שורד השבי אלי-ה כהן משחזר, בריאיון שהעניק ל־ynet, את היום הראשון בשבי, את ניסיון הבריחה שכשל, ואת חודשי הקיום הקשים במנהרה תת-קרקעית.
איך אתה נוסע לרשב"י בל"ג בעומר? • כל מה שצריך לדעת על רכישת הכרטיסים למירון
"הודיעו שעומדים להפציץ את המקום והבריחו אותנו לקומה תת-קרקעית. כל הבית התרסק, לא נשאר ממנו כלום. זה היה היום הראשון שלנו בעזה", סיפר.
ההפצצות יצרו גם רגע נדיר של הזדמנות. לדבריו, "שוב מישהו הודיע שעומדים להפציץ, ואלה ששמרו עלינו נבהלו ונטשו אותנו. הסתכלתי על החטופים שהיו איתי, עדיין לא ידעתי את השמות שלהם אפילו, ואמרתי להם 'בואו נברח, מה אתם רציניים?'. אפשר לקרוא לזה אינסטינקט, אולי תחושת בטן. וככה התחלנו לרוץ ברחוב".
הבריחה לא הצליחה. "בחוץ תפס אותנו בחור עזתי, שזיהה אותנו כיהודים. בעל הבית ששמר עלינו מצא את המקום והתחיל לריב איתו, בסוף הוא החביא אותנו במכולת. ההפצצות נמשכו, חזרנו לבית וישנו חודשיים על הריסות", תיאר כהן.
"כל הזמן הפציצו שם, הכול פשוט התפוצץ, עף, מתרסק. בבית כבר לא היו קירות, אז הורידו אותנו למנהרה דרך מסגד. מהרגע הראשון בעזה תהיתי מתי נגיע לשם. במנהרה הרגשתי יותר מוגן לפחות. זו הייתה הנחמה היחידה - אתה יודע שלא תמות מטיל שיפגע בך".
הוא ביקש להדגיש: "חשוב לדעת, קודם כל, שכולם שם בעזה תומכים בדבר הזה, ראיתי את זה בעיניים – הילדים הולכים בבוקר לבית ספר עם תיק, ובצהריים סוחבים תיקים עם נשקים".
"לגבי המחבלים, אתה יודע שהמחבל שונא אותך, אבל הוא עדיין לא יכול להרוג אותך, על זה אתה משחק. היו מכות, קללות, הצקות. מבחינתם כולנו היינו חיילים. מדברים על פציעות ושרשראות, וזה קשה, אבל מה שלי היה הכי גרוע זה הרעב. אין לי איך להסביר כמה שההרעבות קשות, זה לעבור יום כיפור במשך חודשים שלמים, כשהסעודה המפסקת היא פיתה שמתחלקת בין ארבעה אנשים. גם מים בקושי היו.
"תוך כדי, המחבלים מציקים לך, שואלים שאלות, מטמטמים אותך: 'מתי תלך הביתה', 'גלעד שליט היה פה חמש שנים, יש לך זמן'. צוחקים עליך. זאת התמודדות מטורפת, אתה נלחם דקה אחרי דקה. אחרי שאתה אוכל חתיכת פיתה, אתה לא מאמין שאתה כבר אחרי הארוחה, ושאתה צריך לעבור את זה גם מחר, גם מחרתיים".
והייתה גם אלימות פיזית. "פעם אחת התקשרו למחבל והודיעו לו שהמשפחה שלו נהרגה בהפצצה. הוא נכנס לחדר ופירק כל מה שזז. עוד רגע קשה היה ביום ה-91. קודם המחבלים אמרו לנו שצה"ל מנסה לחלץ חטופים, ואם יגיעו אלינו, הם יהרגו אותנו וייצאו להילחם. באותו יום הלכתי לשירותים והקאתי, כי יום לפני הביאו לנו אוכל מהזבל והרגשתי רע. בקושי הלכתי, ועוד הרגליים שלי היו קשורות.
"בדרך חזרה שמעתי פיצוץ, כל המנהרה רעדה. הכל התפוצץ לרסיסים, צינורות מים מתגלגלים, חשמל נופל. המחבלים, כבר עם הווסט עליהם והכל, כיוונו אלינו את הנשקים. אתה מבין שהם מחכים להוראה להרוג אותנו. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, 'בואנה, יש מצב שפה זה נגמר'. אמרתי, טוב, הצלחתי לשרוד שלושה חודשים, ומה שצריך לקרות יקרה, זה היה הנרטיב שלי כל הזמן".
