מחנכים או אנשי ההנהגה בציבור החרדי 'אתם מדברים דיבורים, אבל בפועל אתם לא עומדים בהם' – יש לזה קבלות. קנינו אותן ביושר. כשאני אומר לבנות אמון, זה אומר שאני בא לשנות את עצמי כדי שהם יוכלו להיות…
"מי שרוצה להיות צודק הוא לא יקדם שום דבר. מי שרוצה לקדם פה את הדברים בפועל, יבוא מתוך צניעות וענווה, לא מתוך ביטול דעותיו, אל העולם הגדול הזה שנקרא הציבור החרדי, ויבין את האתגרים וינסה למצוא את הגשרים. אנחנו רק בתחילת הדרך אבל החלק החשוב בעייני זה שהרצון למטה הוא פשוט עצום. בעקבות האירוע של המאבק על ההכרה בעולם הישיבות, יש לנו בינתיים מעט סדירים. אני מניח שנעלה לאט לאט, בוודאי אם יהיה חוק שמסדיר את עולם הישיבות – יהיו מלא… הרצון הפנימי שראינו בתחילת המלחמה חי קיים ובועט, והשאלה אם אנחנו נדע לא להכניס בכוח של הפרינציפ הצודק… ולא לחפש פתרונות מהירים. זה לא תהליך של יום אחד. זה פצעים, לפחות מראשיתה של הציונות או מהקונגרס השלישי. לדעתי הרבה מלפני זה".
7.
נחזור לוינטר. "אני מסביר לכם", הוא אומר־זועק, "כל מה שניסיתי להגיד זה: תקימו יחידות כשרות, תתעקשו שיהיו מתאימות לציבור חרדי - אתם תראו שלא צריך חוק, הם יגיעו לשם לבד! אבל מה קורה? בכל פעם שהסיפור הזה עולה מחדש בשיח הפוליטי, וזה עוד דבר שלמדתי, לא יהיה גיוס חרדים. אתם יודעים למה? קוראים לזה ביהדות 'גזירות שמד'. כשיש גזירות שמד, אפילו על ערקתא דמסאנא מצווה למסור את הנפש. מה זה 'ערקתא דמסאנא'? אם אומרים לך 'תהפוך את השרוך שלך מלבן לשחור או משחור ללבן' – ייהרג ואל יעבור. כי זאת תקופת גזירות שמד. וכשיש חוק ואומרים 'אנחנו נגייס את החרדים בכוח' - על הבריקדות! לא יהיה. אפילו על דבר קטן לא נתגייס".
ושוב: כמה מרענן לשמוע מישהו מהציונות הדתית מדבר על השיקול הזה בהבנה, בכובד ראש, ולא בבוז. במקום אחר קראתי ציטוט של וינטר אומר את הדברים הבאים: "מנקודת המבט הפנימית של האמונה, אם הייתי מסוגל ללמוד מהבוקר עד הלילה, הייתי עושה את זה. אני לא מסוגל, אני צריך לפעול בשטח. אני רואה בערך לימוד התורה ערך עליון על הכול, התורה היא הנשמה של עם ישראל".
שכוייח, וינטר. ללא ספק קנית ביושר את התואר המכובד "תאוקרטיסט"! עכשיו אני מבין מאיפה הגיע הטקסט המכונן ההוא שלך ב'צוק איתן'. רק מי שמחובר ככה אל ערך לימוד התורה כותב לחייליו ש"ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל. אני נושא עיניי לשמיים וקורא עימכם 'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד'".
8.
"אז בסדר?" מסיים וינטר את ההרצאה הקצרה, שהתקיימה בביתו של איש העסקים ערן רולס במושב רמות השבים, "קצת להוריד את הרוח, להוריד את הרעש. 'ופשוטים הדברים' – זה אשתי שמשמיעה את השיר של חווה אלברשטיין כל הזמן – ופשוטים הדברים: קצת פחות פוליטיקה, קצת יותר פרגמטיקה, קצת יותר פרקטיקה ואפשרויות – ותראו שהכול ייפתר".
הקהל שיושב מולו, שמורכב מאנשי עסקים חרדים וחילוניים, מוחא כפיים בהתלהבות. את תגובת חווה אלברשטיין לא ניתן היה להשיג.
9.
אז מה היה לנו פה? עופר וינטר ודוד זיני, שני קצינים מהמגזר, הבכירים ביותר, המעורים ביותר, מדברים אחרת לגמרי מרוב דוברי המגזר על סוגיית גיוס החרדים. הם לא מנופפים באופן מביך בפסוק "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה", הם באים מתוך "צניעות וענווה", לערכי העולם החרדי, כלשונו של זיני. הם לא מאשימים את החרדים בעומס המילואים, ובכלל לא מאשימים את החרדים בכלום. רק את הצבא.
אה, ויש עוד שתי מילים שנעדרות לגמרי מהשיח שלהם: "אחיי החרדים". כשאני שומע מישהו פונה אל "אחיי החרדים", אני יודע בוודאות ברורה שהמשפט הבא שלו, יהיה הדבר הכי פופוליסטי, הכי שטחי, הכי מסית, והכי לא מקדם גיוס חרדים שיכול להיות (והכי כן מקדם את פירוק הגוש המאמין, הקמת ממשלת שמאל והקמת מדינה פלשתינית).
האם יש קשר בין ההבנה של הקצינים הבכירים האלה, וינטר וזיני, בבעיות האמיתיות של צה"ל, ובין הסיפור האישי שלהם? הראשון הופרש למעשה מצה"ל בגלל שהעז להזכיר שם שמיים במבצע 'צוק איתן' בעזה, והשני אומנם מונה לאלוף, אבל לא לתפקיד אלוף פיקוד, עם השפעה מבצעית, למרות כל ניסיון העבר שלו, כנראה מחשש שמא יזכיר שם שמיים.
ואגב, הניסיון העשיר ששניהם מביאים, כל אחד ותפקידי העבר שלו, הוא בדיוק בגזרה של עזה. תחשבו מה היה קורה אם הם היו מפקדים על המערכה בשנה וחצי האחרונות. זה היה יכול לחסוך לא רק בימי מילואים של לוחמים רבים אלא בחיים של לוחמים רבים, הי"ד.
אז למה, למען השם, הם לא שם? טוב, כדי לענות על השאלה הזאת נצטרך לחזור אל 448 עמודי הספר של פרופ' יגיל לוי ואל השאלה מי הם לדעתו האויבים האמיתיים של צה"ל (רמז: לא החמאס).
• הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'
